אשת יפת תואר – בין אשמה לאחריות

בפרשתנו מובאת פרשיית אשת יפת תואר:
כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ: וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה: וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ: וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה: וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ:  (דברים כא, י-יד)

ישנה מחלוקת בגמרא האם כהן שייך בדין אשת יפת תואר; שכן מעבר לאיסור גויה, גם גיורת אסורה על כהן: א”ד: בביאה שניה – כ”ע לא פליגי דאסירא, דהויא לה גיורת, כי פליגי – בביאה ראשונה, רב אמר: מותר, דהא לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע; ושמואל אמר: אסור, כל היכא דקרינא ביה ‘והבאתה אל תוך ביתך’ קרינא ביה ‘וראית בשביה’, כל היכא דלא קרינא ביה ‘והבאתה אל תוך ביתך’ לא קרינא ביה וראית בשביה. (קידושין כא:)

לפי לשון זו של הגמרא, לכל הדעות אסור לכהן לשאת אשת יפת תואר, והמחלוקת היא ביחס לביאה ראשונה: רב סובר שמותר לכהן לבוא על אשת יפת תואר בשעת המלחמה, ביאה ראשונה; ושמואל אוסר.

דיברה תורה כנגד יצר הרע

שיטת רב נראית מאוד מסתברת: מאחר שכל ההיתר של אשת יפת תואר מחודש: “דיברה תורה כנגד יצר הרע”; סביר שאין הבדל האם הוא מתיר איסור אחד או יותר.

נפרט: ברור לכולנו שדין אשת יפת תואר הוא משהו שפשוט לא שייך, אפילו ברמה המעשית: מתי אמור להיות זמן לחייל בשדה הקרב לעשות זאת?

צריך להסביר שאין מדובר במלחמות המוכרות לנו מימי מדינת ישראל המודרנית, שככלל היו מלחמות בזק: ציווי שכזה לגביהן הוא אכן משונה. במקום זאת, מדובר בציווי שנאמר לפני מלחמת כיבוש הארץ, מלחמה שנמשכה ארבע עשרה שנה. במצב כזה של לחימה ממושכת, סביר מאוד מבחינה מציאותית שתהיינה הפוגות שבהן החיילים ירצו לפרוק את המתח בצורה שכזאת. דוגמא לדבר היא מלחמת ויטנאם שנמשכה יותר מעשור: במהלכה נולדו הרבה בני תערובת אמריקאיים-ויטנאמיים.

מעבר לשאלה המציאותית, ברור שמדובר במעשה פסול מבחינה מוסרית: התורה מתירה פעילות זו בבחינת ‘מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבלות’ (המשך הגמרא בקידושין שם), והפיכת תופעה זו לנורמה מעידה של שחיקה מוסרית העלולה להביא להפסד במלחמה (כפי שהאמריקאים  נסוגו מויטנאם לבסוף). אם אכן דין זה הוא ‘דיעבדי’ לחלוטין ובא למנוע חטאים חמורים עוד יותר, מסתברת דעת רב שהיתר זה חל גם כאשר יש יותר מאיסור אחד בביאה.

‘ולקחת לך לאשה’

למרות כל זאת, שיטת שמואל נראית מסתברת יותר בפסוקים. כאמור, שמואל סובר שיש תלות בין היתר ביאה ראשונה לבין היכולת לקחת את השבויה לאשה אחר כך: כל היכא דקרינא ביה והבאתה אל תוך ביתך, קרינא ביה וראית בשביה, כל היכא דלא קרינא ביה והבאתה אל תוך ביתך, לא קרינא ביה וראית בשביה. (קידושין שם)

נראה שתלות זו לא רק שנזכרת בפסוקים אלא גם מודגשת בהם: …וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה … וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה:  וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ … וְהֵסִירָה … וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ … וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה:  וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ … לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ: (דברים שם)

נבאר. בזמן התנ”ך, במקרה שגבר בא על אשה מחוץ לנישואין, המעשה הטוב ביותר מצדו בשבילה אחר כך היה במקרים רבים לשאת אותה. כך, בקשת תמר מאמנון היתה מושתתת על ההנחה שלאחר שהוא בא עליה, עדיף שהוא ישא אותה מאשר שיגרש אותה מעל פניו וינעל את הדלת אחריה; כך נראה בחטא דוד ובת שבע: התנ”ך מתייחס ללקיחת בת שבע לבית דוד לאחר החטא לא כחלק מהחטא אלא כצעד ראשון בדרך לתיקונו. דוגמא נוספת לדבר היא דיני אונס ומפתה, הקובעים שאדם שאנס או פיתה יאלץ לשאת את אנוסתו או מפותתו לאשה: ברי שדין זה לא בא כדי להכשיר את המעשה בדיעבד, אלא כדי לדאוג לאשה, שתתקשה מאד במציאת בעל אחר הראוי לה לאחר המעשה.

