“אב הרחמים”

לכל אדם יש סתירות באופיו, לכולם יש רחמנות ואכזריות, שנאה ואהבה, בושה ונועזות, ועוד ועוד. מדוע זה כך?



המסרים הספרותיים ברשימת בני יעקב

פרשת ויגש היא מן הדרמטיות ביותר בתורה, במיוחד בחלקה הראשון. נאומו הנרגש של יהודה, התגלותו של יוסף לאחיו והמפגש שבין יעקב ליוסף בנו האהוב לא מותירים עין יבשה.
אולם, בעיצומה של הדרמה עוצרת התורה. בין תיאור ירידתו של יעקב מבאר שבע למצרים ובין המפגש בינו לבין יוסף היא מתארת בהרחבה את רשימת צאצאי יעקב.
מדוע נוהגת התורה כך? מה החשיבות שראתה התורה לציין את רשימת צאצאי יעקב? מדוע דווקא בעיצומו של הסיפור?



ייחודו של קרבן השלמים

יעקב הוא אחרון האבות. כל בניו נכנסו אל תחת כנפי השכינה, וכולם בשם ישראל יכונו. עד אליו, סודו של קרבן השלמים, שהוא גם סודם של ישראל – עדיין לא נתגלה.



יעקב וישראל

אחרי שבני יעקב שבים אליו ומספרים לו כי יוסף חי במצרים, ואחרי שרוחו של יעקב חיה – מחליפה לפתע התורה את שמו של יעקב ל”ישראל”: “ויאמר ישראל, רב עוד יוסף בני חי, אלכה ואראנו בטרם אמות”. מכאן ואילך, ממשיכה התורה בפסוקים הקרובים להשתמש בשם “ישראל” דווקא: “ויסע ישראל וכל אשר לו ויבוא בארה שבע… ויאמר א-לוהים לישראל במראות הלילה, ויאמר – יעקב יעקב”. מדוע משתמשת לפתע התורה בשם הפחות-שכיח – “ישראל”?



פרשת ויגש – הכל לטובה אבל…

נראה כי יהודה משלים עם המצב, והוא מבקש מיוסף לקחת אותו לעבד ולשלוח את בנימין עם אחיו. אולם כאשר מבקש יוסף לממש את עבדותו של בנימין, משנה יהודה את גישתו, ותחנוניו הופכים לאיומים ממשיים.
מה גרם ליהודה לשינוי כה קיצוני בעת ניהול המשא ומתן מול יוסף?



היטמעות בתרבות נכרית

על פי המדרש, טורחת התורה לתאר כיצד יעקב ביורדו לארץ גושן פועל מידית להקמת ‘כולל’, ‘בית מדרש’ בכדי לשמור על הגחלת היהודית במצרים הטמאה, ויעקב מחליט למנות את יהודה ל’ראש הישיבה’ החדשה.
מדוע מינה יעקב את יהודה לראש ישיבתו ולא את יוסף?



“דברי חכמים בנחת נשמעים”

כשחינוך בני ישראל עומד על הפרק ואין אפשרות בדרך של נועם ורכות לדבר, יש להגיד את הדברים אפילו בצורה שלא עריבה לאוזן.



פרשת ויגש – "אחת היא יונתי"

האופן בו המדרש קושר לפרשתנו את הפסוק משיר השירים: “אחת היא יונתי תמתי, אחת היא לאמה, ברה היא ליולדתה; ראוה בנות ויאשרוה, מלכות ופילגשים ויהללוה”.



התערות בחברה הכללית לאור פעילותו של יוסף

עד כמה לצדיק להיות מעורב בהוויות העולם?



פרשת ויגש – צער השכינה וצער הבנים

בסעיף השלישי בשולחן ערוך כתוב:”ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש” (בשם הרא”ש). גם בפתיחתו של התלמוד הבבלי עוסקים בצער השכינה: “ר’ אליעזר אומר שלש משמרות הוי הלילה, ועל כל משמר ומשמר יושב הקב”ה ושואג כארי,





מחיר הגלות

לא ניתן לחיות בארץ אחרת, בתרבות זרה, ללא ההשפעה שלה. יהיה האדם חזק ככל שיהיה, ואפילו חזק כיוסף – הוא לא יוכל להימנע מהשפעות – במודע, ושלא במודע.



ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני

בפרשה הפסוק: "ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני". הטעמים הם: ויגש אליו – קדמה ואזלה יהודה – רביעי ויאמר – זרקה בי – מונח אדני – סגול כלומר, התקדם ובא, יהודה הבן הרביעי. ואומר ליוסף שאם בנימין לא יחזור איתו





"ויבך על צואריו עוד"

לאחר שנים רבות שלא ראו זה את זה, נפגשים יעקב ויוסף, ואחד מהם נופל על צווארו של השני ובוכה. הבעיה היא, שלא ברור בפסוק מי בכה על צווארו של מי ? האם חלקו השני של הפסוק ממשיך לעסוק ביוסף, שהוא הנושא של ראשית הפסוק, כך שיוסף הוא שבכה על צווארו של אביו; או שבמילים “וירא אליו” נראה יוסף ע”י יעקב, והופך להיות פסיבי, ומכאן והלאה מספר הכתוב מה עשה יעקב בראותו את בנו, כך שיעקב הוא שבכה על צווארו של יוסף…



כמה ימי שני חייך

זה מה שפרעה מוצא לנכון להתעניין ברגעים אלו? ומדוע יעקב אינו עונה לעניין? מה האריכות בדבריו?



הוי דן את כל האדם לכף זכות

בעיית אי ההכרעה לכף זכות קיימת בשני מישורים. האחד הוא בהיבט הצר ? הפגיעה הפרטית והאישית באדם. השני הוא בהיבט רחב יותר ? במישור החברתי. חברה הבנויה באופן כזה שאיש אינו יכול לסמוך על חברו וכל אחד רואה את חברו תמיד בחזקת חשוד היא חברה מקולקלת. אינה דומה חברה שדלתותיה נעולות תמיד לחברה שלעולם אינה נועלת דלת.



"וישב ישראל..ויאחזו בה" – בין היאחזות לתרבות

בלבה של פרשת ויגש עומדת ירידת יעקב וכל ביתו מצרימה. בני ישראל היורדים מצרימה, לא מבקשים להשתקע במצרים, אלא להישאר גרים [=זרים] במצרים. האם הצליחו?



"ויפל על צואריו ויבך על צואריו עוד" (מו, כט)

אומר רש"י "אבל יעקב לא נפל על צווארי יוסף ולא נשקו, ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע". ויש להבין מדוע עכשיו, באמצע הפגישה עם יוסף, מחליט יעקב לקרוא ק"ש? ונראה לתרץ, בק"ש אומרים (דברים ו, ה) "ואהבת את ד’ אלקיך





מדוע יוסף לא יצר קשר עם אביו במשך כל השנים

השאלה העיקרית שעולה לי תמיד בראש כשאני קורא את פרשות מקץ/ויגש היא: כיצד ייתכן שיוסף לא יצר קשר עם אביו 20 שנה? איך לא שלח מכתב/פקס/SMS או אפילו לא שלח שליח ? אז נכון – אפשר לענות תשובה מתחכמת שלא היה





רגישות לזולת

בתחילת הפרשה, יהודה המנהיג ניגש ליוסף המחופש למלך פרעה, וחוזר מחדש על חלק מהאירועים שקרו בין משפחת יעקב למלך המצרי, ומסכם בכך שאביו [=יעקב] לא יעמוד בצער הנפשי על ניתוק בנו, בנימין, ממנו. רגע לפני התגלותו של יוסף לאחיו, ישנה





שלא לרגוז בדרך

יוסף אומר לאחיו בשלחו אותם “ויאמר אליהם אל תרגזו בדרך” (בראשית מ”ה\כ”ד). מסביר על זה רש”י – “אל תתעסקו בדבר הלכה שלא תרגז עליכם הדרך”. יודע היה יוסף – מנסיונו המר, את נטייתם של אחיו להגיע לחקר האמת בכל מחיר, וחושש





הקרבה האמיתית לגושן

יוסף אומרלאביו “וישבת בארץ גושן והיית קרוב אלי” (בראשית מ”ה\י’), וכי ארץ גושן היתה קרובה לבירת מצרים, אשר בה מן הסתם ישב יוסף? והלא שכנה בפאתי מצרים, וקרובה היתה יותר לארץ ישראל, וכיצד מבטיח יוסף “והיית קרוב אלי”? אלא, בא





אהבת יוסף לאחיו

הפסוק אומר “אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה” (בראשית מ”ה\ד’). לא להקניטם הזכיר כאן את ענין המכירה – אלא אדרבה: לרצותם ולתאר בפניהם את גודל אהבתו אליהם: גם “אשר מכרתם”, בשעת המכירה ממש – כאשר הפקרתם אותי תמורת בצע





העוד אבי חי

יוסף אומר לאחים “אני יוסף העוד אבי חי” (בראשית מ”ה\ג’). והרי כבר אמרו לו האחים כי אביהם חי, ולא עוד אלא שגם לפני כן שאלם על זאת, והשיבו לו כי חי הוא אביהם! אלא, מוחזק היה יוסף באחיו כי עלולים





“ויגש אליו יהודה” – אל מי ניגש?

ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני (בראשית מ”ד\י”ח): “אליו” – אל עצמו, אל פנימיות לבבו שלו. שהרי מתחילה רבו הספקות והשאלות בלבם של אחי יוסף, ויהודה בראשם, על מה עשה להם ה’ ככה, ומדוע הגיעום הדברים כפי שהגיעו. אבל עתה