האמונה במלחמה ובשגרה
בסוף פרשתנו אנחנו נתקלים בכמה ממצוות המלחמה בהן מצווים בני ישראל ערב הכניסה לארץ. בניגוד למצוות רבות, שהופיעו לפני כן בדבר ה’ ורק נשנות בספר דברים, מצוות המלחמה הן מצוות שמתחדשות בדבריו של משה לבני ישראל ערב הכניסה לארץ. ברובד הפשוט, עד כה עם ישראל לא נלחם בצורה מסודרת בעמים אחרים אלא נתקל במלחמות מזדמנות בלבד, ועל כן לא היה שייך לצוות על דיני המלחמה בכל הליכת בני ישראל במדבר (וכך משתמע מפירוש הרמב”ן על אתר).[1] אך כאשר מעיינים בעומקם, ובעיקר בייחודם, של דיני המלחמה הניתנים לבני ישראל, ניתן להציע סיבה נוספת מדוע התורה חיכתה עם מצוות אלו עד ערב הכניסה לארץ. כך מובן גם כיצד הן משובצות בנאומו החשוב של משה לבני ישראל באופן עמוק.
כוחה של מלחמה
בפסקה הפותחת את אורות המלחמה מצביע הראי”ה קוק זצ”ל על נקודה יסודית בתפיסת התורה את המלחמה:
כשיש מלחמה גדולה בעולם מתעורר כח משיח. עת הזמיר הגיע, זמיר עריצים, הרשעים נכחדים מן העולם והעולם מתבסם, וקול התור נשמע בארצנו. היחידים הנספים בלא משפט, שבתוך המהפכה של שטף המלחמה, יש בה ממדת מיתת צדיקים המכפרת, עולים הם למעלה בשורש החיים ועצמות חייהם מביא ערך כללי לטובה ולברכה אל כלל בנין העולם בכל ערכיו ומובניו .ואח”כ כתום המלחמה מתחדש העולם ברוח חדש ורגלי משיח מתגלים ביותר, ולפי ערכה של גודל המלחמה בכמותה ואיכותה ככה תגדל הצפיה לרגלי משיח שבה. מלחמת עולם של עכשיו צפיה נוראה גדולה ועמוקה יש בה, מצורף לכל גלגולי הזמנים והוראת קץ המגולה של התישבות ארץ ישראל. בדעה גדולה, בגבורה עצומה, ובהגיון עמוק וחודר, בתשוקת אמת וברעיון בהיר, צריכים לקבל את התוכן הנִשא של אור ד’ המתגלה בפעולה נפלאה בעלילות המלחמות הללו ביחוד. (אורות המלחמה א)
דברים אלו, שנכתבו במהלך מלחמת העולם הראשונה, רואים במלחמה התערבות של הקב”ה בסדרי הבריאה. ככל שהמלחמה גדולה יותר כך ההתערבות האלוקית גדולה יותר, ולכן הרב זצ”ל מניח שמלחמה מעוררת את כוחו של המשיח.
הרעיון שיסודם של אירועים גדולים העוברים על האנושות הוא בדבר ה’ אינו חדש. הרחיב בו הר”ן בדרשותיו, כאשר הוא קורא לבני ישראל לשים לב לאירועים המתרחשים בעולם ולשמוע את קול ה’ הטמון בהם:
ולפעמים מתחדשים מקרים בריחוק מקום ובאיים הרחוקים, כדי שיתעוררו ישראל אל התשובה, וייראו ויפחדו פן יגיעם הפורענות, והוא מאמר הנביא (צפניה ג, ו-ז) הכרתי גוים נשמו פנותם החרבתי חוצותם מבלי עובר, נצדו עריהם מבלי איש מאין יושב, אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוסר. וכשאינם מתיסרים ברעת האחרים, הפורענות הולך הלוך ונסוע, וילך הלוך וקרב. ואין ספק כי מי שרואה כל אלו התלאות אשר הם באמת התראות השם יתברך, ועודנו מחזיק בדרכו אשר דרך בה, הוא כמי שעובר עבירה וקיבל עליו התראה, שהתיר עצמו למיתה מכאן ואילך. (דרשות הר”ן דרוש ו, ד”ה ולפעמים מתחדשים)
הר”ן מסביר שפורענויות שמתרחשות בעולם באות לעורר בעם ישראל פחד, כדי לעורר אותם לחזור בתשובה. לפי הר”ן, מי שרואה את הפורענויות מתרחשות וממשיך להחזיק בדרכיו הרעות נחשב כאילו הוא עובר עבירה בהתראה, ובכך מחייב את עצמו מיתה.
