דרכו של אברהם בתיקון העולם

בניית המזבח

כשאברהם מגיע לראשונה לארץ הוא בונה מזבח לה’ וקורא בשמו: וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה בֵּית אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה’ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה’. (י”ב, ח)

בניית המזבח מהווה תחילת הקמת בית לה’. בפרשנים מוצגות שתי דרכים להבין את מעשהו של אברהם ואת מהותו של בית זה. הרמב”ן מפרש שאברהם מודיע את מלכותו של הקב”ה לכל העם היושב הארץ: והנכון שהיה קורא בקול גדול שם לפני המזבח את שם ה’, מודיע אותו וא-להותו לבני אדם, כי באור כשדים היה מלמדם ולא אבו שמוע, ועתה כשבא בארץ הזאת שהובטח בה “ואברכה מברכיך”, היה למוד ללמד ולפרסם הא-להות. וכן אמר הכתוב ביצחק כאשר הלך אל נחל גרר והובטח אל תירא כי אתך אנכי, שבנה מזבח “ויקרא בשם ה’”. כי בא במקום חדש אשר לא שמעו את שמעו ולא ראו את כבודו והגיד כבודו בגוים ההם. (רמב”ן, שם)

לפי פירושו, אברהם קורא בקול את שמו של הקב”ה לפני המזבח, ובכך מוביל אנשים ללכת בדרך ה’. דרך זו, של הזכרת שמו של ה’ על יד המזבח, מובעת בפסוק: מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ. (שמות כ’, כא)

בדרך זו מציג גם הרמב”ם את אברהם – כמנהיג מהפכה דתית גדולה, המקבץ אנשים ומלמדם לעבוד את ה’: והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד, והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא שנאמר ויקרא שם בשם ה’ אל עולם, וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול הזה וחבר בו ספרים. (רמב”ם הל’ עבודה זרה, פ”א ה”ג)

קריאה בשם – תפילה

לעומת זאת, רש”י ואונקלוס מבינים ש”ויקרא בשם ה’” מתאר תפילה: ובנא תמן מדבחא קדם יי וצלי בשמא דיי. (אונקלוס י”ב, ח) ויבן שם מזבח - נתנבא שעתידין בניו להכשל שם על עון עכן והתפלל שם עליהם. (רש”י שם)

על פי פירושם, במזבח זה אברהם עובד את הקב”ה ע”י תפילה. ניתן למצוא סמך לשיטתם במקומות נוספים בתנ”ך – למשל, בתפילת שלמה עם השלמת בניין בית המקדש: וּפָנִיתָ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תְּחִנָּתוֹ ה’ אֱ-לֹהָי לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר עַבְדְּךָ מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ הַיּוֹם. לִהְיוֹת עֵינֶךָ פְתֻחוֹת אֶל הַבַּיִת הַזֶּה לַיְלָה וָיוֹם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַרְתָּ יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם לִשְׁמֹעַ אֶל הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר יִתְפַּלֵּל עַבְדְּךָ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה. וְשָׁמַעְתָּ אֶל תְּחִנַּת עַבְדְּךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְאַתָּה תִּשְׁמַע אֶל מְקוֹם שִׁבְתְּךָ אֶל הַשָּׁמַיִם וְשָׁמַעְתָּ וְסָלָחְתָּ. (מלכים א ח’, כח-ל)

נראה שהעיקר בבית המקדש הוא היותו אמצעי לתפילה ופניה לקב”ה. כך גם חנה מתפללת במשכן שילה: וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי ה’. (שמואל א א’, טו)

נראה שאפשר לתלות את המחלוקת הזאת בהתלבטות פרשנית כלפי סיפור אחר – יציאתו של אברהם מאור כשדים.

היציאה מאור כשדים

נתן אלתרמן, בשירו ‘על הילד אברם’, כתב: אָז בַּלַּיִל הָשְׁלַךְ הַס וְיָרֵחַ הוּעַם, וּמוּל בְּרַק פִּגְיוֹנוֹת שׁוֹחֲרִים לַצַּיִד, הָיָה דְבַר ה’ אֶל אַבְרָם. אֶל אַבְרָם הַיָּשֵׁן בִּפְרוֹזְדוֹר הַבַּית.

לֵאמֹר: אַל תִּירָא, אַל תִּירָא, אַבְרָם, כִּי גָּדוֹל וְעָצוּם אֲשִׂימֶךָ, לֶךְ לְךָ, דֶּרֶך לֵיל מַאֲכֶלֶת וָדָם, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.

