על העיוורון

את דמותו של יצחק אבינו ניתן לאפיין בכמה דרכים: יש שהאריכו לעסוק במידת הגבורה, יש שדייקו מהפסוקים על פסיביות והמשכיות, אך בשיחה זו אבקש להדגיש פסוק אחד – ליתר דיוק, חצי פסוק – שמבטא מהפכה בחייו של יצחק, שרבים נוטים להתעלם ממנה:

וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת… (כ”ז, א)

אנו נוטים לראות בפסוק זה הקדמה לפרשת הברכות: כדי להבין את סיפור גניבת הברכות, חשוב לדעת שיצחק אינו יכול לראות. אך פסוק זה מייצג שינוי מהותי בדמותו של יצחק: יצחק שחפר בארות וקרא בשם ה’ פתאום כלוא בביתו. הוא לא יכול לפעול, לעשות, ליצור. הספורנו על אתר עומד על נקודה חשובה:

ולא קרה זה לאברהם ויעקב שהיו יותר זקנים ממה שהיה יצחק. (ספורנו שם)

אברהם בעת זקנתו מגיע לשיא” הוא עומד בנסיון העקידה ודואג לשידוך לבנו; הוא לוקח אישה, מוליד ממנה בנים וממשיך לפעול. גם יעקב בזקנתו ממשיך לפעול. יצחק, לעומתם, “מנוטרל”. המדרש מתאר:

א”ר יהודה בר סימון אברהם תבע זקנה אמר לפניו רבון העולמים אדם ובנו נכנסין למקום ואין אדם יודע למי מכבד מתוך שאתה מעטרו בזקנה אדם יודע למי מכבד, א”ל הקדוש ברוך הוא חייך דבר טוב תבעת וממך הוא מתחיל… יצחק תבע יסורין אמר לפניו רבון כל העולמים אדם מת בלא יסורים מדת הדין מתוחה כנגדו מתוך שאתה מביא עליו יסורים אין מדת הדין מתוחה כנגדו, אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך דבר טוב תבעת וממך אני מתחיל… יעקב תבע את החולי… (בראשית רבה ס”ה, ט)

אברהם היה הזקן הראשון. הזקנה אינה דבר רע; היא משנה את אופי הפעילות, מביאה סיפוק ומאפשרת להסתכל אחורה; היא מכניסה את האדם לשלב אחר של חיים. החולי של יעקב הוא נסיון בפני עצמו שלא נדבר עליו כאן. אך יצחק הוא בעל היסורים הראשון.

הזקנים תכהינה עיניהם ותכבדנה אזניהם לעת זקנותם, אלא שמקצתם תקפץ הזקנה עליהם יותר מהרה מן האחרים לפי טבעם ולפי הנהגם. ויצחק כהו עיניו קודם מותו עשרים שנה או יותר, והוא חשב כשכהו עיניו כי הוא קרוב למיתה ולא היה. (רד”ק כ”ז, א)

יצחק היה עיוור עשרים שנים לפחות! רוב היושבים כאן חיים עשרים שנים או פחות. כל אותן שנים הוא חושב שעוד מעט והוא מת; כל אותן שנים הוא מנותק מהסובב אותו, לא מסוגל להבין מה קורה בעולם ובוודאי שלא לפעול כבעבר. אבל יצחק לא נופל: הוא כבר לא יכול לעשות ולפעול כפי שהיה עושה בעבר, אך הוא בשלו – ממשיך לעבוד את ה’ באופן שהוא יכול ובכוחות שיש לו.

מדובר בנסיון קשה ביותר – להצליח לשמור על עבודת ה’, מצומצמת ככל שניתן, בזמן משבר קשה וארוך. זוהי גבורתו של יצחק – הגבורה של קבלת הדין וההכנעה. הקב”ה אומר לו שהוא כבר לא יכול לעבוד אותו כמו שהוא עשה בעבר ויצחק נאלץ להסתפק במה שהוא יכול.

סומא פטור מן המצוות

הגמרא מתארת:

אמר רב יוסף, מריש הוה אמינא: מאן דאמר הלכה כר’ יהודה, דאמר: סומא פטור מן המצות, קא עבדינא יומא טבא לרבנן, מ”ט? דלא מפקדינא וקא עבדינא מצות, והשתא דשמעית להא דר’ חנינא, דאמר ר’ חנינא: גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, מאן דאמר לי אין הלכה כרבי יהודה, עבדינא יומא טבא לרבנן, מ”ט? דכי מפקדינא אית לי אגרא טפי. (בבא קמא פז.)

הבה ננסה לתאר לעצמינו את רב יוסף: איננו יודעים באיזה שלב בחייו רב יוסף התעוור, אם בצעירותו או בזקנתו, אך בכל מקרה זו היתה תקופה ארוכה. ממרום גילו, הוא בוודאי מסתכל בסיפוק עצום על מה שעשה: נגד כל הסיכויים, במאמץ שלא יאמן, עם היותו עיוור הוא הצליח להציב את עצמו בשורה הראשונה של העולם התורני.

את כל זה הוא עשה כשהוא חושב שהמאמץ המיוחד שלו – לעשות בזמן שאינו מצווה – נחשב יותר. אך מגיעה אליו הבשורה שמאמציו שווים פחות אם הוא אינו חייב במצוות. אי אפשר לדמיין את מפח הנפש שנגרם לו!

