"עיניו למטה וליבו למעלה"

בסוף מסכת יבמות יש סוגיה ובה מחלוקת בשאלה, כיצד צריך אדם להתפלל. מסקנת הסוגיה שם היא ש”המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה, כדי שיתקיימו שני מקראות הללו” (“והיו עיני ולבי שם כל הימים” ו-”נ?ש???א לבבנו אל כפים”).

בצורת ההתנהלות של האדם בעולם ניתן לנקוט באחת משלוש דרכים – עיניו וליבו למעלה, עיניו וליבו למטה, והשלישית – עיניו למטה וליבו למעלה.

עיניו וליבו למעלה – אפשר לומר שכמעט כל הדתות בעולם בנויות על התפיסה האומרת שהעיניים והלב צריכים להיות מופנים כלפי מעלה. כך זה בנצרות, באיסלאם, בבודהיזם, בהינדואיזם ובעוד הרבה דתות אחרות: הן אמנם יודעות שיש עולם של מטה, העולם הזה שאנו חיים בו בגופנו, אך הן נוטות לראותו כעולם קטן, מלוכלך ובלתי חשוב, שראוי להתעסק בו מעט ככל האפשר.אמנם יש בכולן מצו?ת צדקה ועזרה לעניים. אלא שחשוב להבין את המוטיבציה הפנימית: הצדקה אינה ניתנת כדי לפתור את בעייתם של העניים, אלא בעיקר משום שזהו אחד מאותם מעשים שאדם יכול לעשות כדי לזרז את דרכו כלפי מעלה ולזכות למקום טוב יותר בשמים. משום כך אין זה מפתיע שבמדינה כמו הודו, למשל, שיש בה כל כך הרבה אנשים מאמינים, יש גם עוני מחפיר, מגפות ושאר צרות. כי אם העולם האמיתי והעשיר הוא העולם הרוחני, מה זה משנה אם בן אדם מת בתוך הנהר או ליד הנהר, מכולרה או ממלריה?

עיניו וליבו למטה – זוהי התפיסה המערבית המודרנית שהיא, ביסודה, תפיסה מטריאליסטית. תפיסה זו לא רק שהיא מסתכלת על העולם ועל בעיותיו מן הבחינה המעשית, אלא גם לבה נמצא שם. כלומר: בעלי התפיסה הזו לא רק חיים בתוך העולם הזה החומרי ועוסקים בו, אלא גם רואים וחומדים אותו כמטרה האחת שבה הם חפצים. בעולם המטריאליסטי הזה, אשר המסעדה והבנק הם המקדשים שלו  “חשבונו של עולם” הוא חשבון שיש בו שני טורים: טור חובה וטור זכות של חשבון ממוני, ושני הטורים הללו עוסקים אך ורק בשאלה איפה מרוויחים ואיפה מפסידים; כל השאר אינו אלא פרטים בלתי חשובים.

אבל היהדות עוסקת ב”עיניו למטה וליבו למעלה” – “עיניו למטה” משמע שהאדם נתבע בהכרח, במפגיע, לראות מה קורה בעולם. אין לאדם רשות להסיח את הדעת מבעיות העולם ומכאביו. אך עם זאת “לבו למעלה”, משום שלא התיקון הטכני-המעשי הוא המטרה, אלא תיקון אחר, גבוה יותר. אנו בונים דברים למטה על מנת שהם יהיו שורשים של עצים, אשר הצמרות שלהם צומחות כלפי מעלה.חובה עלינו להסתכל במתרחש בתוך העולם הזה לא רק משום שיש מצווה לתת לעניים, ומשום שמצוות הצדקה תעזור לנותן להגיע לחיי העולם הבא: חובתו של האדם, הנובעת ממהותו, היא הרבה יותר מזה.החברה חייבת להתייחס לדברים הללו ולתקן אותם לא כדי לזכות ב”נקודות” של מעלה, אלא משום שזהו התפקיד שלה כאן, למטה.
התפיסה הזו של “עיניו למטה ולבו למעלה” היא תפיסת עולם שמחברת שמיים וארץ, חלום ומציאות, דברים שאפשר למדוד ולשקול עם דברים שאינם ניתנים להימדד ולהישקל. אסור לחיות בעולם שבו מי שעוסק בתורה ובמצוות, או במטפיזיקה, איננו יודע, או אינו רוצה לדעת על קיומן של תעלות ביוב.

החברה הראויה היא זו שגם אנשי מעלה יהיו מודעים ומקושרים גם לשאלות החיים הבסיסיות: כלכלה ובריאות, משטר וניהול.ומן הצד השני – הלב צריך  להיות בשמים, ולכוון אותנו לעשייה מסוג אחר. לכן, גם את הכלכלה של המדינה שלנו יש לבנות כך שלבה יהיה בשמים, אף-על-פי שעיניה נמצאות בארץ.

(על פי מאמר של הרב שטיינזלץ)