תפילות כנגד אבות

“וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב” (כ”ד, סג)

פשט הפסוק הוא שיצחק יוצא להסתובב בשדה, כלומר, ללכת. בדרך זו פירשו בעלי הפשט כאבן עזרא ורד”ק: “לשוח – ללכת בין השיחים. לפנות ערב – קרוב מביאת השמש”. (ראב”ע הקצר שם) “לשוח בשדה כלומר לטייל בין השיחים. לפנות ערב – לעת שפונה השמש”. (רד”ק שם)

אך חז”ל קבעו, בניגוד לפשט הפסוק, שיצחק הלך להתפלל: “ואין שיחה אלא תפלה, שנאמר תפלה לעני כי יעטף ולפני ה’ ישפך שיחו” (ברכות כו:).

בהמשך הסוגיא שם, חז”ל זיהו פסוק לגבי כל אחד מהאבות כמרמז על תפילה אחרת., ועל יעקב את “וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ” (כ”ח, יא). דווקא ביעקב הגיוני לראות את הפסוק כרומז לתפילה, משום שבהמשך דבריו שם הוא מבקש בפירוש: “אִם יִהְיֶה אֱ-לֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ..” (שם כ).

נדון בכל אחת מהתפילות של האבות: בפגיעה של יעקב, בשיחה של יצחק ובעמידה של אברהם.

תפילת אברהם – קרן אור באפלה

על אברהם חז”ל דורשים את הפסוק “וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי ה’” (י”ט, כז). אברהם עומד וצופה על הנוף. מולו ניצב כעת חורבנה המוחלט של סדום: “וַיַּשְׁקֵף עַל פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה וְעַל כָּל פְּנֵי אֶרֶץ הַכִּכָּר וַיַּרְא וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁן” (שם כח). אברהם מתפלל בעת השחר. השחר הוא זה שמגרש את השְחור של הלילה והופך אותו לאור של היום, כמאמר הנביא: “אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ” (ישעיהו נ”ח, ח).

עמידה במקרא מסמלת עקשנות. משמעות עמידתו של אברהם היא העקשנות לדבוק דווקא באור, מתוך כל החושך שאופף את העולם עם חורבנה של סדום. עוד במעמד התפילה נגד חורבנה של העיר, שקורה יום וא יומיים קודם לכן, הקב”ה מגלה לאברהם שהוא הולך להחריב את העיר; אך אברהם בשלו, מתפלל שיצא בכל זאת אור קטן מכל החורבן שמסביב.

נראה שקרן האור הזאת מגיעה בהמשך הפרשה, כאשר בנות לוט במעשה חסד משקות את אביהן ומביאות ממנו זרע. סביר להניח שהן לא חשבו שכל העולם מסביב נחרב (מה גם שצוער לא נחרבה בזכותו של לוט), ושהן הבינו שהחורבן היה רק בסדום, ולכן חסדן היה בכך שהן משאירות לסדום שריד כמעט. גם חז”ל ראו את מעשיהן בעין יפה וקבעו שהוא מצווה: “לעולם יקדים אדם לדבר מצוה, שבשביל לילה אחת שקדמתה בכירה לצעירה, קדמתה ארבע דורות לישראל: עובד, ישי, ודוד, ושלמה, ואילו צעירה עד רחבעם, דכתיב: ושם אמו נעמה העמונית.” (בבא קמא לח.)

האם מעשה החסד הזה צלח בסופו של דבר? מהציווי המוכר בפרשת כי תצא נראה שלא: “לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה’ גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה’ עַד עוֹלָם” (דברים כ”ג, ד). אפשר להציע שהסיבה לכך היא שהם דמו במעשיהם לאנשי סדום: “עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם” (שם ה) – ואם ההמשך לסדום מתנהג כמו סדום, אין סיבה לשמר אותו ולקרב אותו. אולם, חז”ל דורשים: “עמוני – ולא עמונית; מואבי – ולא מואבית.” (יבמות עז.) – כלומר, אולי, שהנשים שגמלו את החסד ראויות לביאה בקהל, אך הגברים שהתנהגו בצורה שאיננה נאותה אסורים.