במצב זה עומדת לאדם בחירה האם להמשיך לפעול כפי יכולתו או להתייאש. בשביל להבין היטב התלבטות זו, ניתן לעיין בדבריו של ר’ בנימין אהרן סלניק, בעל המשאת בנימין, שבזקנותו גם הוא התעוור. את דבר עוורונו הוא מזכיר בכמה תשובות, למשל:

אמרתי הן אני עץ יבש איש אשר כמוני היום כלוא בבית כי חשכו הרואות בארובות וביתי ריקן מלחם ושמלה. עם כל זה לקול גזירתכם חשתי ולא התמהמהתי למצוה רבה מלחוות דעתי בשריותא דאשה עגונה. (משאת בנימין צ”ח)

ואני כהיום הזה כבר עלתה על לבי שלא לעסוק עוד בעסק גיטין וקידושין כי זקנתי מהיות לאיש וכבר חשכו הרואות בארובות עד שנמנע יכולתי לעיין בספרים. ונוסף על זה איש כמוני היום מוטל על ערש דוי זה ימים רבים יסורים קשים ישתרגו עלו על צוארי לא נתנוני השב רוקי ושמעתתא בעי צילותא כיומא דאיסתנא. עם כל זה לא יכולתי להשיב פני הנגיד הנזכר ונתחזקתי ועצרתי כח להפיק רצון השואל לעיין בעיגונא דאיתת… (שם ק”ו)

כמובן שאחרי כל ההתחבטויות הללו באות תשובות עשירות בציטוטים ודיונים. אך השיא הוא בתשובה שבה הוא דן בהיתר סומא להיחשב למניין לקריאת התורה ולעלות לתורה. הוא פותח את תשובתו בדברים חריפים:

אם שלמים וכן רבים דרכו ועברו בתורה ונכנסו בעובי הקורה. וכל א’ קולע השערה סביבם מאוד נסערה. זה להתירא וזה לאיסורא בענין אם סומא יכול לעלות ולקרות בתורה. והמאסף לכל המחנות דגלי אהבה לאורו יסעו כל עם קודש הגאון והמופלג בדורו מוהר”ר יוסף קארו נ”ע בספר הב”י שלו. ליקט ואסף לכל הדעות ושקל וערך והעלה לאיסורה שאינו רשאי לעלות בין המנויין. ואני אמרתי אף אם רוח המושל יעלה עליך מקומך אל תנח. כי לעולם לא יזנח. ומימות אבי זנוח. התורה בקרן זויות מונח. כל הרוצה יבא ויטול. ומצוה אחת לא יבטל. כי זה עתה לעת זקנתי חשכו הרואות בארובות. ותכהנה עיני מראות. ולפי אשר עלתה במחשבה של הרב ז”ל יגרשני מלהסתפח בנחלת ה’ ותורת אמת חיי עולם. לבלתי אחשב במספר המנויין לעלות. ולכן אמרתי וגמרתי בלבי חלילה לי מלעזוב את דרך עץ החיים ומלאחוז בענפיה אהבתי זאת התעודה מימי קדם קדמתה. משפטה ודתה. וגם לעת זקנתי בל אשליכה. ובה אתהלכה. ואפתח בדבר הלכה. לראות על מה עשה לי הרב ככה. והנה אשא עיני אל ההרים הרמים גבעות עולם ואצא לעזרת השם בגבורים אוכיחה ואערכה דברי אברר דבריהם כשמלה אתיצבה ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש. ובטרם כל אציע ואביא דעות המחברים איש איש על דגלו באותות כפי אשר מצאתי בחיבוריהם קמאי ובתראי הללו אוסרין והללו מתירין. ואסדרם מערכה מול מערכה ומתוך אלו שתי המערכות תסתיים שמעתתא ויצא לנו הדין דין אמת בע”ה. ובתחלה אסדר דברי האוסרים ואח”כ דברי המתירים. (שם ס”ב)

מיד לאחר מכן הוא פותח בתשובה מורכבת ומלאה בציטוטים שאת כולה הוא כותב בעוורונו! המשאת בנימין לא התייאש וגם בעת עוורונו הוא ממשיך לעבוד את קונו. למערכת יחסים כזאת יש חשיבות עליונהף כפי שהפסוקים בסוף פרשת בחקתי מורים, הקב”ה מדגיש במיוחד שהוא יזכור את בריתו עם יצחק: “וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק” (ויקרא כ”ו, מב); הברית של ההכנעה, קבלת הדין ועבודת ה’ בכל תנאי ובכל מצב.

בחז”ל מובאת דעה שיצחק התעוור מפני שבשעת העקידה נפלו דמעות המלאכים על עיניו של יצחק. הבנה זו הופכת את ההסתכלות על סיפור העקידה: לרוב, כשאנו מסתכלים על סיפור העקידה אנו מבינים שיש סוף טוב: בסוף אברהם ויצחק חוזרים בריאים ושלמים ובונים את חייהם מחדש. אולם, המדרש הזה משנה את התמונה: יצחק לא יצא בריא ושלם מהעקידה; הוא שילם מחיר כבד. בעקבות אותו מעשה הוא נאלץ “לַעֲמֹד לְשָׁרֵת” (דברים י”ח, ה) – הוא לא מסוגל להיות אקטיבי ולפעול, והוא נאלץ להסתפק במעט שביכולתו לעשות. יצחק עובד את הקב”ה “בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶֽךָ” (שם ו’, ה).

מתוך משבר עמוק, האדם יכול להתייאש. אך עליו לבחור בדרך של יצחק; עליו לבחור בדרך של המשאת בנימין, שלמרות עוורנו מוצא כח לדון במקרים סבוכים. זוהי הגבורה של יצחק.