מעבר בין תקופות איננו שייך רק לעם, אלא נוכח גם בחיים האישיים. כל אחד חווה מעברים בין תקופות שונות – אם זה מילדות לנערות, מנערות לבגרות, מרווקות לנישואין והורות – ובכל אחד מהם, עליו לעשות חשבון נפש על התקופה שעברה, ולראות כיצד יכלכל את צעדיו בתקופה הבאה.

חידוש גדול יש בדבריו של רש"י – המצוות, גם אלו הפרטיות של כל אדם ואדם, אינן שייכות אך ורק לאדם הפרטי. לעם ישראל כולו יש אחריות על קיום המצוות של כלל ישראל. אחריות זו נקראת 'עֲרֵבוּת'.

בארץ ישראל, אחרי השלמת השלב הראשון של התשובה, הוא יוכל להמשיך לשלב השני, של התשובה הגבוהה והאמיתית יותר, היא התשובה מאהבה. בכל התורה כולה לא מצאנו מצווה לאהוב את הקב"ה, אלא בחומש דברים, ודווקא בהקשר של בארץ ישראל. רק בארץ ישראל הקב"ה מקיים את הבטחותיו, משפיע עלינו ברכות, ומאפשר לנו לעבוד אותו מאהבה באמת.

מדוע משתהה משה ומציג את אופציית התיקון רק שני פרקים אחרי פרשיית הברכות והקללות? הרי הגיוני יותר להכניס אותה כחלק מן הפרשייה. מדוע לסיים בנימה כה קודרת את פרשת כי תבוא ולחכות שבוע עד לפרשת ניצבים כדי לגלות שיש תקווה?

לעיתים, אנו נתקלים בפער מסוים בין ניסוח המצוות בספר המצוות לבין ניסוחם במשנה תורה. דוגמא מובהקת לפער שכזה קיימת ביחס למצוַת התשובה.

במרוצת התורה תוארו בפנינו מספר בריתות, בצירוף השכר והעונש הכרוך בקיומן או חלילה בהפרתן. לפתע, מחדש המקרא כי הפרת הברית תגרור עונש, שעצם אופן התרחשותו יעיד על מבצעו הא-לוהי. מדוע פרט זה נעלם עד כה? האם כאן התחדש מימד חדש בברית שטרם עמדנו עליו?

אמנם אנו מכירים כמה וכמה מקרים שבהם המנהיגים נפרדים מהציבור לפני מותם – כמו יעקב, יהושע ושמואל. ועדיין, נראה שבכל זאת יש משהו מיוחד בפרידה ממשה רבנו, ואפשר לזהות כמה סיבות לכך.

איך יכול להיות שהקב"ה מעניש על הנסתרות. וכי, כלשונו של רש"י, "אדם יודע מטמונותיו של חברו"? יש לנו אדם, שורש פורה ראש ולענה, שלבבו פונה מעם ה'. איך החברה יכולה לדעת על כך ולטפל בזה?

אין ה' שוה-נפש חס ושלום לבחירתם של ישראל, אלא חפץ מאוד כי יבחרו בחיים למען יחיו! הבחירה האנושית היא אמנם עניינו של האדם, אך היא גם עניינו המובהק של ה', שאמנם נתן ביד האדם בחירה חופשית, אך הוא מגלה את רצונו כיצד על האדם לממש את בחירתו.

פשר היה לטעון שפער זה בין הרוחני לגשמי הוא כה גדול, עד שאינו ניתן לגישור. כפי שהגוף אינו יכול לעלות לשמים, כך אין הוא יכול להתחבר לתורה.
אולם, המציאות האנושית הבסיסית מכחישה טענה זו – האדם עצמו. האדם, העשוי גוף ונשמה, גשמי ורוחני כאחד, מוכיח שכך ורק כך, אפשר להתקיים.

גם לאחר שמזהיר משה את עם ישראל- שאם לא ילך בתורת ה', יענשו בעונשים קשים. גם כשיגיע העונש כפי שהזהיר ה', אל יחשוב האדם שהוא באמת מבין את סיבתו. הכל מוגבל באדם, כך גם השגתו, והבנתו. לעולם כל מה שישיג האדם הינו אך ורק בגבול כוח שכלו והבנתו- ולעולם לא באמת יבין את הדבר לאשורו.

התורה דחתה או מיקמה "לא נכון" את הסיפור של "תשובה וגאולה". במקום למקם אותו מיד לאחר ההקדמה ההגיונית שלו, הסיפור של "הברכות והקללות", התורה ממקמת אותו מאוחר יותר, לאחר הסיפור של "אתם ניצבים היום". כיצד נוכל להסביר מיקום זה, הנראה לכאורה לא נכון? מהי הסיבה לדחיית הפרשיה של "תשובה וגאולה"?

