עשו וישמעאל
הפסוקים החותמים את פרשת תולדות, לאחר הדרמה הגדולה של גניבת הברכות, מתארים את בריחתו של יעקב לפדן ארם. אולם, בין סיפור הברכות לבין סיפור היציאה, שבו פותחת פרשתנו, מתוארים קשרי המשפחה של עשו:
וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם אֲחוֹת נְבָיוֹת עַל נָשָׁיו לוֹ לְאִשָּׁה. (כ”ח, ט)
מה המשמעות של פסוקים אלו דווקא בנקודה כה דרמטית בסיפור?
נראה ששורש העניין טמון בהבנה של שנאתו של עשו כלפי יעקב, שנאה שהיא קיצונית בתוקפה: “וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב.” (כ”ז, מא)
שטמה הינה שנאה עמוקה: עשו לא מסוגל לחיות בעולם שבו יעקב הוא השליט מבין שניהם – אפילו אם הוא יקבל ברכות אחרות. הוא רוצה לשלוט לבדו.
ברכתו החקלאית של יצחק (שאותה, בסופו של דבר, הוא לא זכה לקבל) לא תהפוך אותו לאיש השדה בלבד, אלא אף חושפת יותר את פן ה”איש יודע ציד” שבו. לעומתו, יעקב, כבר בכניסתו לאהלו של יצחק משלב את שני הצדדים: “הקול קול יעקב והידיים ידי עשו”; יעקב משלב את העולם הפיזי, החיצוני של עשו – עם שליטת השכל.
כאשר רבקה שולחת את יעקב היא עוד מקווה שעשו יתמתן ויסלח ליעקב. היא מקווה שעשו ייכנע תחת ברכתו של יעקב ושני האחים יחיו בשלווה, ניתן לראות זאת מדבריה אל יעקב:
וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי וְקוּם בְּרַח לְךָ אֶל לָבָן אָחִי חָרָנָה. וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב חמַת אָחִיךָ. עַד שׁוּב אַף אָחִיךָ מִמְּךָ וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לּוֹ וְשָׁלַחְתִּי וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד. (כ”ז, מג-מה)
חרון אף הינו כעס זמני, להיטות שמשתחררת ומתקררת, בניגוד לשטמה אשר משבשת את דעתו של השוטם. רבקה מאמינה שעשו ‘סובל’ מחרון אף רגעי, אך עוד יבוא יום והוא ואחיו יקיימו “ורב יעבוד צעיר”.
זו הסיבה שדווקא בסוף הפרשה מודגש שרבקה היא “אם יעקב ועשו”: דווקא כשנראה שרבקה היא בצד של יעקב מול עשו ויצחק, התורה מדגישה שהחזון שלה הוא של הרמוניה בין שני האחים, בהובלתו של יעקב.
לעומתה, עשו כבר לא רואה את עצמו חלק מהתבנית המשפחתית. לאחר שניטלה ממנו היכולת להוביל, הוא עוזב את הבית. אך לא די לו בעזיבת הבית –הוא לא מקים בית אחר, אלא עובר למשפחה “המתחרה”: הוא נישא למחלת בת ישמעאל אחות נביות. שוב, הוא מציב את עצמו בקרבה אל הבכורה –כאשר ימות ישמעאל, עשו ימצא את עצמו ליד הנשיא של בית ישמעאל.
עשו וישמעאל נגד יעקב
עשו וישמעאל מייצגים שני כוחות שונים העומדים נגד ישראל.
רבי יצחק הוטנר כותב בספרו “פחד יצחק” על מספר הבדלים ביניהם: עשו בז לעקרון הבכורה (והבחירה) של יעקב מבחינה אידיאולוגית. ישמעאל, לעומתו, מוחה – הוא רוצה את הירושה, את הקרקע של ארץ ישראל, את החלק הגדול – בתור הבכור.
לכן, ישמעאל ממנה על עצמו נשיאים – מנהיגים: הוא מתנגד לשליטה של בני ישראל על הקרקע מכל וכל, ובשל כך בני ישראל מסלקים את צאצאיו מהארץ ולא נותנים לו ירושה. לעומתו, עשו ממנה אלופים – אנשי כוח צבאי, לא שליטים כלליים. אין הוא דוחה את הזיקה של בני ישראל לארץ, ועל כן הוא מקבל מקום לשלוט – הר אדום.
הרב הוטנר מסביר ששני הכוחות הללו קיימים לאורך כל הדורות, ועד ימינו אנו: ישמעאל מייצג את האסלאם, את הטוענים לקרקע הארץ, העומדים נגדנו, הדוחים את העקרון הדתי שלנו. הם טוענים שהארץ שלהם בזכות בתור היורשים החוקיים של אברהם אבינו. אך עשו הוא אבי הנצרות – הטוענים לבחירה על פנינו מבחינה אידיאולוגית, אך לא דוחים אותנו מעל ארצנו. הם מאמינים שיום יבוא והם ינחלו את הארץ מכוח הזכות, ולא מכוח החרב. מול עשו צריך לתפקד בתפילה – אמונתנו, במלחמה – כמשמעה, אך גם בדורון – בדיפלומטיה. לכן, מול עשו צריך לפעמים לעשות ויתורים שאסור בשום פנים ואופן לאפשר מול ישמעאל.
בימינו (מאז שנת תשפ”ד בערך) מתרחש בשנית האיחוד של עשו וישמעאל: האנטישמיות הנוצרית-מערבית מתאחדת עם האנטישמיות המוסלמית. זכינו להפסקה של כשמונים שנה מהאנטישמיות המערבית, אך עתה במקום ששני הצדדים נלחמים, כפי שעשו תדיר לאורך ההיסטוריה, הם בשנית באים ועומדים נגד יעקב.
מי יתן ונעמוד בגודל השעה.