כך גם למד הרמב”ם מהקללות בפרשת בחקותי כיצד יש להתייחס למי שלא מריע על הצרה הבאה עליו:
אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות, הוא שכתוב בתורה (ויקרא כו, כז-כח) והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי, כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהוא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי. (הלכות תעניות לרמב”ם פ”א ה”ג)
בעקבות דבריו ייתכן שאפשר להסביר כך גם את שיטת הרמב”ן בהבנתו את מצוות התפילה. הרמב”ן בהשגותיו על ספר המצוות לרמב”ם מציע שאם התפילה היא מצווה מן התורה, מצווה זו קיימת רק בשעת הצרות המתרגשות על האדם, והיא נלמדת ממצוות התרועה בחצוצרות:
או לומר שמכלל העבודה שנלמוד תורה ושנתפלל אליו בעת הצרות ותהיינה עינינו ולבנו אליו לבדו כעיני עבדים אל יד אדוניהם. וזה כענין שכתוב (במדבר י, ט) וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני י”י אלהיכם והיא מצוה על כל צרה וצרה שתבא על הצבור לצעוק לפניו בתפלה ובתרועה. (השגות הרמב”ן לספר המצוות, עשה ה)
ההבדל המרכזי בין התפילה היומיומית לתפילה בעת צרה הוא שזו האחרונה באה כתגובה לאירוע מסוים, ובכך היא מבטאת את הבנתו העמוקה של האדם שאירוע כזה או אחר אינו דרך מקרה אלא חלק מגילוי דבר ה’ בעולם. לכן גם הפתרון, התשובה והרפואה לאותו מצב הם בעבודת ה’ ולא רק בעולם הזה.
הרעיון שהדברים הקורים בעולם תלויים בהשגחה אינו חידוש של רבותינו הראשונים. כל המעיין בדברי הנביאים יראה כיצד כל דבריהם שוזרים בלי הפסקה את מאורעות העולם המדיניים והפוליטיים עם התגלות דבר ה’ ורצונו בעולם.
דיני המלחמה
התחלנו ביסוד הרוחני המרכזי והחשוב, המחייב אותנו לשים לב לסימנים שהקב”ה שולח לנו דרך מאורעות העולם. נשוב לדיני מלחמה, וננסה לראות כיצד היסוד הזה משתקף בדיני המלחמה הפרטיים.
נקדים ונאמר שמלחמה היא מאורע חריג מאוד, ועל כן, כמו שראינו בדברי הרב קוק לעיל, הגילוי של רצון ה’ בעולם מופיע במלחמה בצורה ברורה יותר, כך שניתן וצריך להרגיש יותר את נוכחות השכינה במלחמה.
נקודה זו באה לידי ביטוי בפירוש בפרשת כי תצא. זהו הנימוק בו התורה משתמשת כאשר היא מסבירה מדוע ישנם דינים שונים וצורך על הקפדה יתרה בשעה המלחמה: כִּי ה’ אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ, וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ: (דברים כג, טו)
היסוד הזה בא לידי ביטוי גם בדיני המלחמה המופיעים בפרשתנו.
