הבעיה בתהליך הגאולה בדרך דילוג וחפזון היא הפער הגדול מאוד בין הדרגה הרוחנית אליה הגיעו ישראל בשעת היציאה, לבין המצב הרוחני האמיתי שלהם לפני היציאה.

מספרים שלאחר מתן תורה ובניית ארון הברית, הציב משה את ארונו של יוסף בסמוך לארון הברית. אם כן, לא רק שמשה טרח להתעסק בעצמו בעצמות יוסף ודווקא בזמן היציאה ממצרים, אלא יש השוואה בין ארונו ובין ארון הברית. שוב, חוזרת במלוא תוקפה שאלתנו – מה היה כל כך חשוב בעצמות יוסף?

התורה אינה רק אותיות התורה – אלא התגלות הקדוש ברוך הוא בעולם. לעיתים היא באה לידי ביטוי בסוגיות, באותיות ובמילים, ולעיתים בבריאה, בצמחים ובגרמי השמיים. לאור זאת, יש קשר הדוק בין התורה הנלמדת והתורה העומדת בבסיס העולם כולו.

המדרש מתאר את התהפוכות שעברו על עם ישראל ביחס לקשר שלהם עם הקב"ה, ונדמה שהמסר העולה ממנו הוא שמצבו הרוחני של עם ישראל אינו קבוע ויציב, אלא משתנה מרגע לרגע. אופיו של עם ישראל הוא פעמים טוב ופעמים רע; פעמים 'נאוה' ופעמים 'שחורה'.

מסע הנדודים של עם ישראל במדבר נזכר בתנ"ך בהזדמנויות שונות, אך ההערכה כלפי התמודדותם עם תלאות הדרך איננה חד משמעית. כשמעשי העם בעגל ובמרגלים נזכרים בנאומים היסטוריים ההתיחסות אליהם היא, כמובן, כאל חטא מפורש. אולם, מה מעמדן של תלונות העם ובקשותיהם למים, בשר ולחם? האם נצרבו מעשים אלו כחטא מתמשך של דור המדבר, או שמא מגלים מנהיגי העם לדורותיו הבנה ללב עם שיצא ממאורת נוגשים וזקוק לזמן של הסתגלות, ומכירים בצרכי נוודים במצוקות המדבר?

פסוק זה נאמר במקורו לבני ישראל, ואסר עליהם לאסוף את המן ביום השבת. חז"ל דרשו אותו לעניין איסור תחומין, שאסור לאדם לצאת מרחק אלפיים אמה מהמקום שבו הוא שובת בשבת. בכמה מקומות בגמרא מופיעה מחלוקת התנאים בין רבי עקיבא לבין חכמים – האם איסור תחומין הוא מדאורייתא או מדרבנן, ונחלקו הראשונים בגדריה של מחלוקת זו.

בראש שלנו, הכוח של המלך שהוא הקב"ה, והצו כלומר הדרישה שאנו מזהים כדרישה המוסרית, נדמים כשני דברים שונים. ממילא, העונה אמן אחר שניהם, לכאורה הולך אחר שני אלים חלילה – דוקא משום כך יש לנו מצוה לאחד את שניהם: ה' אחד.

היינו מצפים כי מעמד הר סיני יתרחש מייד לאחר היציאה ממצרים. אולם, אנו נוכחים לגלות כי עלינו להמתין עוד פרשה שלמה לפני המעמד, פרשת בשלח.
כנראה, שעם ישראל צריך עוד לעבור כמה תהליכים נפשיים כדי שיהיה מסוגל לקבל את התורה. כדי להבין את התהליכים הללו, נדרש לעקוב בעדינות אחרי סיפורי הפרשה, המתארים את צמיחתם של ישראל מעם עבדים לעם הראוי לקבל את התורה.

בפרשתנו, פרשת בשלח, מרבים בנ"י להתלונן, פעם על המצרים, פעם על המים ופעם על האוכל. אכן נסיון קשה כשנמצאים במדבר שממה. גם אנחנו עומדים בנסיונות קשים. באיזו עין נשתמש, בעין הרגילה הרואה שחסר לנו הרבה דברים, או בעין האמיתית, עין האמונה, שרואה שכל חיינו מוקפים מתנות רבות, ושגם מה שנראה רע הוא בעצם לטובתנו, ללמדנו אמונהבמצבים קשים לקרב אותנו דרך זה לה' יתברך.

