לא די בכיסופים למשהו חיצוני ויהא נשגב כלל שיהא בעוד אתה נשאר באותה סקלה. השאיפה עצמה משנה את האדם ואת שאיפותיו ורצונותיו גופם.

מדוע נוסחה הפרשה בצורה מורכבת ונסתרת כזו? מדוע משורבבים הכוהנים והעם יחדיו בערפול מכוון?

המקלל כפי שאנו למדים מהכתוב היה בן אישה ישראלית, שלומית בת דברי, ובן איש מצרי. אותו בן תערובת, נקלע לתגרה עם איש ישראלי- כלומר ששני הוריו היו ישראלים, והעימות התפתח למצב שבו בן התערובת איבד שליטה על פיו וקילל את …

סיפור המקלל- אזהרה מפני התבוללות Read More »

המעבר בין פרשת המועדים לפרשת המנורה ולחם הפנים מובן. אולם, כיצד נסביר את פרשת המקלל הבאה בעקבותיה? על פניו, אין לפרשה זו שום קשר עם מה שקדם לה (המנורה ולחם הפנים) או עם מה שבא אחריה – פרשיות שמיטה ויובל החוזרות לדון בקדושת הזמן. מהו אם כן, פשר הופעת פרשת המגדף בצומת הזה?

במרכז פרשת אמור נמצאת "פרשת המועדות" פרשה אותה אנו קוראים בפסח, ובסוכות, ומפורטים בה כל החגים במעגל השנה. פסח, סוכות, שבועות, ספירת העומר, יום הכיפורים ועוד.. פרשה זו פותחת בזה הלשון: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש אלה הם מועדי. ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קודש כל מלאכה לא תעשו שבת היא לה' בכל מושבותיכם" רבים מן המפרשים מתקשים, וכי "שבת" היא חלק מן המועדים? הלא כל הגדרת "המועד" הוא דבר הבא מזמן לזמן, אך שבת היא בכל שבוע מששת ימי בראשית.

השפעה על אדם או בניית אישיותו מצריכות אמירה ראשונה. לא אמירה של הקניית ידיעות מסוימות ומגדרות, מדודות וקצובות. יש צורך באמירה אשר תפתח את הלב, אמירה אשר תחדור לאדם ותשפיע עליו לפתוח את סגור ליבו, שיהיה מוכן לשמוע ולקבל, לקלוט ולאמץ את הדברים הנשמעים.

בשיעור זה נתמקד בדין "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד".

רשב"י משמש כסמל ודוגמא ליכולת של האדם לבחור להגדיר את המציאות בה הוא חי.

דרישה אל המתים היא בסופו של דבר כניעה לדטרמיניזם ואילו הנבואה מאפשרת לאדם לקחת אחריות. אחריות זו נותנת לאדם חירות לתקן ולפעול, וזו העצמאות האמתית. עבד אינו לוקח אחריות והוא נתון לקביעות של גורמים חיצוניים, אך בן חורין יכול לקחת אחריות.
לקיחת אחריות זו מתירה אפילו מפגש של הכהנים עם הטומאה – "מת מצווה". על אף שכהן גדול אסור להיטמא למתים, פעם אחת ישנו היתר – במקרה של מת מצווה, במקרה שבו על הכהן הגדול לקחת אחריות על החברה ולפעול.

עיון פשוט בפרשות המועדים והרגלים שבתורה מראה, ששלושת הרגלים נזכרים בהן בשתי משמעויות שונות. מחד גיסא, יש להם משמעות טבעית‑חקלאית ברורה: יום של הנפת העומר החָל בחודש האביב, חג הקציר‑הביכורים החותם את שבעת השבועות, וחג האסיף "בְּצֵאת הַשָּׁנָה". מאידך גיסא, יש להם גם משמעות היסטורית בולטת: משמעות זו קשורה לפסח וליציאת בני ישראל ממצרים אל המדבר. זוהי מהפכה היסטורית המלוּוה בגאולה נסית, שאין לה כל זיקה לטבע החקלאי.