לא לפחד כלל
גם אצלנו הציווי הראשון בענייני המלחמה הוא האיסור לפחד. נחלקו הפרשנים האם יש כאן ציווי או ברכה,[2] אך בין כך ובין כך יש כאן התייחסות לתלות המיוחדת בקב”ה שמתגלה בשעת המלחמה. כאשר אדם נמצא בעת צרה הוא חש יותר את התלות שלו בקב”ה. ברכת הגומל, שנתקנה למי שהיה בסכנת חיים, מנוסחת סביב היסוד הזה. בנוסח שלה אנחנו אומרים: “הגומל לחייבים טובות” – החייבים הם אנשים שחייבים עונש בעקבות עבירות שכל אדם עושה, שהרי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. כאשר האדם נמצא בצרה, האפשרות של הקב”ה להיפרע ממנו על חטאיו באופן שנראה טבעי גדולה יותר. לכן אנחנו מודים לקב”ה שלמרות שאנו חייבים הוא לא ‘ניצל’ את ההזדמנות בשביל להיפרע ממנו.
באותו אופן גם במלחמה, כאשר המוות עומד מול פני הלוחמים, התחושה של התלות בקב”ה גדולה ביותר. חשוב להדגיש כי העיקר כאן הוא התחושה, שהרי אדם תלוי בקב”ה בכל עת ובכל רגע. אך האפשרות להרגיש את התלות הזו קיימת בצורה מוחשית וברורה הרבה יותר במלחמה.
כהן משוח מלחמה
לאחר מכן ממשיכה הפרשה ומביאה את הדברים שאומר הכהן משוח המלחמה לעם. העובדה שכהן הוא זה שמדבר עם הלוחמים היוצאים לקרב כשלעצמה אומרת דרשני. אך כאשר מסתכלים על תוכן דבריו כבר ברור מדוע הוא נבחר לאומרם: וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם, אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם: כִּי ה’ אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם” (דברים כ, ג-ד)
הדברים מונחים על השולחן בפירוש – הכהן מודיע לעם שבמלחמה הם אינם לבדם אלא הקב”ה הולך איתם להילחם להם. לכן ברור מדוע הכהן, שליח ונציג ה’, הוא זה שצריך לדבר עם העם. ישנה דעה לפיה הכהן גם יוצא בראש הצבא למלחמה עצמה.
הרא”ש בפירושו למסכת הוריות מסביר שהציבור תלוי במשוח המלחמה:
משוח מלחמה קודם לפי שהוא ראש ערכי המלחמה וחיי ישראל תלוין בו. (תוספות רא”ש הוריות יג. ד”ה איבעיא להו)
הרא”ש מסביר שהכהן משוח המלחמה הוא ראש עורכי המלחמה – המפקד שעומד בראש הצבא.
מכאן שבראש המלחמה של עם ישראל עומד שליח ה’, הכהן. באופן דומה אנו יודעים שארון ברית ה’ גם הוא יוצא למלחמה ביחד עִם עַם ישראל, כביטוי מוחשי לכך שה’ נמצא בקרב המחנה.
אנחנו רואים כאן שוב את היסוד של נוכחות השכינה המוגברת בשעת מלחמה.
קריאה לשלום ושבעת העממים
הפרשיה ממשיכה בדיני המלחמה ומוסיפה שתי מצוות – מצוות הקריאה לשלום והציווי להחרים ולהשמיד את שבעת העממים. הראשונים והפרשנים דנו ביחס בין המצוות הללו, ונחלקו האם הקריאה לשלום שייכת גם בשבעת העממים[3] או שלא.[4] על כל פנים, משתי המצוות הללו משתקף שוב היסוד של נוכחות השכינה במלחמה.
