רחמיו של אברהם על אנשי סדום ועל דור המבול

הקב”ה עומד להפוך את סדום. עיר רעה וחטאה. זהו עונש מנומק אחרי ששוועת העשוקים עלתה לפני כיסא הכבוד. יש מקרים שבהם אין ברירה.

ובכל זאת, הקב”ה פונה לאברהם, מגלה לו מה הוא הולך לעשות.

למה הוא מספר לו? זה נראה כמעט כאילו הקב”ה מזמין את אברהם להתווכח איתו, ללמד זכות על אנשי סדום.

מסתבר שלא כמעט. כך אומר המדרש:

אָמַר רַבִּי לֵוִי? לָמָּה גִּלָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם? שֶׁהָיָה מְהַרְהֵר עַל דּוֹר הַמַּבּוּל לוֹמַר, שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא הָיָה בָהֶם עֶשְׂרִים צַדִּיקִים אוֹ עֲשָׂרָה שֶׁיִּתְלֶה לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּזְכוּתָן. לְפִיכָךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מְגַלֶּה אֲנִי לוֹ, שֶׁלֹּא יְהֵא אוֹמֵר שֶׁמָּא אַף בִּסְדוֹם הָיוּ צַדִּיקִים. תֵּדַע לְךָ שֶׁכֵּן, לֹא הִסְפִּיק לוֹמַר לוֹ וַה’ אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם, כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ כָּל אוֹתוֹ עִנְיָן, מַה הֱשִׁיבוֹ, וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע. (תנחומא לפרשת וירא, ז)

הקב”ה יודע שאברהם יתווכח, יודע שהוא יאכל את עצמו מהמחשבה שאולי אפשר היה להציל אותם, אז הוא נותן לו הזדמנות, גם אם התוצאות ידועות מראש.

איך הוא יודע? כי ככה בדיוק אברהם מסתכל על דור המבול. דור ששופט כל הארץ, מי שכל האמת לפניו ללא משוא פנים החליט שראוי למחות מעל פני האדמה, ובכל זאת, אברהם לא אומר לעצמו “ככה זה. אין חפים מפשע בדור המבול / בסדום”. הוא חושב עליהם, הוא מהרהר בזה, זה מעסיק אותו וחשוב לו.

האם זה דבר טוב?

מדרש בראשית רבה מספר לנו משהו מדהים על דרשה של רבי עקיבא:

דָּרַשׁ רַבִּי עֲקִיבָא מַעֲשֵׂה דּוֹר הַמַּבּוּל בְּגִנְזָק שֶׁל מָדַי וְלֹא בָכוּ, וְכֵיוָן שֶׁהִזְכִּיר לָהֶם מַעֲשֵׂה אִיּוֹב מִיָּד בָּכוּ, וְקָרָא עֲלֵיהֶם הַמִּקְרָא הַזֶּה (איוב כד, כ): יִשְׁכָּחֵהוּ רֶחֶם מְתָקוֹ רִמָּה עוֹד לֹא יִזָּכֵר וַתִּשָּׁבֵר כָּעֵץ עַוְלָה. יִשְׁכָּחֵהוּ רֶחֶם, הֵן שִׁכְּחוּ רַחֲמַי מִן הַבְּרִיּוֹת, אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׁכַּח רַחֲמָיו מֵהֶם. מְתָקוֹ רִמָּה, שֶׁמִּתְּקוּ רִמָּה מֵהֶן. עוֹד לֹא יִזָּכֵר וַתִּשָּׁבֵר כָּעֵץ עַוְלָה…” (בראשית רבה לג)

הקהל בוכה כשהוא שומע על הסיפור הטרגי של איוב. אבל הם לא בוכים על מעשה דור המבול. ורבי עקיבא כועס עליהם. זה לא בסדר, הוא אומר להם. אין דבר כזה לשכח את רחמיו של הקב”ה מן הבריות. אפילו כאשר נראה שהקב”ה בכבודו ובעצמו לא ריחם על בריותיו וגזר עליהם את הדין, לכם אין רשות להשכיח את הרחמים. הקב”ה החליט מה שהחליט לא מהעדר רחמים, אלא למרות הרחמים. אבל אתם?

אתם מן הראוי ששאלות, וספקות והרהורים, ובוודאי רחמים - יעלו בכם גם על מי שאתם משוכנעים (ובמקרה שלהם אף הקב”ה הכריע) שהם רשעים גמורים.

אוי לנו אם נשכח מאיתנו שיח של רחמים.

אוי לנו אם לא נבכה על גורלו של דור המבול ואפילו על גורלן של סדום ועמורה. אוי לנו אם לא יעלו בנו לפחות רחמים. אם חלילה נהפוך לעץ עולה.