מחויבות לתורה ומימוש עצמי

בשבועות האחרונים בוער נושא הדתל”שים מעל במות ציבוריות שונות. דומה שניתן לראות הדים לנושא הזה בפרשתנו שלנו, דרך פסוק קשה להבנה אחד בה: וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ אֶל מֹשֶׁה: (במדבר טו, כב)

מאחר שלא מצאנו שום מקום שבו מביאים קרבן חטאת על מצוות עשה, הסבירו חז”ל שכוונת הפסוק לדין אחד שהמעבר עליו כמוהו כמעבר על כל המצות – עבודה זרה. עם כל זאת, על מנת ליישב את הפשט מציע הרמב”ן על אתר את ההצעה הבאה: והנה זה כפי משמעו הוא קרבן מומר לכל התורה בשוגג, כגון ההולך ונדבק לאחת מן האומות לעשות כהם ולא ירצה להיות בכלל ישראל כלל. ויהיה כל זה בשוגג, כגון שיהיה ביחיד תינוק שנשבה לבין האומות, ובקהל כגון שיחשבו שכבר עבר זמן התורה ולא היתה לדורות עולם.

הסברו של הרמב”ן למציאות שוגג בקהל מזכיר טענות שעולות מדי פעם בפעם בדיונים שונים סביב מקומה של היהדות בעולמנו, וגם אם לא נשמע את הביטול הטוטאלי של התורה והמחויבות למצוותיה, בוודאי נשמע שהיא לא עדכנית מספיק ושיש לא מעט דינים ‘לא רלוונטיים’.

בדברינו ננסה לעמוד על שתי נקודות שמהוות, לדעתי, עוגנים להיווצרותה של הבעיה וממילא יכולים להוות נקודות מפתח לפתרונה: מקומה של התורה בעולמנו, ומקומו של הפרט ביחס לחברה, בעידן המודרני והפוסטמודרני.

מקומה של התורה בעולמנו

התורה איננה שעשוע אינטלקטואלי או אתגר לאנשים שרוצים להעסיק את שכלם הבריא; התורה היא אורח חיים מלא, סובבת את כל הפרטים ונוגעת בכל התחומים. לא ניתן לתת לתורה מקום רק בלימוד הבית מדרשי, על אף חשיבותו הרבה; היא חייבת לקבל ביטוי בעולמנו הרוחני, החוויתי, התרבותי וכן הלאה. בצורה כזו, לא רק שאנחנו נוכל להתחבר אליה בצורה משמעותית ולנטוע את עצמנו באהלה, אלא גם היא תוכל לפרוח ביתר שאת.

אולם, כדי לעשות זאת לא מספיק רק לדרוש מהתורה ומהעולם הדתי להיפתח למקומות חדשים, אלא בראש ובראשונה יש לדרוש מעצמנו מחויבות טוטלית כלפיה. אני זוכר את הר”מים שלנו מהישיבה התיכונית – השקפת עולמם לא הייתה קרובה בכלל להשקפת עולמנו הציונית־דתית והם פסלו לחלוטין כל מגע עם תרבות שאיננה תורה, נקייה ככל שתהא. אולם, דבר אחד לא ניתן לקחת מהם – הם היו מחויבים לתורה בכל רמ”ח איבריהם וזה מה שהם שידרו לנו בכל יום של לימודינו אצלם.

אנחנו לא צריכים לחקות את עולם התורה החרדי, אבל אסור שתהיה לנו שום פחיתות – אפילו במידה הקטנה ביותר – במסירות הנפש שלנו על התורה ומצוותיה. עלינו לבחון את עצמינו ולשאול, האם הר”מים של הציבור שלנו משדרים את אותה המחויבות? האם התלמידים מרגישים את הדרישה הזו? לא מדובר בעניין כמותי גרידא, אלא בשאלה מהותית – כמה מקום תופסת התורה בחיי היום־יום שלנו, כמה היא מעסיקה אותנו והאם היא עומדת בראש סדר העדיפויות שלנו. רק מתוך מחויבות כזו יכולה לצמוח תורה עוצמתית שבסופו של דבר תוכל להתפתח יחד איתנו, יחד עם התקדמותנו האנושית.

מקומו של הפרט בחברה

אפשר לומר, שמאז תקופת ההשכלה, שבה הדתות איבדו את הכח האדיר שהיה להן לפני כן, החברה האנושית עוברת תהליך של הפרטה. בכל מקום אנחנו מוצאים את הדרישות למימוש עצמי: בעבודה, בלימודים ואפילו במשפחה. אם בעבר הפרט חי כחלק מכלל גדול ודרכו הוא השיג את מימושו, הרי שכיום כל אחד ואחת דורשים להם מקום ייחודי שבו יוכלו לבטא את עצמם. התהליך הזה הוא תהליך מבורך, והוא מביא אנשים ממקומות שונים למיצוי של יכולתם ובסופו של דבר מאפשר את פיתוחה של האנושות.

בחברה הדתית ניתן למצוא ביטוי נרחב לכך בתנועה הפמיניסטית. בסדרת שיעוריי עם בנות מדרשה נשאלתי לפני כמה זמן, כיצד אפשר לכלכל את העובדה שאנחנו עוסקים בשאלות בנוגע לעולמן הרוחני ודנים בנשגבות שלו, אך מאידך הן פטורות ממצוות רבות ולא שייכות לטקסים דתיים שונים? לדעתי, הדרישה שלנו צריכה להיות פתיחה של העולם הרוחני בפני הנשים בצורה הרחבה ביותר האפשרית מצדה של ההלכה, כזו שתוכל לאפשר להן לבטא את עצמן ולהכנס תחת עול המצוות בצורה המיטבית. מימושו הנכון של התהליך הזה יהיה בצדו של הנאמר לעיל: אם נשכיל לצאת מתוך מחויבות לתורה ולמצוות, נוכל לפרוח ולהגיע לפסגות שלא נכבשו קודם לכן. בעבר כבר נעשתה נסירה אחת וממצב של ‘אחור באחור’ התעלינו למצב של ‘פנים בפנים’; אם גם היום נוכל להגיע למצב שבו כל אחד יוסיף את הפן שלו ואת התחומים שבהם הוא מתמחה למען פיתוחה של התורה, השמיים הם הגבול.

(הרב ברוך גיגי שליט”א. נשלח ע”י ישיבת הר עציון. לע”נ פנינה בת ר’ אהרון (למשפחת פריירייך) ע”ה. השיחה ניתנה בשבת פרשת שלח ה’תשע”ז, סוכמה על ידי דניאל הרמן ונערכה על ידי שמואל ארגמן. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).