חיי התורה, לימוד התורה, וקיום תורה ומצוות הם הם החיים האמיתיים, אם כן איך החליפו בני האדם את ההרגשה הטמונה בליבם כי התורה זה לא כיף ולא חיים, והתאוות והשחרור מהתורה זה נקרא לעשות חיים וכיף?

נכון, מאוד קשה מה שהתורה מבקשת ממך- למי שעומד מן הצד. לעיתים זה אפילו נראה בלתי אפשרי, אבל אם רק תרצה ותגיד בפה שלך "אני רוצה"- רצון זה יחלחל אל ליבך.

כיצד עד עכשיו לא היה לעם ישראל "לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע", מדוע התורה מציינת שרק עכשיו עם ישראל נהייה לעם, וכיצד ניתן לומר שברית בזמן מסויים תחייב את כל הדורות הבאים של עם ישראל

המהפכנות ההלכתית, המחשבתית וההיסטורית של הרב אלקלעי ניכרת במיוחד בפירושו לפרשת התשובה שבתורה (דברים פרק ל'), ובהגדרותיו למושג התשובה בהלכה ובהיסטוריה. למעשה, פרשת התשובה ומושג התשובה היו לציר מרכזי בתפיסתו הכוללת ובפעולתו המעשית.

פרשתנו, פרשת ניצבים, שהיא הפרשה השביעית בחומש דברים, מכוונת כנגד מאה השנים שבמאה השביעית, משנת ת"ש ועד שנת ת"ת, בה אנו חיים היום…

התשובה אינה משיבה את האדם ממערכת מנותקת מהקודש. החטא והתשובה ממנו הם חלק אינטגראלי מחייו של עובד ה', המחויב לברית שבינו לבין קונו אף בשעה שהוא חוטא. גם קיומו של החטא וגם התשובה ממנו – שניהם בזכות ה' ובנוכחותו.

שלב אחרי שלב העצל נתבע לקום וללמוד, תירוציו רבים ובסופו של דבר הוא מודה שהוא בסך הכל עצלן ורצונו לישון עוד מעט. כאשר הוא עומד מול המראה, קשה לפספס את הריקנות שבטיעון זה. נכון שיש נטייה לעצלנות לפעמים, אך 'מעלה' גבוהה יותר היא להחזיק בה במודע.

אפשר היה לטעון שהפער בין הרוחני לגשמי הוא כה גדול, עד שאינו ניתן לגישור. כפי שהגוף אינו יכול לעלות לשמים, כך הוא לא יוכל להתחבר לתורה.
אולם, המציאות האנושית הבסיסית מכחישה טענה זו – האדם.

פרשתנו  –  ניצבים – לעולם תיקרא בשבת שלפני ראש השנה. הפרשה פותחת בפסוק: "אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלוקיכם…" לצורך מה? "לעברך בברית ה' אלוקיך ובאלתו, אשר ה' אלוקיך כרת עמך היום" [כ"ט, י"א]. המדרש הגדול מסביר שמשה מפייס …


"לעברך בברית ה' " – השמחה שבברית
קרא עוד

"היום הרת עולם, היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים, אם כבנים, אם כעבדים. אם כבנים-רחמנו כרחם אב על בנים, ואם כעבדים-עינינו לך תלויות, עד שתחננו ותוציא כאור משפטנו, איום קדוש" . "היום הרת עולם". אנו עומדים למשפט ומבקשים על נפשנו, …


היום הרת עולם
קרא עוד

פרשת "נצבים" (כחלק מקריאת הפרשות המחוברות "נצבים-וילך") נקראת לפני ר"ה והיא השביעית והאחרונה "משבע דנחמתא". על אף היותה פרשה די קצרה (=40 פסוקים) עשירה היא במגוון רעיונות ונושאים, כגון: כינוס כל ישראל לפני הקב"ה "ביום מותו (של משה) [כדי] להכניסם …


תשובה, אחדות ישראל וערבות הדדית
קרא עוד

פרשת ניצבים – אף שהיא מהקצרות שבפרשיות התורה – כוללת מסרים נשגבים רבים עד כי אילו נטלנו רשות לעצמנו לדרג את פרשיות התורה לפי חשיבותן יתכן והייתה עומדת בראש הדרוג משום "הדברים הגדולים, הנעלים והעמוקים ביותר המצויים בה" [י.לייבוביץ]. ולפיכך …


"והנגלת לנו ולבנינו" – על ערבות הדדית
קרא עוד

בתפילה אנו אומרים "השיבנו אבינו לתורתך… והחזירנו בתשובה שלמה", רק בסוף אנו מבקשים שהתשובה תהיה שלמה, אבל בתחילה אנו מבקשים שישיבנו לתורה, כי יש מצב שהאדם לא נמצא בכלל עם התורה, הוא בצד אחד והתורה בצד אחר, ולכן אנו מתפללים …


"והשבת אל לבבך" (ל, א)
קרא עוד