“זה הקטן גדול!”

המילה הראשונה בפרשה זו, כתובה בספרי התורה בצורה שונה: ויקרא האות האחרונה קטנה מחברותיה. שאלות רבות ניתן לשאול על שינוי זה: מדוע דוקא א’? מדוע דוקא האות האחרונה? ומדוע קטנה, ולא גדולה יותר?



ספר ויקרא כהמשכו של ספר שמות

הקדושה כרוכה כמובן בגבולות ברורים, כפי שנאמר: “הַגבֵּל את ההר וקִדַשתו” (שמות י”ט, כ”ג)
ממילא, היא כרוכה בחובות ובחוקים התוחמים את מרחבי המותר, האסור והמסוכן.
אך כאן מגיעה ההפתעה: התורה יוצאת מגדרה ומסדריה, כדי לתת לאדם מרחבי חופש בעבודת ה’.



שבת זכור – המלחמה בעמלק

בהפטרת שבת זכור אנו קוראים על מלחמת שאול בעמלק, ועל חטאו שבשלו נלקחה ממנו המלוכה וניתנה לדוד. אם נעיין בספר שמואל א’, נגלה סתירות רבות בין מלחמת שאול בעמלק לבין מלחמות דוד בעמלק.



עולם הקרבנות

פעמים רבות אנו עדים להתנגשותה של ההלכה עם המציאות ודרישותיה, ובכל מקרה לגופו עלינו לדון מבחינה הלכתית, חברתית ואידאולוגית.
מעבר לבעיה הפרקטית בהתנגשות שבין ההלכה למציאות, בתקופות שונות עלו ועולות תהיות מוסריות ועקרוניות על מצוות שונות. דילמת הקרבת הקורבנות עומדת במרכז דיונים מעין אלו מימים ימימה; הקושי המוסרי והנפשי שיש בהקרבת בעל חיים כליל מצריך עיון.



“אי אתה מצווה אותי אלא על ישראל”

השבוע, אנו פותחים את ספר ויקרא בכך שהקב”ה אומר למשה “דבר אל בני ישראל ואמרת עליהם…”. מדוע כה חשוב להדגיש את הדיבור אל בני ישראל?



“חכמות בחוץ תרונה”

בבית מדרש יש צורך שהקולות מבחוץ יכנסו פנימה, ושהלימוד יהיה קשוב לקול ‘התינוק הבוכה’; ומצד שני, יש צורך שהקול היוצא מבית המדרש יהיה שייך גם לחוץ, לרחוב, ולא ייעצר בקירות בית המדרש.



“אשר נשיא יחטא”

יש תקופות שבהן האדם גדל בתוך ‘חממה’, כמו בן מלך, ללא קשיים מיוחדים או אתגרים. במקום לנצל את השפע ואת השקט הנפשי – הוא נתפס לשאננות רוחנית או אפילו לעצלות. המלך אוהב אותו, וקשה לו לראות את בנו מתנוון, ולכן הוא שולח אותו לתקופה מסויימת להתמודד עם ‘העולם שבחוץ’: עם אנשים מסוג אחר, עם דעות אחרות, אולי עם מצב רוחני נמוך באמת…



ויקרא אל משה

הפגישה והמפגש עם ה’ דרש ממשה, וכעת דורש מאתנו את התיקון, את החזרה בתשובה. רק אלו הם אשר יאפשרו את אותה קדושה, את אותו כבוד ה’, אשר מלא את המשכן.



הכנה לקיום המצוות

כמו להכנה לנבואה, גם להכנה למצווה יש חשיבות עצומה. ערכה של המצווה פחות אם נכנסים אליה ללא הכנה נפשית מוקדמת. התכוננות למצווה מביאה את האדם להזדהות עמה וליצוק לתוכה ערך רב יותר.



"אשר נשיא יחטא" – מנשיאות למכשלה

במה נבדל נשיא שחטא מאזרח שחטא, ומדוע קבעה התורה דין מיוחד לו? מדוע שינה הכתוב בלשון הפותחת את פרשת הנשיא וחרג מן הלשון שהוא פותח בה בשאר חייבי חטאת?



"ויקרא אל משה…" (א, א)

מדוע בפסוק כתובה האות א’ של המילה “ויקרא” באל”ף זעירא (קטנה)? תשובה אחת  אומר בעל הטורים: בתחילה רצה משה לכתוב בתורה את המילה “ויקר” כאילו לא נתגלה אליו ד’ אלא בדרך מקרה ובלא מתכוון, ואז אמר לו ד’ שיכתוב ויקרא





“ותצא אש מלפני ה’ ותאכל אתם וימותו” (י, ב)

“ותצא אש מלפני ה’ ותאכל אתם וימותו” (י, ב)  “שרפת נשמה וגוף קיים” (בגמרא) מיתת נשיקה של צדיקים נקראת “אכילה” (כפי הנאמר בספרים על הפסוק: “אכלו רעים”). ברם, כל אכילה שאינה כתיקונה, אלא שהיא על ידי הדחק, נקראת “שריפה” (כמו





“ואת החזיר… והוא גרה לא יגר טמא הוא לכם” (יא, ז)

“ואת החזיר… והוא גרה לא יגר טמא הוא לכם” (יא, ז) מובא בספרים מדרש חז”ל, שלעתיד לבוא יחזור החזיר להיות מותר. ולא שהתורה תשתנה חלילה – “זאת התורה לא תהא מוחלפת” – אלא שטבעו של החזיר ישתנה והוא יתחיל להעלות





ויקרא – קירוב והקרבה

“אדם כי יקריב מכם קרבן לה’ מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם.” מה פשר המילה ‘קרבן’? לקרב ולהתקרב. את מי ולאן מקרבים? בשלב הראשון, הבעלים מקרבים את הבהמה שהקדישו כקרבן לבית המקדש, כדרישת הפסוק “אם עולה קרבנו מן





סיבת המלח בקרבנות

צווייה המוחלט של התורה “על כל קרבנך תקריב מלח”(ויקרא, ב,יג) דורש התבוננות, מה יש בו במלח עד כדי היותו הכרחי בכל קרבן – בכל התקרבות אל ד’. נראה לומר שהמלח הוא הבריאה החומרית היחידה בעולמנו בו מתגלים צדדים מנוגדים והפוכים





שני הצדדים בקרבנות

פרשת הקרבנות מעמידה לפנינו עולם שלם של עבודה מעשית ומפורטת, שלכאורה חסרה מאוד את ה’נשמה’ שלה. לא פעם אנו מתקשים לגלות את העניין העיקרי במה שנעשה לבהמה, ומנסים להתחקות דווקא אחר התהליך הנפשי שעובר על בעל הקרבן. בייחוד בולט הדבר





ואם נפש אחת תחטא

על פי הלכות טומאה, דבר אשר הננו עדיין מחובר אינו מקבל טומאה, אלא אם כן הוא נתלש משורשו. כל זמן שדבר מחובר לשורש – לא חלה עליו טומאה. כך גם בבני ישראל, כל עוד הם מחוברים איש אל רעהו באחדות,





יקריב אותו לרצונו

עיקר הכוונה שבקרבן, הינה שהאדם יבטל מעצמו, ויקריב את כל רצונו לעבודת השם. באופן זה כל הכוחות הרוחניים וגופניים יהיו מסורים מעתה והלאה לרצון השם. זו הסיבה שאומר הכתוב: “יקריב אותו לרצונו” – על האדם להקריב אותו, את רצונו עצמו,