שלום הוא אחד משמותיו של הקב”ה, וכמו שכתוב בסיום המשנה האחרונה בש”ס – “לא מצא הקב”ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום”. ספר החינוך מסביר שיסוד מצוות הקריאה לשלום קשור לתיקון המידות, ולכך שעם ישראל צריך להידמות במידותיו לה’. ספר החינוך מדגיש שהמטרה של מצווה זו היא העבודה על המידות שלנו, ולא הרחמנות על אויבינו:
משרשי המצוה לפי שמדת הרחמנות היא מדה טובה וראוי לנו זרע הקדש להתנהג בה בכל ענינינו גם עם האויבים עובדי עבודה זרה, למעלתנו אנחנו, לא מצד היותם הם ראויים לרחמים וחסד. (ספר החינוך מצווה תקכז)
לכאורה הדברים לא מתכתבים עם המצווה להחרים ולהשמיד כל נשמה משבעת העממים, שהרי היכן מידת הרחמנות כאן? אלא שבפסוקים עצמם מוסבר שמצוות הכרתת שבעת העממים מטרתה גם כן לאפשר ולהוסיף את השראת השכינה: לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת כְּכֹל תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם, וַחֲטָאתֶם לַה’ אֱלֹהֵיכֶם: (דברים כ, יח)
כי האדם עץ השדה
פרשיות המלחמה בפרשתנו מסתיימות באיסור בל תשחית. באיסור זה נראה שהרמב”ן הלך בדרך מחודשת. כאשר הוא מונה את המצוות שהרמב”ם ‘שכח’ לכתוב בספרו, הוא מסווג את בל תשחית דווקא במצוות העשה, בזו הלשון:
מצוה שישית שנצטוינו כשנצור על עיר לאכול מן האילנות שבגבולה כל ימי המצור ואם נכרות אותם לבטלה דרך השחתה נעבור על עשה מוסף על הלאו המפורש בו והוא אמרו יתעלה (ס”פ [סוף פרשת] שופטים) כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות ובפירוש אמרו בספרי כי ממנו תאכל מ”ע [מצוות עשה] ואותו לא תכרות מצות ל”ת [לא תעשה]. (השגות הרמב”ן לספר המצוות, שכחת העשין)
הרמב”ן מחדש שלא זו בלבד שיש איסור להשחית את העץ אלא שאיתו, בד בבד, מגיעה מצוות עשה לאכול מן העץ, כמו שנאמר בתורה: “כי ממנו תאכל”. יש כאן חידוש גדול שצריך ביאור – מדוע שתהיה מצווה לאכול מעצי האויבים? ומה טיב הקשר בינה ובין איסור ההשחתה? על כך עומד הרמב”ן בהמשך דבריו:
ודע כי זו המצוה בעשה ולא תעשה שלה כשנצור על עיר להלחם עליה לתפשה שנצטוינו לחמול עליה כאשר נחמול על שלנו אולי נכבוש אותה.
ובניסוח מפורש יותר בפירושו לפרשתנו: אתם לא תעשו כן להשחיתה, כי תבטחו בשם שיתן אותה בידכם. (רמב”ן דברים כ, יט)
הרמב”ן רואה במצווה זו יסוד חשוב באמונה. אדם שנלחם מתוך אמונה שהקב”ה איתו בטוח שהוא ינצח במלחמה, ועל כן עליו לחוס על שלל האויבים, כי הקב”ה עתיד לתת אותו בידו. אם כן, לפי הבנת הרמב”ן גם מצווה זו נובעת מאותו יסוד של ראיית השכינה כצועדת איתנו צעד אחר צעד במלחמה.
לסיכום ניתן לומר שכל מצוות המלחמה בפרשתנו שוזרות את אותו היסוד – מלחמה היא עת גילוי השכינה, ועל כן השכינה מורגשת אז יותר: בפחד המלווה את היוצא למלחמה מחד, בביטחונו בניצחונו ובתשועת ה’ מאידך, ובהוראה לחייל בצבא ה’ להתנהג במידותיו של הקב”ה.
