פריחה ניסית

מכל ההסטוריה של עם ישראל, כל הסמלים, ואירועי התקופות השונות נצטווינו לשמור למשמרת שני דברים בלבד, כסמל וזכרון לנצח.

“וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ”

הכתוב מדגיש שמשה ואהרן באו לבדם אל פרעה, ללא הליווי של זקני ישראל. אף תשובתו של פרעה מופנית אליהם בלבד בלשון נוכח, כשהוא מתייחס לעם בגוף שלישי. למעשה, הפסיביות מצד העם מאפיינת את סיפור יציאת מצרים לכל אורכו. מאידך, הכונה הראשונית הייתה נראית אחרת.

תובנות מפרשת השבוע

א. הארועים העוברים על האדם בימי חלדו מעצבים את אישיותו ומשפיעים על החלטותיו. ב. העדפת סיר הבשר בגולה על פני ישיבת ארץ ישראל אינה חדשה, היא החלה כבר במצרים. ג. אנשים גדולים אינם מאפשרים להתלהבות להשכיח מהם את הפרטים הקטנים.

“ותצאן כל הנשים אחריה”

אנו למדים מהנשים שלא לאבד את ההתלהבות, לא לאבד את הערכים ואת האידיאולוגיות. מרים, שפרה ופועה, דבורה ויעל – כולן פועלות בדיוק להפך מה”אידיאליסט המובס” שפגשנו בחומש הקודם: נח ולוט. הן לא מאפשרות למצבים מעיקים לשבור ולסגור אותן, אלא מנפנפות את הקשיים ומחליטות לפעול.

פרשת “בשלח” – יציאת מצרים

אמנם היה קשה לבני ישראל לצאת ממצרים אך קשה אף יותר היה להם להוציא את מצרים מתוכם, את כל האמונות הזרות, המנהגים הזרים, ההרגלים השליליים, תחושת העבדות, רגשי הנתיתות, החרדות והפחדים, או בשלוש מילים “יציאת מצרים מתוכנו”.

בין מלך לקיסר

מדוע מקושרת שירת הים לישיבתו של הקב”ה על כסאו? ומהי בכלל משמעותו של הביטוי הזה?

“אז ישיר משה”

זהו החוק של הדרמה היהודית: כאשר אנו לוקחים בידינו תופים ומחולות במערכה הראשונה – מובטח לנו, בעזרת ה’, שיהיה להם שימוש כבר במערכה השנייה.

ושם ניסהו

בפרשת השבוע התורה מספרת לנו על שהתרחש במרה: “שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו” (שמות ט”ו, כה). מהם תוכנם ומטרתם של “חק ומשפט” אלה, ומה טיבו של הניסיון?

שבת שירה

תפילה אנו בדרך כלל אומרים כשיש לנו חסרון, כשדבר לא שלם. לעומת זאת, תפילה שהיא שירה, נאמרת על דבר שלם, על סיומו של תהליך מסוים.

ושם נסהו

זוהי אינה עסקה, בה כל צד מתחייב לעשות את שלו, אלא ברית. קשר ייחודי בין ה’ לבין עמו. עם, שכאמור מתלכד סביב בוראו ושעצם הגדרתו כעם נובעת מהיותו של ה’ השוכן במרכז המחנה. זוהי מטרתן של המצוות הניתנות עוד לפני מעמד הר סיני…

היציאה ממצרים

אנו רגילים לדבר על יציאת מצרים. נח לנו לחשוב על יציאה ממצרים. אולם, קיים גם צד נוסף, והוא – הגירוש ממצרים…

"כי קרוב הוא" – על עיצוב ולכידות עם

האמנם חשש ממלחמה עם הפלישתים היא המניע את ה’ לבחור בדרך המדברית הארוכה והקשה?
עד כמה יש קשר בין נימוק הקרבה הגיאוגרפית לארץ פלישתים לבין החשש ממלחמה?

"שבו איש תחתיו"

חובתו של אדם מישראל היא למצוא לו “מקום” משלו, בו יכה את שורשיו, בו יבנה את בניינו-שלו, בניין בעל יסודות איתנים. רק אז יוכל גם להתפשט ולהתרחב. אם כל ימיו יהא נע ונד, יגלה לבסוף כי יצור תלוש הוא, שמרוב שוטטות בכל המקומות אין לו ולו? מקום אחד.