בפרשת המועדות, מצווה התורה לספור את ספירת העומר מפסח ועד שבועות: "וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום, והקרבתם מנחה חדשה לה'". כידוע, בפירושו של פסוק זה …

"ממחרת השבת" Read More »

מדוע בכהן ההדיוט כתוב שיטמא לאימו ולאביו (משמע שנשים נפטרות קודם הגברים) ואילו בכהן הגדול כתוב שלא יטמא לאביו ואימו (משמע שהגברים מתים לפני הנשים)?

היעדר דאגה לחברה פוגע בעצם עבודת ה' של האדם. מי שמנסה לעבוד את הקב"ה מבלי להתייחס לאנשים שסביבו, מגיע בסופו של דבר ל"שמחת כריסו".

לימוד תורה הוא אמרות ה' טהורות, אך אמרות אלו אינן פועלות בחברה של מספרי לשון הרע.

מי שמקשיב היטב לרמזים של ה' יתברך, יכול להבין אפילו משיחותיהם של האנשים ברחוב מה אפשר לפעול בכל יום כדי להתקדם…

בפרשת אמור אנו קוראים בפרוטרוט על דיני הקרבת הקרבנות ועל איסור צער בעלי חיים המוזכר כבר אז בפרשה "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד", אנו מצווים לגלות רגישות לחיות ולבהמות שחיות עמנו בארץ ישראל ולא להתאכזר אליהם כדוגמת הפס' הנ"ל.

ר' יהודה, בניגוד לר' עקיבא, טוען שאין לזהות את צלפחד עם המקושש, והגמרא מייד קובעת שצפלחד היה מהמעפילים. מייד לאחר שר' יהודה מעיר שהתורה ניסתה לשמור על שמו של צלפחד נקי, באה הגמרא ומייחסת לו חטא אחר שבגינו מת! איזו תועלת יש בתוספת זו?

מהי הטומאה שהתורה מזהירה עליה ואיך זה קשור לעבודה שלנו?

החלק הראשון של ספר ויקרא עסק בדיני הכוהנים ובדיני המשכן; מפרשת מצורע ואילך, עוסקת התורה בעניינים כלליים.
מדוע בחרה התורה לכלול את פרשת דיני מוטאת כהנים דוקא כעת ולא לא בחלקו הראשון?

פרשת אמור פותחת באיסור טומאת כוהנים למת: "ויאמר ה' אל משה, אמר אל הכהנים בני אהרון, ואמרת אלהם, לנפש לא יטמא בעמיו". את כפל האמירות שבפסוק זה דרשו חז"ל [יבמות, קי"ד, ע"א] ורש"י בעקבותם כבא "להזהיר גדולים על קטנים". החובה …

"אמור אל הכהנים בני אהרן" – הזהרת הגדולים על הקטנים Read More »

יש לשאול מדוע הפסוק מתחיל בלשון נוכח, "תשבו", ומסיים לבסוף בלשון נסתר, "ישבו"? ועוד יש להקשות, מה מוסיף הפסוק באומרו "כל האזרח בישראל ישבו בסכת", והרי למי ניתנה מצוות סוכה אם לא לישראל בלבד? ומתרצים על פי הזוה"ק , שאומר …

"בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסכת" (כג, מב) Read More »

פרשת השבוע עוסקת בספירת העומר, המצוה בה אנו עוסקים בימים אלו. הרמב"ן מסביר מהו הדגש שהספירה היא "לכם", וכי לא היה די לומר וספרתם ממחרת השבת? ומשיב שתהא ספירה לכל אחד ואחד, שימנה בפיו ויזכיר חשבונו. דהיינו שזה אינו מצוות …

מדוע ספירת העומר היא "לכם"? Read More »

כאשר המלך נמצא בארמון קשה מאוד לגשת אליו. אם לפתע הוא יוצא לרחובות ומסתובב בין אנשים מבלי שהעם מוכן לכך, נופל פחדו על העם. למרות שהם שמחים מאוד לראות אותו, הם לעולם לא יעזו לבקש ממנו להשאר מעט או לעכב …

אלה מועדי ה' מקראי קודש Read More »