משמעות תפילתו של אברהם היא החיפוש אחר קרן אור באפילה. תפילה כזאת יכולה ללמד גם אותנו מסר חשוב: הרבה פעמים אנחנו מנסים ללכת בדרך מסוימת ולא מצליחים; במצב כזה עלינו ללמוד מאברהם, לדבוק באור ולהאמין שהמצב עוד ישתנה לטובה.

תפילת יעקב – מן הסערה

יעקב אבינו מתפלל במפורש פעמיים: פעם אחת בדרך לחרן: “אִם יִהְיֶה אֱ-לֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ…” (כ”ג, כ). ופעם שנייה בעת שהוא מאוים על ידי עשיו: “הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו” (ל”ב, יב). יעקב מתפלל בזמן שכל העת הוא נמצא בגלות החשוכה ובצרות, והמאפיין של תפילתו הוא התמידות וריבוי התפילה. הגמרא אומרת שאפילו הגנב “אפום מחתרתא רחמנא קרי” (ברכות סג.) – מתוך הצרות והמחתרת הוא נושא תפילה.

גם יעקב אבינו התפלל מתוך צרות, וזו מהותה של תפילת ערבית. אפשר אפילו להשתעשע במחשבה שזו הסיבה שתפילת ערבית נקראת רשות – היא הרי כל כך מובנת מאליה, שצריך להתפלל מתוך החושך והצרות, שכלל אין צורך בציווי.

תפילת יצחק – השַׂוְועָה

המיקום

יצחק מגיע לשדה מבאר לחי רֹאי – המקום שבו שמע א-להים את קולו של ישמעאל. הספורנו מבחין בכך: “להתפלל במקום שבו נשמעה תפלת שפחתו”. יצחק הוא כבר רווק מבוגר, ויודע שהעבד מחפש לו אישה, אך הוא לא יודע אם הוא יצליח בשליחותו ומתפלל להצלחתו. מיד לאחר תפילה זו, יצחק רואה את שיירתו של אליעזר ועליה רבקה ומבין שהוא הצליח במשימה. במצב הזה תפילתו הופכת להיות מתפילה על העבר לתפילה על העתיד: יצחק מתפלל שרבקה, הנכנסת כעת לבית אברהם, תצליח להיכנס לנעליה של שרה ולמלא את ייעודו של בית אברהם.

ואכן, רבקה מצליחה למלא את החלל ששרה הותירה: “וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ” – ורק אחר כך נאמר: “וַיֶּאֱהָבֶהָ”. ממילא אח”כ מתיישב יצחק במקום שבו נשמעה תפילתו: “וַיֵּשֶׁב יִצְחָק עִם בְּאֵר לַחַי רֹאִי”.

הזמן

בתפילתו של יצחק יש עוד נקודה חשובה: תפילת המנחה שייכת לצהרים , ואילו תפילתו של יצחק קורית “לפנות ערב” – בעת דמדומי חמה. תפילה כזו מאופיינת בשוועה – זעקה אילמת, ללא מילים. הדברים מתכתבים היטב עם דמותו של יצחק כפי שאנו חווים אותה בפרשה הבאה – איש מעשים, שאינו מרבה בדברים.

שוועה כזו מצאנו גם אצל סיפור הגר וישמעאל. על הגר נאמר:“וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ” (כ”א, טז), אך א-להים בוחר לשמוע דווקא לשוועתו של ישמעאל שהיה נער צעיר: “כִּי שָׁמַע אֱ-לֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם” (שם יז).

בתפילתו כאן, יצחק משווע ללישועה. גם מזמור התהלים שממנו הגמרא דורשת את המילה, מוכיח ששוועה היא שיחה באומרו: “תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי ה’ יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ” (תהלים ק”ב, א) ובפסוק העוקב, שמקביל לו: “ה’ שִׁמְעָה תְפִלָּתִי וְשַׁוְעָתִי אֵלֶיךָ תָבוֹא”. התפילה היא השיחה, אך גם השוועה אילמת מגיעה לפני הקב”ה.

כאשר למדנו מסכת ברכות בישיבה, עסקנו במנהג של גאונים להתפלל שתי תפילות מנחה: אחת בתחילת הצהריים והשנייה עם דמדומי החמה. אולי יש במנהג הזה קשר למה שהסברנו כעת: תפילת המנחה בעוד היום גדול מקבלת אופי אחד, בעוד תפילת המנחה עם דמדומי הערב מבטאת את התחינה והשוועה חסרת המילים.