לֶךְ לְךָ דֶּרֶך לֵיל מַאֲכֶלֶת וָדָם. כְּחַיָּה, כְּתּוֹלָע, כְּצִּפּוֹר. מְבָרְכֶיךָ אֲנִי אֲבָרֵךְ, אַבְרָהָם, וּמְקַלְּלֶיךָ אָאֹר.[1]

אברהם נס על נפשו מאור כשדים, ארץ המרצחים. הוא בורח משם כל עוד נפשו בו, בסתר, תוך איומים קשים ופחד גדול.

הרמב”ם באיגרת השמד מורה ליהודים הגרים במקומות שבהם אינם יכולים לעבוד את ה’ בשל איומים, לברוח למקום בו יוכלו לקיים את תורת ה’ בביטחון: והעצה שאני יועץ לנפשי, והדעת שאני רוצה בה לי ולאהובי ולכל מבקש ממני עצה, שיצא מאלה המקומות וילך למקום שהוא יכול להעמיד דתו ולקיים תורתו בלא אונס, ולא יפחד ויעזוב ביתו ובניו וכל אשר לו, כי דת ה’ שהנחיל אותנו גדולה, וחיובה קודם לכל המקרים הבזויים בעיני המשכילים, שהם אינם עומדים ויראת ה’ היא שעומדת. (איגרת השמד לרמב”ם)

ובהמשך, הרמב”ם מביא את אברהם כדוגמה לאדם שעשה שינוי כזה: וכן מצינו באברהם אבינו עליו השלום שמאס משפחתו ומקומו וברח לנפשו להנצל מדעת הכופרים. וכל זה אם לא יכופו אותו הכופרים לעשות מעשיהם, שצריך האדם לצאת מביניהם, אבל בשכופים אותו לעבור על אחת מן המצוות, אסור לעמוד באותו מקום, אלא יצא ויניח כל אשר לו, וילך ביום ובלילה עד שימצא מקום שיהא יכול להעמיד דתו, והעולם גדול ורחב! (שם)

אברהם ברח מארצו של נמרוד, שבה היו כופרים רבים, בעקבות ציוויו של ה’. לפי כיוון זה, סביר שבהגעתו של אברהם ארצה הוא פנה לה’ בתפילה, כשיטת רש”י ואונקלוס.

אך אפשר להבין את הדברים אחרת. רש”י מבאר את הביטוי “וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן”: אשר עשו בחרן – שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים, ושרה מגיירת הנשים, ומעלה עליהם הכתוב כאלו עשאום. (רש”י י”ב, ה)

בצעירותי שיוויתי בעיני רוחי את אברהם מעביר ‘טיש’ לכעשרה גברים, וכן שרה לכמות זהה של נשים – עד שראיתי את הקטע ברמב”ם במשנה תורה (לעיל), שמתאר את אברהם כמנהיג של מהפכה דתית, שסוחף אחריו המוני אנשים ומורה להם את הדרך לעבוד את ה’.

על פי הבנה זו, כבר בחרן אברהם התחיל מהפכה זו. בהגעתו ארצה המשיך מגמה זו וגייר את יושבי הארץ, ע”י קריאה בשמו של הקב”ה, כשיטת הרמב”ן.

הטרגדיה שבמסע

יש להתייחס לטרגדיה ביציאתו של אברהם מחרן, הכרוכה בבני לוויתו: וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ בְּאוּר כַּשְׂדִּים. וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם נָשִׁים שֵׁם אֵשֶׁת אַבְרָם שָׂרָי וְשֵׁם אֵשֶׁת נָחוֹר מִלְכָּה בַּת הָרָן אֲבִי מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה. וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד. וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. (י”א, כח-לא)

הרן מת בכבשן האש, באור כשדים, על קידוש ה’. דבר זה יצר משבר במשפחה: כפי שאני מבין את הדברים, הרן בצוואתו הותיר את בנו לוט ושתי בנותיו – מלכה ויסכה – לאחריותו של אברם, שנשא אחת מהן (מגילה יד:); את השניה השיא לנחור אחיו, ואת לוט לקח עמו למסעיו.

לדעתי, מסיבה זו אברהם ירד למצרים – לוט ירד לשם מחמת הרעב, ואברהם לא היה מוכן לנטוש אותו לבדו. לאחר מכן אברהם מציל את לוט ממלכי כנען.

לוט והמשבר

נתחקה אחר דמותו של לוט: אביו מת בחרן, ומתוך המשבר העמוק הזה הוא בוחר לברוח למצרים, להתנתק מאברהם (על פי הבנתי). גם לאחר החזרה משם ארצה, הוא בוחר לשוב לכבשן האש – לסדום – ושוב להתנתק מאברהם. הקב”ה הציל אותו משם, מה שלא קרה להרן. גם לאחר הצלה זו, לוט בוחר להתיישב במקום שונה מאברהם. לוט מבטא במעשים את האמירה שמפורשת במדרש: “ויסע לוט מקדם”- הסיע עצמו מקדמונו של עולם, אמר אי אפשי לא באברם ולא בא-לוהו (בראשית רבה מ”א)

אודה על האמת: אני יכול להבין את לוט. אחרי משבר כה עמוק בעקבות מותו של אביו, הוא שואל את השאלה הפשוטה: “איפה היה ה’?”. שאלה כזו נשאלת גם בקרב משפחות של נפגעי טרור. ישנם אנשים המתמודדים עם משברים בדרכו של לוט, ומאבדים את האמונה; אך יש כאלו ההולכים בדרכה של שרה אמנו: היא מחליטה דווקא להדבק באברהם ובדרכו. היא לוקחת את השבר למקום חיובי, שממנו אפשר לצמוח ולתקן את העולם.

