אֶל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁם בָּרִאשֹׁנָה

כל אדם נמדד במעשיו. כך ראוי לבחון ולמדוד את מהותו האמיתית של אדם. מעשיו של אברהם (אברם כפי שהוא נקרא בחלקה הראשון של הפרשה) אבינו ודאי מזכים אותו במעמדו כאחד מגדולי האומה וכאישיות גדולה בעיני כל. כאן ברצוני להתייחס להיבט סמוי בהתנהלותו של אברהם ולמשמעותו לגבי גדלותו של אברהם.

אחרי סיפור ירידתו של אברהם למצרים, בעת חזרתו לארץ כנען מספרת התורה (בראשית י”ג, ג-ד):

(ג) וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו מִנֶּגֶב וְעַד בֵּית אֵל עַד הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיָה שָׁם אָהֳלֹה בַּתְּחִלָּה בֵּין בֵּית אֵל וּבֵין הָעָי: (ד) אֶל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁם בָּרִאשֹׁנָה וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם יְקֹוָק:

פסוקים אלו מציבים בפנינו מספר תמיהות. לשם מה חשוב לנו לדעת לאן הלך אברהם בשובו ממצרים? ויתר על כך מדוע חוזר אברהם למקום שם היה אוהלו בין בית אל ובין העי? גם כל עניין הזכרת המזבח לא מובנת. ומה משמעות “המזבח אשר עשה שם בראשונה? כבר עמד על כך הנצי”ב שאי אפשר לפרש ששם היה המזבח הראשון שעשה אברהם שהרי מזבח הקים אברהם כבר בשכם. לכן מפרש הנצי”ב[1] שבראשונה משמעו בפעם הראשונה. דברים אלו מחזירים אותנו לתמיהה המקורית לשם מה סיפרה לנו התורה את כל הפרטים הללו שרובם ידועים לנו מכבר?

כאשר אברהם מגיע לארץ הוא מתחיל בהפצת שם ה’ כדברי הרמב”ן: “ויקרא בשם ה’ – והנכון שהיה קורא בקול גדול שם לפני המזבח את שם ה’ מודיע אותו וא-לוהותו לבני אדם…” וכאן בארץ כנען האנשים רואים אותו ואת השגחת הבורא עליו ונענים לקריאתו. אבל, בעקבות הרעב וירידתו של אברהם למצרים הפקפוק פושה וכל פועלו יורד לטמיון. עבודה של חודשים ואולי שנים נמחקה.

בשובו ממצרים עומד אברהם מול הנסיגה הגדולה ובוחר לחזור לנקודת ההתחלה למזבח הראשון שם קרא בשם ה’ למקום מחנהו בתחילת דרכו כמפרסם את שם ה’. אברהם מודע לנסיגה אך איננו נואש ולא רואה כאן כישלון בדרכו. יש בפניו משימה ואותה הוא יבצע למרות נסיגות ומפלות. לא המציאות תקבע את דרכו, להפך הוא יעצב את המציאות. את המסר הזה מלמדת התורה בשני הפסוקים הללו ובהדגשת שובו של אברהם למקום בו הכול התחיל.

הרמב”ן מלמד אותנו “כל מה שאירע לאבות סימן לבנים”. כך גם מעשיהם של האבות סימן לבנים. אברהם מלמד אותנו שאמנם המציאות מציבה אתגרים ונסיגות, אך אין לו לאדם לראות בהם כישלונות ולהתייאש אלא לקום, לחזור להתחלה ולנסות שנית.

[1] הנצי”ב – הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (1817-1893). שימש כארבעים שנה כראש ישיבת וולוזין שם חידש נוהג של שיעורים בתורה שבכתב. שיעורים אלו היו הבסיס לפרשנותו לתורה העמק דבר והרחב דבר. בנו הבכור היה הרב חיים ברלין ובנו הצעיר הרב מאיר ברלין (בר אילן).