חז"ל מסבירים שעם ישראל קיבל בפרשת בשלח כמה מצוות. רש"י על אתר כותב שהמצוות שעם ישראל קיבל הם שבת, פרה אדומה ודינים. אולם, בגמרא במסכת סנהדרין (נו.) נאמר שהמצוות שקיבלו בני ישראל הן שבת, כיבוד אב ואם ודינים. בגמרא לומדים זאת מכך שנאמר לגבי שבת וכיבוד אב ואם "כאשר צוך ה' אלוקיך"(דברים ה'). היכן הוא ציווה? במרה.

כל ימות השבוע אדם משועבד לעבודתו, לביתו. משניתן לו יום אחד למנוחה ופנאי, שבו חופשי הוא לעשות כרצונו, יצא מביתו, ילך לו לטייל, ואל יישאר כבול למקום אחד, כלוא בתוך גבולות ותחומים. וכי ראויה הגבלת תחומין ליום זה?

ההליכה במדבר מתוך מצוקת הרעב באה לגבש את אספסוף העבדים שיצא ממצרים לעם הנושא את דגל הצדקה, המשפט והשוויון החברתי. עליו עתידים הגויים לומר "ומי גוי גדול אשר לו חֻקים ומשפטים צדיקִם ככל התורה הזאת אשר אנֹכי נתן לפניכם היום". (דברים ד', ח)

אחרי שלושה ימים שהם צועדים במדבר תחת שמש קופחת והמים כבר אזלו, כעת הם ובניהם ומקניהם עומדים בפני סכנת התייבשות עד מוות, העם מבקש להרוות את צימאונו להחיות את נפשו, ואת הבקשה הכל כך פשוטה וצודקת מכתירה התורה בשם 'תלונה' ואת אנשיה למתלוננים תואר המעניק משמעות שלילית, בעוד שבקשה מאין זו היא כורח המציאות, בקשה צודקת, ומה איפוא תלונת התורה על תלונת עם ישראל…?

"ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם א-להים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא – כי אמר א-להים פן ינחם העם בראֹתם מלחמה ושבו מצרימה. ויסב א-להים את העם דרך המדבר ים-סוף וחמֻשים עלו בני ישראל מארץ מצרים" (שמות י"ג, י"ז-י"ח)
מה פירוש "כי קרוב הוא"? מהו אופיו של המשפט? על איזו מלחמה מדובר במלים "בראֹתם מלחמה"? מדוע נסמך לכאן "וחמֻשים עלו בני ישראל…"?

מכל ההסטוריה של עם ישראל, כל הסמלים, ואירועי התקופות השונות נצטווינו לשמור למשמרת שני דברים בלבד, כסמל וזכרון לנצח.

הכתוב מדגיש שמשה ואהרן באו לבדם אל פרעה, ללא הליווי של זקני ישראל. אף תשובתו של פרעה מופנית אליהם בלבד בלשון נוכח, כשהוא מתייחס לעם בגוף שלישי. למעשה, הפסיביות מצד העם מאפיינת את סיפור יציאת מצרים לכל אורכו. מאידך, הכונה הראשונית הייתה נראית אחרת.

א. הארועים העוברים על האדם בימי חלדו מעצבים את אישיותו ומשפיעים על החלטותיו. ב. העדפת סיר הבשר בגולה על פני ישיבת ארץ ישראל אינה חדשה, היא החלה כבר במצרים. ג. אנשים גדולים אינם מאפשרים להתלהבות להשכיח מהם את הפרטים הקטנים. …


תובנות מפרשת השבוע
קרא עוד

אנו למדים מהנשים שלא לאבד את ההתלהבות, לא לאבד את הערכים ואת האידיאולוגיות. מרים, שפרה ופועה, דבורה ויעל – כולן פועלות בדיוק להפך מה"אידיאליסט המובס" שפגשנו בחומש הקודם: נח ולוט. הן לא מאפשרות למצבים מעיקים לשבור ולסגור אותן, אלא מנפנפות את הקשיים ומחליטות לפעול.

אמנם היה קשה לבני ישראל לצאת ממצרים אך קשה אף יותר היה להם להוציא את מצרים מתוכם, את כל האמונות הזרות, המנהגים הזרים, ההרגלים השליליים, תחושת העבדות, רגשי הנתיתות, החרדות והפחדים, או בשלוש מילים "יציאת מצרים מתוכנו".

זהו החוק של הדרמה היהודית: כאשר אנו לוקחים בידינו תופים ומחולות במערכה הראשונה – מובטח לנו, בעזרת ה', שיהיה להם שימוש כבר במערכה השנייה.