בין מלחמה לשגרה
פתחנו את דברינו בשאלה מדוע מצוות המלחמה מופיעות בפעם הראשונה דווקא בספר משנה תורה. מלבד הפירוש הפשוט, שרק עם הכניסה לארץ נתקלים לראשונה בני ישראל במצב של מלחמה יזומה, ברצוני להציע הצעה נוספת על פי היסודות שראינו בשיעור זה. עמדנו על כך שמלחמה היא התערבות ישירה של הקב”ה בעולם, בניגוד להנהגת ה’ את העולם ביום יום, שהיא נסתרת יותר. בשעת המלחמה ההנהגה גלויה ומורגשת יותר. עמדנו גם על כך שדבר זה בא לידי ביטוי בצורה מפורשת מאוד במצוות המלחמה ובפסוקים המתארים אותן כמו שראינו. על פי הסבר זה, ייתכן שמשה רבנו בוחר לצוות את בני ישראל במצוות המלחמה דווקא עכשיו, מכיוון שהן ממחישות בצורה הטובה ביותר את השינוי שבני ישראל צריכים לעשות עם כניסתם לארץ.
היסוד השוזר את נאומו של משה כולו הוא הניסיון לקחת את דור המדבר – דור שגדל על ניסי ניסים ועל השגחה גלויה, ולהפוך אותו להיות דור באי הארץ, אנשים שחיים במציאות שבה הנהגת הקב”ה נסתרת, ושבה הקב”ה מתערב בעולם, אך לא תמיד קל לשים לב לכך.
תקופת המעבר של בני ישראל מהמדבר לארץ ישראל היא תקופת המלחמה וכיבוש שבעת העממים. בתקופה זו השגחת ה’ עדיין מורגשת, למרות שהיא כבר לא גלויה וברורה. ייתכן שמצוות המלחמה באות להדגיש את הצורך לשים לב לנוכחות השכינה גם כאשר היא איננה גלויה וברורה, בבחינת אחרי המעשים נמשכים הלבבות. התורה דואגת לכך שמחנה ישראל היוצא למלחמה יהיה דומה במהותו למחנה ישראל במדבר. הארון בתוכו, נוכחות השכינה מורגשת בו ובעצם כל כולו בנוי מסביב לנוכחות השכינה.
ייתכן שהציווי להרגיש את השכינה במלחמה הוא הביטוי הכי ישיר למסר שמשה רבנו רוצה להעביר בספר דברים כולו – גם כאשר בני ישראל יכנסו לארץ ויחיו במציאות רגילה בלי השגחה ניסית וגלויה, אסור להם לשכוח את העובדה שה’ אלוקיך הוא הנותן לך כח לעשות חיל. הנסיון לשבת בבטחה ובשקט בלי להשמין ולבעוט הוא קשה ומורכב מאוד. לכן מדגיש משה רבנו את דיני המלחמה, המגלים את השכינה בכח ומראים לאדם בצורה ישירה את תלותו בקב”ה, דווקא בספר דברים. הוא עושה זאת כדי להעביר הן את המסר של הספר כולו והן את המסר שראינו בדרשות הר”ן לעיל – כאשר בני ישראל לא מכירים ביום יום בנוכחות השכינה, הקב”ה ‘נאלץ’ לערוך להם היכרות ישירה וברורה עם נוכחותו דרך המלחמה, בה לא ניתן להתחמק מהרגשת נוכחותו. עלינו ללמוד מכאן כי היכולת להרגיש את נוכחות השכינה ועמידתנו לפני ה’ בארץ בכוחה למנוע את הצורך במלחמה, בלי לדאוג להרגשה כזו.
(הרב ישי יסלזון. נשלח ע”י ישיבת הר עציון. לע”נ דן בן ציפורה ינאי ז”ל. עורכת: נעה ארגמן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).
[1] פירוש הרמב”ן על דברים כ, א.
[2] הלכות מלכים לרמב”ם פ”ז הט”ו.
[3] רמב”ם הלכות מלכים פ”ו ה”ד.
[4] רש”י דברים כ, י.