עבודת ה' בהנאה מן העולם

במה חטא הנזיר?

כך נפתחת פרשת הנזיר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה’: מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה, וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל… וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר, בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ יָבִיא אֹתוֹ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: וְהִקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹ לַה’ כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ תָמִים אֶחָד לְעֹלָה וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה לְחַטָּאת, וְאַיִל אֶחָד תָּמִים לִשְׁלָמִים: (במדבר ו, ב–יד)

במלאת ימי נזירותו מצֻוֶּוה הנזיר להביא קרבן חטאת לבית המקדש. בדרך כלל קורבן חטאת, כשמו, בא בעקבות חטא. ממילא, בכל מקום שבו אנו מוצאים קרבן חטאת ולא ברור מהו החטא, יש לעמול ולהבין מדוע שייך כאן שמץ חטא. כך חז”ל תוהים על קנקנו של קרבן החטאת אותו מביאה היולדת. כך גם בפרשתנו, שבה לא ברור מהו חטאו של הנזיר, הפרשנים עמלים להסביר במה הוא חטא.

מתוך מחלוקת הפרשנים לגבי חטאו של הנזיר עולה שאלה רחבה הרבה יותר: שאלת יחסה של התורה להנאות העולם.

חטא בהפסקת הנזירות

הרמב”ן מסביר כי חטאו של הנזיר בכך שנזירותו מפסיקה ומגיעה אל קיצה, והוא אינו חפץ להמשיך ולהתמיד בה:

ועל דרך הפשט כי האיש הזה חוטא נפשו במלאת הנזירות, כי הוא עתה נזור מקדושתו ועבודת השם, וראוי היה לו שיזיר לעולם ויעמוד כל ימיו נזיר וקדוש לאלהיו, כענין שאמר (עמוס ב, יא) “ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים”, השוה אותו הכתוב לנביא, וכדכתיב (במדבר ו, ח) “כל ימי נזרו קדוש הוא לה’” והנה הוא צריך כפרה בשובו להטמא בתאוות העולם. (רמב”ן על במדבר ו, יד)

שפתיו של הרמב”ן ברור מיללו – חטאו של הנזיר אינו בנזירותו, אלא בכך שהוא מסיים את הנזירות וחוזר להנות מהבלי העולם. הרמב”ן רואה במעשיו של הנזיר, הפורש מהנאת העולם המובהקת ביותר – היין, מעשה רוחני נעלה שמרומם את הנזיר משאר העם. עד כדי כך שהוא מושווה בפסוק לנביא. על פי הבנה זו, הפסקת הנזירות מהווה ירידה רוחנית גדולה חזרה אל תאוֹות העולם וכאן מקורו של קרבן החטאת. הרמב”ן תופס את הנאות העולם כדבר שלילי, שבאופן אידיאלי יש להימנע ממנו.

תפיסה זו היא התפיסה המרכזית ביחס להנאות ולתאוות שאנו מוצאים בחכמי ישראל מקדמת דנא. מפורסמת המשנה במסכת אבות על דרכה של תורה:

כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל ואם אתה עושה כן אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. (אבות ו, ד)

משנה  זו רואה בהסרת התאוות תנאי לקבלת התורה. דרכה של תורה היא דרך שאין בה הנאות, והיא אף כוללת חיי צער.

כך מבין גם הרמב”ם בהקדמתו למסכת אבות. שם מסביר הרמב”ם כי מטרת הנאות העולם הזה היא אחת – השגת ה’ – וכל שימוש בהנאות העולם למטרה אחרת מגונֶה:

ראוי לאדם להעביד כוחות נפשו כולם לפי הדעת, כפי שהקדמנו בפרק אשר לפני זה, ולשים לנגד עיניו תכלית אחת, והיא: השגת ה’, יתפאר ויתרומם, כפי יכולת האדם, רצוני לומר: ידיעתו. וישים פעולותיו כולן, תנועותיו ומנוחותיו וכל דיבוריו, מביאים אל זאת התכלית, עד שלא יהיה בפעולותיו בשום פנים דבר מפועל ההבל, רצוני לומר: פועל שלא יביא אל זאת התכלית. משל זה: שישים הכוונה באכילתו, ושתייתו, ובעילתו, ושנתו, ויקיצתו, ותנועתו ומנוחתו – בריאות גופו בלבד, והכוונה בבריאות גופו – שתמצא הנפש כליה בריאים ושלמים לאחוז בחוכמות, ולקנות מעלות המידות והמעלות השכליות, עד שתגיע לאותה התכלית. ועל זה ההקש לא יכוון אז אל ההנאה בלבד, עד שיבחר מן המאכל והמשתה היותר ערב, וכן בשאר ההנהגות, אלא יכוון אל המועיל, ואם יזדמן שיהיה ערב – יהיה, ואם יזדמן שיהיה נמאס – יהיה. או שיכוון אל הערב לפי העיון הרפואי, כגון שנחלשה תאוותו למאכל, ויעוררה במאכלי תאוה ערבים ומתובלים, וכן אם התעוררה עליו מרה שחורה, יסירה בשמיעת שירים ומיני נגינות, ובטיול בגנות ובבניינים נאים, ובישיבה עם צורות נאות, וכיוצא בזה ממה שירחיב הנפש, ויסיר דאגת המרה השחורה ממנה. ותהיה הכוונה בכל זה – שיבריא גופו, ותכלית בריאות גופו – שידע. וכן כשינוע ויתעסק בקנית הממון, תהיה תכליתו בקבצו אותו – שישתמש בו למעלות, ושימצאהו לקיום גופו והמשך מציאותו, עד שישיג וידע מה’ מה שאפשר לדעתו. (שמונה פרקים לרמב”ם, פרק ה)

לפי הרמב”ם, התועלת היחידה שיש להנאות העולם היא שהן מאפשרות לאדם להישאר בריא כדי לעבוד את ה’. כך למשל, אין שום חשיבות לשאלה האם מאכל מסוים טעים לאדם או לא, אלא רק לשאלה האם הוא מועיל לו מבחינה בריאותית.

שהזיר עצמו מן היין

ישנן גם גישות אחרות בנוגע למעשיו של הנזיר. בגמרא במסכת תענית נחלקו התנאים האם הנזיר קדוש, כמו שראה אותו הרמב”ן, או חוטא:

אמר שמואל: כל היושב בתענית נקרא חוטא. סבר כי האי תנא, דתניא: רבי אלעזר הקפר ברבי אומר: מה תלמוד לומר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין, והלא דברים קל וחומר: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר – על אחת כמה וכמה. רבי אלעזר אומר: נקרא קדוש, שנאמר קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו. ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש, המצער עצמו מכל דבר – על אחת כמה וכמה. (תענית יא ע”א)

רבי אלעזר הקפר רואה באיסור היין שהנזיר החיל על עצמו חטא, בניגוד לשיטת רבי אלעזר שחושב שהנזיר נקרא קדוש. באופן פשוט, גישתו של רבי אלעזר מקובלת יותר בעולם היהודי שמשתדל להדחיק את תאוות העולם ולהרחיקן מחיי הקודש והרוח. אך נראה שגם לגישתו של רבי אלעזר הקפר יש מקום, ויש לעמוד עליה באופן עמוק יותר – במה חטא הנזיר בכך שציער עצמו מן היין? הסכנות בריבוי ההנאות ברורות ומוכרות – ריבוי הנאות עלול לדרדר את האדם לחטא, להפוך אותו לנהנתן שמתעסק רק בעצמו ולא בדברים החשובים בחיים וניתן למנות עוד קשיים רבים בעבודת ה’ שהשפע והטוב עלולים להביא על האדם. עיקרו של ספר דברים, במידה מרובה, הוא להכין את בני ישראל לתקופת השפע שתהיה בארץ ישראל, שתהווה גם גורם וסיבה לחטאים. אם כן, גישה שמעודדת את ההנאה ואף רואה במיעוט ההנאה חטא, צריכה עיון גדול.

ננסה להבין את הכיוון הרוחני שמלמד אותנו רבי אלעזר הקפר בשני מסלולים – הראשון מתייחס לעצם ההנאה מהעולם, והשני מתייחס לחומרה ההלכתית שהחיל הנזיר על עצמו.

מה שראו עיניו ולא אכל

בסוף מסכת קידושין בירושלמי מובאת מימרא מחודשת בשמו של רב:
רבי חזקיה ר’ כהן בשם רב עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראת עינו ולא אכל. ר’ לעזר חשש להדא שמועתא ומצמיח ליה פריטין ואכיל בהון מכל מילה חדא בשתא. (ירושלמי קידושין פ”ד הי”ב)

רב מרחיב כאן את ההבנה שהמונע מעצמו הנאות נחשב חוטא. הוא לא מתייחס כאן רק לאדם שאסר על עצמו הנאה קיימת, כמו הנזיר. לדידו, כל אדם שלא נהנה מכל האפשרויות שהיו לו ייתן על כך דין וחשבון. הדברים מופלאים ואומרים דרשני – הייתכן שאכן יש מעלה רוחנית להנות מכל הדברים בעולם, עד כדי כך שאדם עתיד ליתן על כך את הדין?

