"שומע תפילה"–שיחה לראש השנה

הדפסה הדפסה

ויחזק ה’, את-לב פרעה; ולא אבה, לשלחם. ויאמר-לו פרעה, לך מעליי; הישמר לך, אל-תוסף ראות פניי–כי ביום ראותך פניי, תמות. ויאמר משה, כן דיברת:  לא-אוסיף עוד, ראות פניך (שמות י, כז-כט).

ואתחנן, אל-יהוה, בעת ההיא, לאמור.  א-דוני ה’, אתה החילות להראות את-עבדך, את-גודלך, ואת-ידך החזקה–אשר מי-אל בשמיים ובארץ, אשר-יעשה כמעשיך וכגבורותיך.  אעברה-נא, ואראה את-הארץ הטובה, אשר, בעבר הירדן:  ההר הטוב הזה, והלבנון. ויתעבר ה’ בי למענכם, ולא שמע אליי; ויאמר ה’ אליי, רב-לך–אל-תוסף דבר אליי עוד, בדבר הזה. עלה ראש הפסגה, ושא עיניך ימה וצפונה ותימנה ומזרחה–וראה בעיניך:  כי-לא תעבור, את-הירדן הזה. וצו את-יהושוע, וחזקהו ואמצהו:  כי-הוא יעבור, לפני העם הזה, והוא ינחיל אותם, את-הארץ אשר תראה (דברים ג, כג-כח).

הן ה’ והן פרעה משתמשים באותו ביטוי כלפי משה: “אל תוסף”. ביטוי נחרץ, מוחלט. אולם, וודאי שמדובר בשתי תופעות שונות: לעומת פרעה, השליט העריץ הפונה בכעס למשה, ניצב ה’, מלך רחום וחנון, אשר פונה אל משה ללא כעס, ואף מורה לו לעלות אל ראש הפסגה.
למרות פערים אלו, יש משהו מוחלט בדבריו של ה’ למשה. אנו מכירים דיונים בין שליטים, הכוללים משא ומתן מתמשך, אך כאן מופיע ביטוי מוחלט, סופי, שאין לערער אחריו: “אל תוסף”. ה’ לא מוכן אפילו לשמוע את תפילתו של משה. נראה שיש לקשור אמירה חריפה זו עם הסתתרות השכינה מפני משה במשך 38 שנה, במדבר.

“שמע קולנו”

בתחילת הסליחות שאנו אומרים בימים אלו, אנו פותחים באמירה: שומע תפילה עדיך כל בשר יבואו.
באמירה זו מופיעה הנחה שה’ שומע את תפילתנו, וכאן אנו ממשיכים לבקש דברים נוספים. אולם, האם עצם השמיעה כה מובנת מאליה? האם תמיד ה’ שומע את תפילתנו – אף כשאיננו מקבלה?

בתפילת עמידה שבכל יום, אנו מתפללים ומבקשים את אותה שמיעה. את השמיעה, אף ללא קבלת הבקשה: שמע קולנו ה’ א-להינו…

מהי משמעותה של השמיעה? באופן הפשוט ביותר, היא מהווה מחסום בפני קבלת התפילה. אם ה’ אינו שומע את התפילה, אין כל סיכוי שיענה לה. אולם ברמה עמוקה יותר, יש לשמיעה משמעות עצמית משמעותית.
האדם, ובתוכו האדם הדתי, רוצה שקולו יישמע. אם ה’ לא שומע את האדם הדתי, הרי שקולו כלל לא נשמע. תפילתו חוזרת ריקם, לאחר שאמר מילים שלא נשמעו כלל. תחושה זו קשה לכל אדם, וקשה שבעתיים לאדם הדתי, השם מבטחו בה’ אלוקיו. כאן המקום לשאול: במה תלויה אותה שמיעה? מה עלינו לעשות, בכדי שקולנו ישמע?

“ה’ שפתי תפתח”

אנו פותחים את תפילת העמידה בפסוק מספר תהילים: ה’ שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך (תהילים נא, יז)
אמירה זו בפתח התפילה, שחז”ל אף ראו כחלק מן התפילה, משמעותית ביותר. ברמה ראשונה יש בה בקשה ליכולת המילולית לקראת התפילה. ברמה שנייה, יש כאן בקשה ליכולת הבעה אישית של המתפלל. השלב הראשון, אם כן, בכדי שקולנו ישמע הוא, באופן טבעי, השמעת קול.

הכנת הלבוש

במגילת אסתר מתואר האופן בו יש לבוא לפני המלך: ויבוא עד לפני שער המלך כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק. (אסתר ד, ב).

