הירא את דבר ה'
מכת ברד המסיימת את פרשתינו לא הייתה מכה ככל המכות, היא לא פגעה בכולם, אלא רק במי שהיה חשוף מחוץ לבית. אדרבה, היא אף נתנה אפשרות להינצל בידי מי שרצה להסתגר בביתו ולברוח ממנה, כמו שהודיע משה רבינו בהתראתו קודם המכה לפרעה ולעבדיו.
התורה מעידה כי רבים לא עשו כן, דבר שנראה בלתי מובן! הרי באפשרותם היה לנקוט צעד פשוט והגיוני, מדוע לא לעשות זאת? הרי אלמלא עדות התורה לבטח היינו סבורים שכולם מיהרו להסתגר בבתים. במיוחד כשמכת ברד איננה המכה הראשונה אלא השביעית.מה אכפת היה לנקוט באמצעי זהירות קל יחסית במיוחד לנוכח מציאות העבר הכואב שחוו על בשרם?
האמרי- אמת מפנה אותנו למילות הפסוק: "אשר לא שם לבו", דהיינו שחוסר תשומת הלב הוא שהיה בעוכריהם. הרי כולם שמעו וידעו כי המוות יארוב להם בשדות, אך חוסר התבוננות הביאם להמשיך הלאה בשגרת החיים כאילו מאומה לא צפוי. אילו רק עצרו לשעה קלה ממרוצת חייהם, ודאי שהיו עושים את הצעד הפשוט וההגיוני שהיו חייבים לעשות. זהו היה מ"ט שערי טומאה של מצרים אשר הביאה אותם לדרגות הנמוכות ביותר- חוסר תשומת לב. על כן כאשר הגיעו אליו משה ואהרון וביקשו להוציא את בני ישראל לעבוד את ה', הייתה תשובתו של פרעה: "תכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי שקר" פירש רש"י: ואל יהגו וידברו בדברי רוח לאמור נלכה ונזבחה."
פרעה ידע שאם יניח זמן לישראל לחשיבה, הם אכן יבינו אל רוע מצבם ולא ימשיכו בשקיעתם במ"ט שערי טומאה כמו שקיים במצרים, דבר שיש לו השלכות על כל מהלך חייהם ואולי אף על תושבי מצרים. על כן ניסה למנוע מהם התבוננות ומחשבה בכל מחיר וזאת ע"י העבודה הקשה שהטיל עליהם.
במידה מסוימת פרעה הצליח במשימה זו. בבוא משה אל העם ובפיו בשורת הגאולה, לא מיד נתקבלה אצלם מיד הבשורה. הם לא היטו אזנם אליה, וכל זאת מן הנימוק שאותו הגדירה התורה "מקוצר רוח ומעבודה קשה". העיסוק המפרך בחומר ובלבנים מנע מישראל לחשוב מחשבות רציניות בעניינים הרוחניים שהם סוד קיומם, ובכך עלה מבוקשו של פרעה בידו. רק מאוחר יותר זכה משה רבינו להאציל על העם מן הדעת שבו, ואז נפתח הפתח לגאולת נפשם, וכתוצאה מכך גם לפדות את גופם מיד מצרים.
רעיון זה מבאר מדוע הכתרתו של משה רבינו כמנהיג ישראל נעשתה דווקא בסנה הבוער, כאשר החליט לסור בשביל לראות את הסנה בוער באש ואיננו אוכל וזאת מדוע? לימד השפת אמת שהגילוי הנפלא שנראה באותה שעה "בלבת אש מתוך הסנה", הייתה בליבה של האש ובמה שמצוי בפנימיותה ולא רק בגילויה החיצוניים.
המראה של הסנה הבוער נראה אולי טבעי מה יש בכלל צורך לשים לב לפרטיו, הרי משה מוליך את הצאן למדבר וחום המדבר כידוע גדול הוא, וגם שיחי סנה לרוב גדלים שם, ומה פלא כי אוחזת האש באחד השיחים? אבל משה רבינו, המתבונן בדברים לאשורם "ויאמר משה אסורה נא ואראה… מדוע לא יבער הסנה", הוא מתפלא ומתבונן איך אש גדולה אוחזת בשיח כה קטן ואינה מכלה אותו? דרך ההתבוננות הוא מגיע ללבת אש, ללב היהדות הלא היא תשומת הלב.
עיננו הרואות כמה בני אדם מסתובבים בעולמו של הקב"ה מבלי שיקדישו זמן לחשיבה כלשהי, מיהו זה שכל כך מיטיב עמם. ניזונים הם מטובו של הבורא וכאילו לא עולה על דעתם לעצור לרגע ממרוצת חייהם כדי לשאול את עצמם את שאלת השאלות: הייתכן שכל עולם זה מעצמו נוצר, ומיהו בעל הבירה. הן זו הייתה שיטתו של אברהם אבינו בפרסום האמונה: להאכיל ולהשקות את העוברים ושבים ולאחר שאכלו ושתו הנחה אותם להודות למי שאכלו משלו, בהסבירו שלא משלו אכלו אלא משל מי שאמר והיה העולם.
ההתבוננות היא המפתח החיוני לכל שלבי התעלות האדם, וכאמור, היא שסללה את הדרך לגאולה ממצרים. בשבחו של מי שמקדיש מחשבה להתבוננות דרשו חז"ל את הפסוק (תהלים נ', כ"ג) "ושם דרך אראנו בישע אלוקים". במקור מנוקדת המילה "ושם" בשי"ן שמאלית, אולם חז"ל דרשו מקרא זה כאילו נכתב בשי"ן ימנית, באומרם (מועד קטן, ה', א') "כל השם אורחותיו, זוכה ורואה בישועתו של הקב"ה". חז"ל פירשו כתוב זה, כמו שנאמר בו, שמי ששם ומעריך את אורחותיו, הוא שיזכה לראות בישועת הבורא.
(על פי הרב שמואל רבינוביץ, רב הכותל)