“הנס והשבר”

רשב”י משמש כסמל ודוגמא ליכולת של האדם לבחור להגדיר את המציאות בה הוא חי.

הכהונה והאחריות הלאומית

דרישה אל המתים היא בסופו של דבר כניעה לדטרמיניזם ואילו הנבואה מאפשרת לאדם לקחת אחריות. אחריות זו נותנת לאדם חירות לתקן ולפעול, וזו העצמאות האמתית. עבד אינו לוקח אחריות והוא נתון לקביעות של גורמים חיצוניים, אך בן חורין יכול לקחת אחריות.
לקיחת אחריות זו מתירה אפילו מפגש של הכהנים עם הטומאה – “מת מצווה”. על אף שכהן גדול אסור להיטמא למתים, פעם אחת ישנו היתר – במקרה של מת מצווה, במקרה שבו על הכהן הגדול לקחת אחריות על החברה ולפעול.

כפל המשמעות של הרגלים

עיון פשוט בפרשות המועדים והרגלים שבתורה מראה, ששלושת הרגלים נזכרים בהן בשתי משמעויות שונות. מחד גיסא, יש להם משמעות טבעית‑חקלאית ברורה: יום של הנפת העומר החָל בחודש האביב, חג הקציר‑הביכורים החותם את שבעת השבועות, וחג האסיף “בְּצֵאת הַשָּׁנָה”. מאידך גיסא, יש להם גם משמעות היסטורית בולטת: משמעות זו קשורה לפסח וליציאת בני ישראל ממצרים אל המדבר. זוהי מהפכה היסטורית המלוּוה בגאולה נסית, שאין לה כל זיקה לטבע החקלאי.

“ממחרת השבת”

בפרשת המועדות, מצווה התורה לספור את ספירת העומר מפסח ועד שבועות: “וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום, והקרבתם מנחה חדשה לה’”. כידוע, בפירושו של פסוק זה

כהן גדול וכהן הדיוט

מדוע בכהן ההדיוט כתוב שיטמא לאימו ולאביו (משמע שנשים נפטרות קודם הגברים) ואילו בכהן הגדול כתוב שלא יטמא לאביו ואימו (משמע שהגברים מתים לפני הנשים)?

משפחה – לשבור את הקרח

היעדר דאגה לחברה פוגע בעצם עבודת ה’ של האדם. מי שמנסה לעבוד את הקב”ה מבלי להתייחס לאנשים שסביבו, מגיע בסופו של דבר ל”שמחת כריסו”.

דורו של דוד ודורו של אחאב

לימוד תורה הוא אמרות ה’ טהורות, אך אמרות אלו אינן פועלות בחברה של מספרי לשון הרע.

ספירת העומר: “פתחו שערים ויבוא גוי צדיק”

מי שמקשיב היטב לרמזים של ה’ יתברך, יכול להבין אפילו משיחותיהם של האנשים ברחוב מה אפשר לפעול בכל יום כדי להתקדם…

דבר תורה לפרשת אמור

בפרשת אמור אנו קוראים בפרוטרוט על דיני הקרבת הקרבנות ועל איסור צער בעלי חיים המוזכר כבר אז בפרשה “אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד”, אנו מצווים לגלות רגישות לחיות ולבהמות שחיות עמנו בארץ ישראל ולא להתאכזר אליהם כדוגמת הפס’ הנ”ל.

מיהו המקושש?

ר’ יהודה, בניגוד לר’ עקיבא, טוען שאין לזהות את צלפחד עם המקושש, והגמרא מייד קובעת שצפלחד היה מהמעפילים. מייד לאחר שר’ יהודה מעיר שהתורה ניסתה לשמור על שמו של צלפחד נקי, באה הגמרא ומייחסת לו חטא אחר שבגינו מת! איזו תועלת יש בתוספת זו?

רצון לקבל – על מנת להשפיע

מהי הטומאה שהתורה מזהירה עליה ואיך זה קשור לעבודה שלנו?

תמיד בכהונתו

החלק הראשון של ספר ויקרא עסק בדיני הכוהנים ובדיני המשכן; מפרשת מצורע ואילך, עוסקת התורה בעניינים כלליים.
מדוע בחרה התורה לכלול את פרשת דיני מוטאת כהנים דוקא כעת ולא לא בחלקו הראשון?

"אמור אל הכהנים בני אהרן" – הזהרת הגדולים על הקטנים

פרשת אמור פותחת באיסור טומאת כוהנים למת: “ויאמר ה’ אל משה, אמר אל הכהנים בני אהרון, ואמרת אלהם, לנפש לא יטמא בעמיו”. את כפל האמירות שבפסוק זה דרשו חז”ל [יבמות, קי”ד, ע”א] ורש”י בעקבותם כבא “להזהיר גדולים על קטנים”. החובה

"בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסכת" (כג, מב)

יש לשאול מדוע הפסוק מתחיל בלשון נוכח, “תשבו”, ומסיים לבסוף בלשון נסתר, “ישבו”? ועוד יש להקשות, מה מוסיף הפסוק באומרו “כל האזרח בישראל ישבו בסכת”, והרי למי ניתנה מצוות סוכה אם לא לישראל בלבד? ומתרצים על פי הזוה”ק , שאומר

מדוע ספירת העומר היא “לכם”?

פרשת השבוע עוסקת בספירת העומר, המצוה בה אנו עוסקים בימים אלו. הרמב”ן מסביר מהו הדגש שהספירה היא “לכם”, וכי לא היה די לומר וספרתם ממחרת השבת? ומשיב שתהא ספירה לכל אחד ואחד, שימנה בפיו ויזכיר חשבונו. דהיינו שזה אינו מצוות

אלה מועדי ה’ מקראי קודש

כאשר המלך נמצא בארמון קשה מאוד לגשת אליו. אם לפתע הוא יוצא לרחובות ומסתובב בין אנשים מבלי שהעם מוכן לכך, נופל פחדו על העם. למרות שהם שמחים מאוד לראות אותו, הם לעולם לא יעזו לבקש ממנו להשאר מעט או לעכב