בשורת המצורעים

פתיחה

בהפטרת פרשת מצורע מסופר על נס עצום, על הצלה גדולה שבאה לישראל בימי יורם בן אחאב. באותה העת, עם ישראל היה במצוקה גדולה וברעב איום; מחנה ארם צר על ישראל, והרעב בשומרון היה כבד מאוד.

הצרה הגדולה סרה בנס, כאשר הקב”ה הבריח את מחנה ארם. הבשורה הטובה מגיעה לעם בתיווכם של ארבעה מצורעים היושבים מחוץ למחנה, ומגיעים אל מחנה ארם ורואים אותו נטוש. בתחילה הם אוכלים ושותים, ממלאים את כליהם, וכשהם מתעשתים, הם מחליטים לבשר את הבשורה לעם: “וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ לֹא כֵן אֲנַחְנוּ עֹשִׂים הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם בְּשֹׂרָה הוּא וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים וְחִכִּינוּ עַד אוֹר הַבֹּקֶר וּמְצָאָנוּ עָווֹן וְעַתָּה לְכוּ וְנָבֹאָה וְנַגִּידָה בֵּית הַמֶּלֶךְ. וַיָּבֹאוּ וַיִּקְרְאוּ אֶל שֹׁעֵר הָעִיר וַיַּגִּידוּ לָהֶם לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל מַחֲנֵה אֲרָם וְהִנֵּה אֵין שָׁם אִישׁ וְקוֹל אָדָם כִּי אִם הַסּוּס אָסוּר וְהַחֲמוֹר אָסוּר וְאֹהָלִים כַּאֲשֶׁר הֵמָּה”. (מלכים ב ז’, ט-י)

גאולה זו לא נעשתה בדרך המלך. כל הגאולה נעשית בתנאים לא רגילים, כשהמלך מהסס כל הזמן וחושש שמדובר בהטעיה, וגם כשהוא מתרצה ואנשיו נכנסים למחנה ארם, הדבר נעשה בלא סדר וארגון – אז נרמס השליש בשעטת ההמון, ורק לבסוף מתגלה ישועת ה’ כדבר הנביא.

הבשורה המצורעת

הבאת בשורת הגאולה מפי מצורעים דווקא מגלה שהישועה הזו אינה מושלמת, ולא באה לישראל אלא כדי למנוע חלילה השחתה גמורה. היא באה לעולם בגלל ברית האבות: “וַיָּחָן ה’ אֹתָם וַיְרַחֲמֵם וַיִּפֶן אֲלֵיהֶם לְמַעַן בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב וְלֹא אָבָה הַשְׁחִיתָם וְלֹא הִשְׁלִיכָם מֵעַל פָּנָיו עַד עָתָּה” (מלכים ב י”ג, כג). פסוק זה שסופח להפטרה לפי מנהג בני תימן, לקוח מן הפרקים בהמשך, כשהוא מתאר את התקפות ארם החוזרות ונשנות, ואת רחמי ה’ על עמו שלא אבה השחיתם.

בשירה ‘יום בשורה’, רחל המשוררת כותבת כך:
“בשכבר הימים האויב הנורא / את שומרון הביא במצור / ארבעה מצורעים לה בשרו בשורה. כשומרון במצור – כל הארץ כולה / וכבד הרעב מנשוא; אך אני לא אובה בשורת גאולה / אם מפי מצורע היא תבוא. הטהור יבשר, יגאל הטהור / ואם ידו לא תמצא לגאול – אז נבחר לי לנפול ממצוקת המצור / אור ליום בשורה הגדול”.

מה הסיבה לחוסר הקבלה הזה של הבשורה מפי המצורע? מה רע בבשורה שמגיעה מפי מצורע? למה רחל מוכנה לקבל רק בשורה מפיו של אדם טהור?

הצלה שכזו שנעשית במציאות כל כך קיצונית, כשהעם אינו ראוי להצלה, המלך הוא יורם בן אחאב, לא בדיוק צדיק בן צדיק. הרעב כבד ביותר, הגאולה היא בבחינת הצלה שאין בה הארת פנים ושמחה, יש בה פתרון של הבעיה אמנם, אך ממש לא הארת פני ה’ על עמו. רואים זאת גם בתהליך הלא-מסודר של התרחשות הדברים. לכן, אף על פי שהעם ניצל, זה לא היה בנסיבות משמחות. אם בכלל, אפשר לומר שזו לא הייתה רק בשורה מפי מצורעים, אלא זו הייתה ממש “בשורה מצורעת”.