בפרשת השבוע התורה מספרת לנו על שהתרחש במרה: "שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו" (שמות ט"ו, כה). מהם תוכנם ומטרתם של "חק ומשפט" אלה, ומה טיבו של הניסיון?

תפילה אנו בדרך כלל אומרים כשיש לנו חסרון, כשדבר לא שלם. לעומת זאת, תפילה שהיא שירה, נאמרת על דבר שלם, על סיומו של תהליך מסוים.

זוהי אינה עסקה, בה כל צד מתחייב לעשות את שלו, אלא ברית. קשר ייחודי בין ה' לבין עמו. עם, שכאמור מתלכד סביב בוראו ושעצם הגדרתו כעם נובעת מהיותו של ה' השוכן במרכז המחנה. זוהי מטרתן של המצוות הניתנות עוד לפני מעמד הר סיני…

אנו רגילים לדבר על יציאת מצרים. נח לנו לחשוב על יציאה ממצרים. אולם, קיים גם צד נוסף, והוא – הגירוש ממצרים…

חובתו של אדם מישראל היא למצוא לו "מקום" משלו, בו יכה את שורשיו, בו יבנה את בניינו-שלו, בניין בעל יסודות איתנים. רק אז יוכל גם להתפשט ולהתרחב. אם כל ימיו יהא נע ונד, יגלה לבסוף כי יצור תלוש הוא, שמרוב שוטטות בכל המקומות אין לו ולו? מקום אחד.

אומרת המכילתא: לא בשעה זו בלבד ילחם לכם, אלא לעולם ילחם כנגדן של אויביכם. מבאר ה"משך חכמה" מכילתא זו, שכעת באו בנ"י בטענה ובתשובה ניצחת לד' "למה הוציא אותנו ממצרים?!" ועל זה צריך ד' מן הדין ללחום בעדם ולגאלם, אבל …


"ד' ילחם לכם ואתם תחרישון" (יד, יד)
קרא עוד

הפסוק אומר שמשה רבנו "לקח את עצמות יוסף עימו". אפשר לשאול על העניין שתי שאלות. האחת היא, מדוע מוזכרות דווקא עצמות יוסף? והלא יוסף חי במצרים בתקופה שבה חנטו את המנהיגים לאחר מותם. גופו של יוסף נחנט ע"י המצרים וברור …


משה ועצמות יוסף
קרא עוד

בעולם הזה ייסורים רבים. מחלות, קשיי פרנסה, בעיות ביטחוניות וכלכליות, קשיי החינוך. האופטימיות "אין ייאוש בעולם כלל" נובעת מתפיסה, שלאחר כל ירידה תגיע העלייה המשמחת. להתאזר בסבלנות ולא לקוות כל העת ל'שלום עכשיו'. מדוע שירי קודש רבים, מתחילים בטון שקט …


קשיים ויסורים
קרא עוד

"ויהי בשלח פרעה את העם". כאשר שומע יעקב כי במצרים יש אוכל, הוא אומר לבניו (בראשית מ"ב ב'):"רדו שמה, ושברו לנו משם, ונחיה ולא נמות". ואומר רש"י: "רדו שמה – ולא אמר: לכו, רמז למאתים ועשר שנים שנשתעבדו למצרים כמנין …


גימטריה ליציאת מצרים
קרא עוד

במדרש נאמר על הפסוק "ופרעה הקריב": פרעה הקריב את ישראל לתשובה בשעה שעמדו על ים סוף. ודאי שפרעה לא התכוון לעורר את בני ישראל בתשובה, אך יש להבין איך זכה שנתגלגלה זכות זו על ידו שלא במכוון? הרי לימדונו חז"ל …


"ופרעה הקריב"
קרא עוד

לאחר שבני-ישראל יצאו ממצרים, רדפו המצרים אחריהם, עד שטובעו בים-סוף. התורה מספרת שפרעה לקח לצורך המרדף את "כל רכב מצרים". כלומר, המצרים השתמשו במרכבות רתומות לסוסים (או לבהמות אחרות), ובאמצעותן רדפו אחרי בני-ישראל. נשאלת השאלה, מהיכן היו למצרים בעלי-חיים, והלוא …


ה"כשר" שבשונאים
קרא עוד

שני כשלונות מרכזיים נכשל עם ישראל בפרשת המן: תחילה, עברו "אנשים" (טז, כ) על האיסור המפורש של משה שלא להותיר מן המן עד הבוקר; ובהמשך, "יצאו מן העם" ללקוט ביום השביעי, למרות דבריו המפורשים של משה – "היום לא תמצאוהו …


עד מתי מאנתם לשמור מצוותי ותורותי?
קרא עוד