הפסוק, המשמש לתיאור מציאות חברתית-פוליטית באותה בירה מושחתת, יכול לשמש עבורנו לאופן בו עלינו לעמוד לפני ה’.
אל לנו לבוא אל שער המלך בלבוש שק. על הרוצה לבוא בפני המלך להכין את עצמו כראוי, לבל ילבש לבוש שק. בין אם מדובר בלבוש שאינו מכסה את כל הגוף, ובין אם בלבוש מוכתם, הרי שלא ראוי לאדם לבוא בו לפני המלך.
יהושע הכהן הגדול היה לבוש בגדים צואים, ועומד לפני המלאך (זכריה ג, ג). הבגדים מוחלפים למחלצות טהורות. ברור שהכוונה ב’בגדים צואים’ היא לעוונות, לדרכים רעות. בכדי לעמוד לפני הקב”ה, על יהושע להחליף את בגדיו, ולשנות את דרכיו.

הדברים אמורים גם כלפי הכנה פיזית, אך בעיקר, כמובן, להכנה הנפשית של האדם לקראת התפילה, לקראת הימים הנוראים. יש גישות המדגישות את מוגבלותו של האדם: האדם אינו מסוגל לחזור בתשובה גמורה, אלא לעשות השתדלות מעטה בלבד. מתפלל כזה טוען: אני עשיתי את שלי, ועתה עליך, ה’ לעשות את שלך, ולקבל אותי חזרה לזרועותיך הפרושות. אדם זה אף מעז ופורש בפני ה’ את רשימת בקשותיו בכל תחום בחייו, ללא שעשה את הצעד המינימלי לקראת ה’.

אכן, חז”ל התנגדו לגישה זו באופן נחרץ. זוהי גישה המתחמקת מעבודת ההכנה הקשה, בשל הקושי הרב הכרוך בה. לגישה זו, האדם לא עובר מסע משמעותי בהכנה לקראת עמידתו לפני ה’, אלא מגיע כפי שהוא, ומצפה שה’ יקבלו.
אולם, למעשה, אם אנו באמת רוצים שקולנו ישמע, עלינו לעמול קשות על הכנת כסותנו, לבל ידמה ללבוש שק. מדובר בעבודה קשה וארוכה של חשבון נפש ותיקון, אך אין להתחמק ממנה. יש לעשותה, יהא המחיר אשר יהא.

הגמרא בברכות מציגה הבדל בין קריאת שמע, לבין תפילת עמידה. בקריאת שמע האדם נדרש ללבוש מינימלי שמכסה אותו ממותניו ומטה, לעומת זאת בתפילה האדם נדרש ללבוש מלא. רש”י על אתר מסביר את הפער בין קריאת שמע לבין תפילת עמידה – הסבר אותו פיתח הגרי”ד ז”ל: לתפלה צריך הוא להראות את עצמו כעומד לפני המלך ולעמוד באימה, אבל קריאת שמע אינו מדבר לפני המלך. (ברכות כה א).
בתפילת עמידה, עומד היהודי לפני ה’, על כל המשתמע מכך, על ההכנה הפיזית והנפשית שהדבר כולל, עם כל הקושי הכרוך בכך.

האזנה

לדברינו עד כה, יש שני סוגים של תפילה: תפילה שנשמעת ואינה מתקבלת, לעומת תפילה שנשמעת ומתקבלת. לא נסביר כאן את הפער בין שני סוגים אלו, אך נציין שיש רמה נוספת, הניצבת אף מעבר לכך: האזנה.
בחתימת ברכת השופרות אנו אומרים: “ומאזין תרועה ואין דומה לך”
מאזין – כביכול, ה’ עומד ומצפה לשמוע את קול התרועה. הוא לא רק מקשיב לקולנו; הוא עומד ומחכה לשמוע את קולנו. הפער בין שמיעה לבין האזנה נעוץ בפער בין תקיעה לבין תרועה.
עלינו לעמול ככל יכולתנו, להכין את עצמנו לקראת ימים אלו. כך, ורק כך נוכל לצפות שהקב”ה ישמע את תפילתנו, ואולי אף יענה לה.

(הרב אהרן ליכטנשטיין שליט”א. השיחה נאמרה בראש השנה ה’תשע”ב וסוכמה על ידי עמנואל מאייר. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. נשלח ע”י בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון http://www.etzion.org.il/vbm)

נשלח ב מועדים, ראש השנה
דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • לקראת ראש השנה - תקצירון להלכות שמירת הלשון
  • כוונה ומעשה בתקיעת השופר
  • "אתם ניצבים היום כולכם"
  • שתי דרכי תשובה
  • מצוות ביכורים
  • מלכויות, זכרונות ושופרות
  • השופר מהותו וסודו
  • http://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (212.5KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.