האדמו”ר מקלויזנבורג-צאנז, הרב יקותיאל יהודה הלברשטם, איבד בשואה את אשתו ואת אחד עשר ילדיו. ישנו תיאור של קצין אמריקאי, שהיה אחראי על מחנה העקורים שבו התחזן הרב ביום כיפור בשנה שלאחר המלחמה, ובו מסופר שהרב היה ממלמל את התפילה “אשמנו, בגדנו” ובמקביל האשים את הקב”ה על עזיבתם במחנות: “הרעבע עמד עם המחזור, מדפדף בדפים, ושאל: מי כתב את זה? ‘אשמנו’ – האם זה מתייחס אלינו? האם אשמנו כלפי ה’? ‘בגדנו’ – האם לא היינו נאמנים לה’? האם בגדנו ביקרים לנו? ‘גזלנו’: ממי? לא היה דבר כזה גניבה במחנות. לא היה מה לגנוב. מי כתב את המחזור? אני לא רואה פה שום חטא שמתייחס אלינו… כמה פעמים אמרנו ‘קריאת שמע’ על דרגשי העץ בלילה, והתפללנו: ריבונו של עולם, הלוואי שזו תהיה התפילה האחרונה שלנו… אם היה לנו חטא – הרי זה שאיבדנו את הרצון לחיות.”

האשמה זו של הקב”ה היא ביטוי של שאלתו של לוט – “איפה היה ה’?”.

אך עם כל זאת, מדובר באדם שעבר שינוי חיובי חד מאוד. הוא הבין שעליו להתרומם מתוך המשבר, ושבה לו האמונה השלמה בקב”ה. וכן אמר בהמשך חייו: “הנס הגדול ביותר הוא שאנחנו, ניצולי השואה, אחרי כל מה שראינו וכל מה שעברנו, עדיין מאמינים ובוטחים בה’ יתברך. רבותיי, זה נס כל הנסים, הנס הכי גדול שנעשה אי פעם”[2]

בהמשך, הוא עלה ארצה והקדיש עצמו להצלת חיים ע”י ייסוד בית חולים לניאדו בנתניה. בכך הוא הלך בדרכה של שרה אמנו, והמשיך מן המשבר הלאה לתיקון העולם.

תיקון עולם

סביב ימים אלו, אנו מציינים את יום השנה לרצח רה”מ יצחק רבין. זו היתה תקופה מאוד קשה בציבור הישראלי: החומה, שהיתה קיימת בין ציבורים שונים במדינתנו, רק הוסיפה וגבהה. הדיונים שבאו לאחר מכן, שבחלקם לקחתי חלק, היו נוקבים מאוד.

זכיתי לקחת חלק בשתי יוזמות חיוביות שנוסדו בעקבות הרצח: ראשית, ארגון רבני צהר הוקם. לפני כן, אנשים שאינם קשורים לַרוב לתורה ולמצוות לא היו יכולים להתייעץ ולקיים שיח עם רבנים.

שנית, בעקבות הרצח אני ופרופ’ גביזון עמלנו על הכנת האמנה הנקראת כיום ‘אמנת גביזון-מדן’, במטרה להסדיר את החיים המשותפים של דתיים וחילוניים במדינה. כתיבת האמנה נבעה מתוך הבנה שהשמיכה קצרה מכדי לכסות את הצרכים של כולם, וכשכל צד מושך לכיוונו חזק ככל הניתן – לבסוף השמיכה תקרע. לכן ניסינו להגיע להסדר שימלא במידה הרבה ביותר את הצרכים של כל צד.

יוזמות אלו נבעו מתוך הבנה שאנו עלולים להתייאש מהתקדמות ולאבד את האמונה בעקבות טרגדיה, אך במקום זאת עלינו להמשיך ולקרוא בשם ה’ – לתקן את העולם ולהתפלל לקב”ה שיסייע לנו בכך.

[1] נתן אלתרמן, ‘על הילד אברם’, הטור השביעי, עיתון דבר, 26 באפריל 1946. [2] ציטוט מתוך הספר ‘לרפא עולם שבור’, הרב יונתן זקס, עמ’ 249.