על הבקעת החומות

חמישה דברים רעים אירעו לאבותינו בי”ז בתמוז, שעליהם אנו צמים; אך העיקרי שבהם הוא הבקעת חומות ירושלים. אנחנו יכולים אולי לדמיין את משמעות הבקעת החומות – את החיילים הרומאים, צמאי הדם והנקמה, שנכנסים לתוך העיר חסרת ההגנה; את האימה של התושבים היהודים – ואת הזוועות הנוראיות המתחוללות כאשר שתי הקבוצות הללו מתנגשות.

כך מתאר יוסף בן מתתיהו, או יוספוס פלוויוס, את הדברים שראה במו עיניו: “[החיילים הרומאים] שטפו ועברו בסימטאות כשחרבם השלופה בידם והיו הורגים את כל מי שנזדמן בדרכם בלי הבחנה, והיו שורפים את הבתים על כל האנשים שמצאו שם מקלט. פעמים רבות היו נכנסים לתוך הבתים כדי לבוז בז והיו מוצאים משפחות שלמות מתות, והחדרים מלאים חללי הרעב, ואז היו מזועזעים… בכל זאת לא היו להם רגשות אלו על החיים, אלא היו דוקרים את כל מי שנקלע לדרכם, ודיחסו את כל הרחובות בגוויות, והציפו את כל העיר בדם, במדה כזאת שהרבה להבות היו כבות על ידי דם הטבוחים”.

ואולי, כדי להתחבר לי”ז בתמוז, אנחנו לא צריכים לדמיין, אלא רק להיזכר במציאות שלנו. אני מדבר כעת מתוך בית הכנסת שבמוצב כיסופים. כאשר חומת המגן שלנו סביב עוטף עזה הובקעה בשמיני עצרת, המוצב הזה היה אחד המוצבים אליהם נכנסו מאות מחבלי חמאס. למעלה מעשרים חיילים שלנו נפלו בקרב. המושבים שעליהם אני יושב כאן מלאים ברסיסים; ועל הקיר תלויה תפילת קדיש דרבנן מחוררת בכדורים; אפילו הפרוכת וארון הקודש נפגעו. למעשה, התיאורים של יוסף על טבח י”ז בתמוז אינם שונים מהתיאורים של טבח שמיני עצרת ביישוב הסמוך, יישוב כיסופים, שבו בין השאר נרצחה קשישה בת תשעים בירי לראשה, ובני משפחה נשרפו למוות בתוך הממ”ד.

אבל האסון העצום הזה הוא רק חלק מהסיפור של יז בתמוז. הטבח של אנשי ירושלים הוא מה שקרה בי”ז בתמוז עצמו. אבל אנחנו יודעים, שי”ז בתמוז לא רק עומד בפני עצמו, אלא שהוא היום הפותח את התקופה שאנו קוראים לה שלשת השבועות או בין המצרים, תקופת החורבן שמסתיימת בצום תשעה באב. הבקעת החומות לא רק אפשרה את האסון של י”ז בתמוז, אלא שהיא היתה הנקודה האחרונה שלפני חורבן בית המקדש וסופה המוחלט של העצמאות היהודית בארץ ישראל למשך אלפיים שנה.

י”ז בתמוז קורא לנו מתוך ההסטוריה היהודית, לא רק כיום אבל, אלא גם כיום של תשובה. כמו שאמרנו מקודם, י”ז בתמוז של לפני אלפיים שנה לא היה רק נורא בפני עצמו, אלא שהוא גם היה הציון האחרון לפני החורבן הגדול. אנחנו נמצאים במקום שבו אנו יכולים לעצור; לשאול את עצמנו איך נשנה את המהלך של ההיסטוריה; איך נמצא את האמונות, הרעיונות והערכים שמאחדים אותנו ולא שמפלגים אותנו; מה המעשים שכל אחד מאיתנו כיחיד יכול לעשות כדי שהמדינה שלנו תהיה מופת של צדק ושלום, של אהבה ואחווה, עד כדי כך שאפילו האויבים שלנו ירצו ללמוד מאתנו ולא להלחם בנו.

י”ז בתמוז הוא יום שבו אנחנו צריכים לתת תשובה לשאלה, איך אנחנו יכולים לקדם את החזון הגדול ששם הא-ל בפיו של הנביא זכריה: “כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ”.

(הרב ברוך וינטרוב. נשלח במסגרת “יום יום” של ישיבת הר עציון. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).