"ד’ ילחם לכם ואתם תחרישון" (יד, יד)

אומרת המכילתא: לא בשעה זו בלבד ילחם לכם, אלא לעולם ילחם כנגדן של אויביכם. מבאר ה”משך חכמה” מכילתא זו, שכעת באו בנ”י בטענה ובתשובה ניצחת לד’ “למה הוציא אותנו ממצרים?!” ועל זה צריך ד’ מן הדין ללחום בעדם ולגאלם, אבל

רמז לאופן שבו בקע משה רבינו את הים

איתא במדרש שמשה רבינו בקע את הים בשם אדנות ושם הויה. רמז נפלא לכך מהכתוב באותה בקיעה: “ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו” (פ’ בשלח). מי שצריך שיעזר במחשבון. “הרם את מטך”- הרם כל אות מהמילה

משה ועצמות יוסף

הפסוק אומר שמשה רבנו “לקח את עצמות יוסף עימו”. אפשר לשאול על העניין שתי שאלות. האחת היא, מדוע מוזכרות דווקא עצמות יוסף? והלא יוסף חי במצרים בתקופה שבה חנטו את המנהיגים לאחר מותם. גופו של יוסף נחנט ע”י המצרים וברור

קשיים ויסורים

בעולם הזה ייסורים רבים. מחלות, קשיי פרנסה, בעיות ביטחוניות וכלכליות, קשיי החינוך. האופטימיות “אין ייאוש בעולם כלל” נובעת מתפיסה, שלאחר כל ירידה תגיע העלייה המשמחת. להתאזר בסבלנות ולא לקוות כל העת ל’שלום עכשיו’. מדוע שירי קודש רבים, מתחילים בטון שקט

גימטריה להוצאת עצמות יוסף ממצרים

כאשר יוצאים בני ישראל ממצרים מקיים משה את בקשתו של יוסף (שמות י”ג י”ט): “ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע את בני ישראל לאמר פקד יפקד אל-הים אתכם, והעליתם את עצמתי מזה אתכם”. ועל כך אומר רש”י:

גימטריה ליציאת מצרים

“ויהי בשלח פרעה את העם”. כאשר שומע יעקב כי במצרים יש אוכל, הוא אומר לבניו (בראשית מ”ב ב’):”רדו שמה, ושברו לנו משם, ונחיה ולא נמות”. ואומר רש”י: “רדו שמה – ולא אמר: לכו, רמז למאתים ועשר שנים שנשתעבדו למצרים כמנין

“ופרעה הקריב”

במדרש נאמר על הפסוק “ופרעה הקריב”: פרעה הקריב את ישראל לתשובה בשעה שעמדו על ים סוף. ודאי שפרעה לא התכוון לעורר את בני ישראל בתשובה, אך יש להבין איך זכה שנתגלגלה זכות זו על ידו שלא במכוון? הרי לימדונו חז”ל

ה”כשר” שבשונאים

לאחר שבני-ישראל יצאו ממצרים, רדפו המצרים אחריהם, עד שטובעו בים-סוף. התורה מספרת שפרעה לקח לצורך המרדף את “כל רכב מצרים“. כלומר, המצרים השתמשו במרכבות רתומות לסוסים (או לבהמות אחרות), ובאמצעותן רדפו אחרי בני-ישראל. נשאלת השאלה, מהיכן היו למצרים בעלי-חיים, והלוא

עד מתי מאנתם לשמור מצוותי ותורותי?

שני כשלונות מרכזיים נכשל עם ישראל בפרשת המן: תחילה, עברו “אנשים“ (טז, כ) על האיסור המפורש של משה שלא להותיר מן המן עד הבוקר; ובהמשך, “יצאו מן העם“ ללקוט ביום השביעי, למרות דבריו המפורשים של משה – “היום לא תמצאוהו

גימטריאות לפרשת בשלח

1.  “ויהי בשלח פרעה את העם” (שמות י”ג י”ז). המילים “ויהי בשלח” רומזות למה שיקרה מאוחר יותר על שפת ים סוף, כאשר לאחר מפלתם של המצרים נאמר (שמות י”ד ל”א): “וירא ישראל את היד הגדלה, אשר עשה ה’ במצרים, וייראו

העבירנו בתוכו בחרבה

כתוב בקריעת ים סוף, פעם אחת “ויבאו בני ישראל התוך הים ביבשה” ואחר כך נאמר בסדר הפוך “ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים”. כתוב על זה בסה”ק, שהרמז כאן הינו שכאשר אדם נמצא במצוקה קשה – “בתוך הים” – עליו