הירושלמי מגדיל לעשות ומביא שאכן יש אמוראים שנהגו כך: רבי אלעזר היה משקיע ואוסף פרוטות בשביל לקנות לעצמו מיני פירות שונים, כדי להנות מכל הפירות שבעולם.

הפני משה בפירושו לירושלמי מסביר את המימרא הזו בשני אופנים שונים. הפירוש הראשון נוגע לצערה של הנפש:
שנפשו מסתגפת בהתאות על הדבר ונמצא חוטא על הנפש. (פני משה על אתר, ד”ה על כל)

לפי פירוש זה, אכן סתם אדם לא צריך לרוץ ולחפש אחר כל הנאות העולם. אך אם נפשו של אדם רוצה דבר מה והוא מונע אותו ממנה, יש כאן חטא מסוים בכך שהאדם מצער את נפשו. יש בכך רמז לדבריו החשובים של הרמב”ם שהובאו לעיל: “וכן אם התעוררה עליו מרה שחורה, יסירה בשמיעת שירים ומיני נגינות, ובטיול בגנות ובבניינים נאים, ובישיבה עם צורות נאות, וכיוצא בזה ממה שירחיב הנפש, ויסיר דאגת המרה השחורה ממנה”.

גישה זו עדיין יכולה לראות את השימוש בהנאות כחלק מעבודת ה’, שהרי אדם שנפשו מרה עליו אכן מתקשה לעבוד את בוראו.

הפירוש השני של הפני משה מגייס את הנאות העולם לעבודת ה’ באופן אחר:

א”נ [אי נמי] הא דקאמר עתיד אדם ליתן דין וחשבון שראת עינו ולא אכל משום שאינו נותן לבו לחזור אחריהן לברך ולהודות השם ב”ה [ברוך הוא] שברא מינים אלו להחיות בהן בני אדם וכמו שאינו נחשב בעיניו טובת יתעלה ב”ה. (שם, ד”ה ר’ אלעזר)

הקב”ה ברא בעולמו בריות טובות ואילנות טובים להנות בהם בני אדם, כפי שאנו מברכים בכל שנה בברכת האילנות. ההנאה מהעולם הזה יכולה להיות תאווה אם היא נעשית רק לשם הנאתו של האדם, אך יש בה גם היכרות מעמיקה יותר עם הקב”ה. מכיוון שמלוא כל הארץ כבודו, כל דבר שהקב”ה ברא בעולמו יש בו התגלות כלשהי של פן מסוים של השכינה. ממילא, כאשר אדם נהנה מן העולם מתוך הבנה שהוא מחפש לשבח את בוראו על הרבגוניות והשפע הרב שהוא ברא בעולם, כל הנאה יוצרת קרבה גדולה יותר לקב”ה.

פרשנים רבים לקחו את המימרא הזו של הירושלמי ויישמו אותה בדיני ברכות. הט”ז (או”ח סי’ רכז ס”ק ב) מביא בשם התשב”ץ שהמימרא בירושלמי אומרת שמטרת ההנאה היא להרבות ברכות. כך גם מסביר הרב משאש בשו”ת מים חיים, אלא שהוא הבין שמדובר על ברכת שהחיינו:
ורצה לומר ר’ לעזר חשש להאי שמועה ומקבץ פרוטות לקנות בהן מכל דבר המתחדש, פעם אחת בשנה, ועשה כן כדי ליברך שהחיינו ליתן שבח והודאה לה’ על שברא בריות טובות ליהנות בהן בני אדם. (שו”ת מים חיים, ח”ב סימן קד, סע’ ג)

אפשרות אחרת שאינה נוגעת לברכות ורואה בכל הנאה עבודת ה’ מצאנו בדבריו המפורסמים של הרב קוק במוסר אביך: “בכל דרכיך דעהו” צריך אדם לבקש את הקב”ה בתוך הדרכים שהוא מתנהג בהם… וכן בכל הדברים שעושה, הרי באמת אין דבר בעולם שאינו לכבודו ית’ על-כן כל מה שעושה יהיה הכל דברי מצותו ורצונו, ויבקש בהם את שמו ית’, כשישתדל בכל שכלו וכחותיו לעשות את מה שהוא עושה בתכלית השלמות בכל צדדי השלמות, ונמצא שהוא יודע את השם יתברך בכל הדרכים. והב’ הוא ב’ ה”בתוך”, שבעצמותם של הדרכים הוא יודע את הקב”ה. (מוסר אביך, פרק ב פיסקה ב)

לדברי הראי”ה זצ”ל, אפשר לעבוד את הקב”ה בכל פעולה שהאדם עושה, אם הוא מכוון לכך. לכן, כל דבר חדש שאדם יכול להנות ממנו בעולם הוא אפשרות חדשה לעבודת ה’.