ואף על פי כן, בהינתן הנסיבות הקשות שהעם היה נתון בהן, סביר שגם ישועה כזו של הצלת ישראל, יש בה ברכה מסוימת, וקשה לזלזל בה.

להיות ראויים לגאולה

יש מקום לפיתוח מבט נוסף על בשורת המצורעים, לאור עיון בפרשת הצרעת שבתורה.

התורה הבדילה את צרעת הבית משאר מיני הצרעת, שכולם הופיעו בפרשת תזריע, ואילו צרעת הבית בפרשת מצורע, בטעם הדבר נאמרו כיוונים רבים. בחז”ל הדגישו שלושה:

• אמנם, חטא הצרעת קשור היטב בלשון הרע, כפי שאנו למדים ממרים ואהרן שדברו במשה, ומפרשת כי תצא: “הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת… זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה’ אֱ-לֹהֶיךָ לְמִרְיָם” (דברים כ”ד, ח-ט), והם לימדונו שקודם שה’ פוגע בגופו של אדם הוא פוגע תחילה בביתו, ורק לאחר מכן בבגדו ובגופו. ובשורת נגעי הבתים היא החמלה שחס ה’ על עמו ואינו פוגע בו ישירות. חמלה זו באה לידי ביטוי גם בכך שמוציאים את כל תכולת הבית קודם בוא הכהן, כדי שלא יטמא כל אשר בבית.
• אמנם, חז”ל הדגישו בצרעת הבית יסוד נוסף מעבר ללשון הרע, הם הדגישו את חטא צרות העין, שבעטיו באה צרעת על ביתו, ובזה הבשורה היא שהוא יתקן דרכיו וילמד את סוד זרע אברהם, הכנסת האורחים ומידת החסד היסודית.
• רש”י הביא כאן דברי חז”ל – בשורה היא להם שיתגלו מטמוניות שבני כנען טמנו בקירות הבתים בקוותם שיום אחד ישובו, והקב”ה נותן נגע צרעת בבית ומתגלה המטמון הגדול. לשיטה זו הצרעת אינה עונש על חטא, להיפך, היא נועדה לגלות אוצרות הטמונים. המבט הראשוני הוא: כנגע נראה לי בבית, ובפועל מתברר – מרחוק – ה’ נראה לי. (עיינו ב’בעל הטורים’ שם – ויקרא י”ד, לה). הצרעת אינה אלא אמצעי של הקב”ה להארה ולתשועה, גילוי המטמוניות הוא הבטחה לקביעות שהגויים לא ישובו. אף המצורעים היושבים בפתח השער גילו פתאום שישיבתם שם לגאולה היא, יום בשורה היום הזה ואנחנו מחשים?

הצד השווה שבמבטם של חז”ל על צרעת הבית הוא השגחת ה’ על עמו, ה’ נותן עיניו על ישראל, לטוב ולמוטב. כדברי הנביא – “אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה’ יוֹכִיחַ” (משלי ג’, יב), פעמים שהמבט הוא עונש על חטא, אם לשון הרע, ואם צרות עין, ופעמים שהמבט הוא להיטיב לעמו ולגלות לו מטמוניות. כשם שעיני ה’ נטויות על ארצו – “אֶרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱ-לֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה’ אֱ-לֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה” (דברים י”א, יב), כך הן נטויות על עמו באהבתו אותנו, פעמים לשבט ופעמים לחסד, כדרכם של אבות על בנים. הכול מתוך אהבה גדולה שאוהב ה’ את עמו.

ארץ ישראל תובענית היא, ישיבה לפני ה’ מחייבת, וכל סטיה קלה מחייבת. שני היסודות הנלמדים מישיבת ארץ ישראל הם – דרישה מוסרית גבוהה ותובענית, וחסד ה’ המורעף על עמו.

סוף דבר, אף שתמיד יש לקוות שהישועה תהיה בהארת פנים, ועלינו להיות ראויים לזכות לכך. עם זאת, ה’ איננו נוטש את עמו, וגם כשהוא אינו ראוי חלילה, הוא מושיעו; וגם גאולה שאינה מושלמת, יש בה הצלה ותקווה.

התביעה מעם ישראל היא גדולה, כבניו של א-להים חיים, ובמבט עמוק ומקיף: מרחוק – ה’ נראה לי.

(הרב ברוך גיגי. נשלח ע”י ישיבת הר עציון. לע”נ פנינה בת ר’ אהרון (למשפחת פריירייך) ע”ה. השיחה ניתנה בסעודה שלישית, שבת קודש פרשת תזריע-מצורע ה’תשפ”א, סוכמה על ידי הרב ברוך גיגי, ונערכה על ידי אביעד ברסטל. העריכה לא עברה את ביקורת הרב).