שמואל מבין שהתורה אינה עוסקת באשמה, המובילה לפתרון של עונש על החוטא; אלא  באחריות, המובילה לפתרון של תיקון. על הלוחם הלהוט בשדה הקרב לעצור ולחשוב האם הוא מוכן לקחת עליו את האחריות לאשה שהוא פגש, ורק אז התורה מוכנה לאפשר לו לבוא עליה.

חזרה בתשובה – כלפי העבר או העתיד?

לא נמָּנע מלהתייחס לימים שבהם אנו נמצאים. לכאורה, עניינה של התשובה הוא דין וחשבון על העבר וקבלת אשמה על הכשלונות שבו; אם כן, ימי התשובה המרכזיים היו אמורים להיות בסוף השנה, בחדש אלול, שהוא החודש המסכם של השנה. אולם, הימים המרכזיים יותר לתשובה הם ‘עשרת ימי תשובה’, בין ראש השנה לבין יום הכיפורים, בתחילת השנה. לכן נראה שבתשובה יש עניין נוסף – חשבון נפש צופה פני עתיד: קבלת אחריות על החטאים, ונסיון לתקנם ככל הניתן בשנה החדשה.

בספרו הטהור ‘שערי תשובה’, רבנו יונה החסיד מדגיש את האשמה שבחטא, ואת הצער והיגון הנצרכים כדי לכפר עליו. אעדיף לעניין זה ספר אחר: אורות התשובה. הרב קוק מדגיש לאורך הספר את אפשרות התיקון הקיימת בכל עת, המטילה עלינו אחריות לממש אותה ולהוציא לפועל את התיקון.

עוד נציין, שבפנייה לקבלת אחריות מובלעת ההנחה שמאחר שה’ מעורב ברמה מסוימת בכל מעשה, ברור שכל מעשה ניתן לתיקון אפילו אם חלקי; למחצה, לשליש ולרביע. שהרי אין דבר רע יוצא מאתו יתברך, ואם הוא אִפשר לדבר לקרות הכרח הוא שיש דרך לתקנו.

הבחנה דומה, בין אחריות לבין אשמה, קיימת גם בדיני נזיקין שנלמד השנה במסכת בבא קמא. לרוב, אנשים מבינים שהמחלוקת לגבי “עין תחת עין”, “ממון” או “ממש”, מבטאת את השאלה האם התורה אכזרית או רחמנית ביחס לחובל, ולא היא: השאלה היא האם התורה עוסקת באשמה או באחריות. אם התורה עוסקת באשמה, התשובה היא “ממש”, שכן כך יקבל החובל את העונש הראוי לו; אולם, אם התורה העוסקת בקבלת אחריות, התשובה היא “ממון”, שכן זוהי הדרך שבה החובל מצליח לתקן באופן מרבי את הנזק שעשה, אף שתיקון מלא, החזרת העין לניזק, אינו אפשרי. להלכה נפסק ש”עין תחת עין – ממון”. זאת כדברינו בעניין אשת יפת תואר: התורה עוסקת באחריות ולא באשמה. היא אינה דורשת מהחוטא להיענש אלא מטעימה את חובתו לתיקון המעוות שגרם בחטאו. כך גם בימי התשובה: עלינו לא רק לקבל את האשמה, אלא בעיקר לקבל אחריות לתקן את המעוות ככל שנוכל, גם בחטאי בין אדם למקום וגם בחטאי בין אדם לחברו.

(הרב יעקב מדן. נשלח ע”י ישיבת הר עציון. השיחה הועברה בליל פרשת כי תצא ה’תשע”ז, סוכמה על ידי אביעד ברסטל ונערכה על ידי שמואל ארגמן. לע”נ פנינה בת ר’ אהרון (למשפחת פריירייך) ע”ה. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).