להנות בזהירות ובכוונה

חשוב לציין שבשתי הגישות הללו ההנאה מן העולם יכולה להוות עבודת ה’ רק כאשר היא נעשית לשם כך. אך אם, חלילה, היא נעשית לשם תאווה בלבד, מסתבר שאין בכך מצווה. ניתן לעמוד על כך מתוך פירושו של ר’ מאיר שמחה הכהן מדוינסק לחטא האישה בגן עדן:

מכל עץ הגן אכול תאכל. פירוש הוא מצֻוֶּה להחיות נפשו וליהנות מפרי הגן, וכמו דאמר סוף ירושלמי דקידושין (ד, יב): עתיד אדם ליתן דין וחשבון (על כל שראה עיניו) ולא אכל. ואם אמר האדם לאשתו כי השם יתברך צוה לאכול מן הגן, אף שלא כיוונה למצוה מכל מקום היה קיומה מגין שלא לאכול מעץ הדעת. אבל כיון שלא אמר לה במצות השם יתברך לאכול, ולא קיימה המצוה, וכדברי הרא”ה באוכל מצה וסבר שהוא חול, לא יצא. וכמו שלא זכרה חוה הציווי רק בלא תעשה, לכן לא הגין עליה, ועברה הלא תעשה, ודו”ק. (משך חכמה בראשית ב, טז, ד”ה מכל עץ הגן)

אדם הראשון אכן קיבל כציווי את ההנאה מן העולם, אך כאשר הוא העביר אותו לאישה הוא השמיט את ציווי העשה והזכיר רק את האיסור לאכול מעץ הדעת. לכן גם כאשר האישה נהנתה מן העולם היא לא קיימה בכך מצווה, מכיוון שהיא לא ידעה שיש בכך ערך רוחני אלא נהנתה לשם ההנאה בלבד.

דרך האמצע

הרמב”ם בהלכות דעות לומד מן ההלכה הזו בנזיר שאדם לא צריך לאסור על עצמו דברים שהתורה לא אסרה:

שמא יאמר אדם הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן כגון כהני העובדי כוכבים, גם זה דרך רעה היא ואסור לילך בה, המהלך בדרך זו נקרא חוטא, שהרי הוא אומר בנזיר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, אמרו חכמים ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה המונע עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה, לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד, ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים, כך אמרו חכמים לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים ובכלל הזה אלו שמתענין תמיד אינן בדרך טובה, ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית, ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן צוה שלמה ואמר אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם. (הלכות דעות לרמב”ם, פ”ג ה”א)

יש כאן לימוד נוסף מחטאו של הנזיר. גם אם אדם רוצה להתרחק מתאוות ויצרו גובר עליו, לא נכון לעשות זאת בדרך של החמרה הלכתית והגבלות – אל תהי צדיק הרבה! ההחמרה היתרה גורמת פעמים רבות לזלזול גם בדברים שהם מעיקר הדין (כמו במקרה של חוה שאסרה לגעת בעץ הדעת למרות שהקב”ה לא אסר). בנוסף, כאשר אדם מחמיר יותר מהקב”ה נוסף מימד של גאווה והתנשאות. הקב”ה ציווה על האדם את שביל הזהב, הדרך האמצעית הטובה ביותר לאדם. כאשר אדם מזלזל באיסורים ועובר עליהם הוא יורד מאותה דרך טובה. הרמב”ם מחדש שהדברים נכונים גם בצד השני – אדם שמחמיר יותר מדי גם איננו הולך בדרך שציווה ה’.

המעוניין לעיין ולהרחיב מוזמן לעיין בפרק יג ממסילת ישרים, שם מרחיב הרמח”ל על היחס בין מידת הפרישות מחד לבין המימרות מקידושין ומנזיר שהבאנו כאן, בבחינת ואידך זיל גמור.

(הרב ישי יסלזון. נשלח ע”י ישיבת הר עציון. לע”נ דן בן ציפורה ינאי ז”ל. עורכת: נע֫ה ארגמן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).