קטגוריה: במדבר

למה נהרגה אתונו של בלעם? מה עשתה?

בעיני הבשר שלנו, בעולם הזה, אין אנו מבינים את גודל הטובה בחיים אשר חנן אותנו ה' באשר הם.

משה היה אמור לכנס עצרת תפילה בעקבות המחסור במים, מתוך תפיסה שכאשר יש מחסור במים הפתרון הראוי הוא דיבור ישיר אל ה'. תפישה זו לא הייתה שייכת רק בימי חז"ל אלא גם לאורך כל הדורות. זקני ירושלים היו מספרים שבמקרה שבורות המים היו מתחילים להתרוקן בתמוז, הפתרון היחיד שעמד לרשותם הוא אמירת תהלים. כך גם במי מריבה הייתה אמורה להיות עצרת תפילה המונית לה' על המחסור במים.

מה ראה משה להציג את עצמו בתור אח של אדום?

לאדם יש תכונה טבעית לשאוף להתפתח, להתקדם ולהוביל. באמצעות תכונה זו אמור האדם לפתח את עולמו ולקדם ערכים חשובים מאין כמותם. העולם לא היה יכול להתקיים אם לא הייתה בכל אחד מאיתנו אמביציה ושאיפה לגדלות. בדיוק כמו שכאשר חז"ל ביטלו את יצר העריות הם הבינו שהעולם לא יכול להתקיים בלעדיו, גם השאיפה להנהגה והשפעה היא מהדברים עליהם עומד העולם. אבל, כמו ביצר העריות, גם ביצר ההגשמה העצמית וההנהגה טמונה סכנה עצומה. לעיתים, דווקא תכונה זו מובילה את האדם למקום בו הוא מקנא בחברו שנמצא למעלה ממנו בהיררכיה הפיקודית, וזה גורם לו להתייחס אליו כאדם מושחת וחסר מוסריות. במצב כזה נמצאים קורח ועדתו. בעיניהם, משה ואהרון תופסים שררה על הציבור בצורה מושחתת.

אם יבואו לאבא של ילד ויבקשו ממנו לקלל או להזיק לבנו האם יסכים לדבר שכזה? מובן שלא! אם כן למה חשב בלעם שה' יתן לו רשות לקלל את עם ישראל אם בלשון רכה אם בלשון קשה? וגם אם יקריב קורבנות או יתן תשלום כזה או אחר האם אז יסכים האב לאפשר היזק לבנו? פשוט הוא שלא. אם כן לא מובנת התנהגותו של בלעם…

אין אנשים מושלמים ואין דורות מושלמים. אי אפשר להנהיג עם בלי משברים, גם אם המנהיגים הם גדולי הנביאים והכוהנים. אין עם בלי פוליטיקה ואין דור בלי מרירות ומרידות. בהתאם לכך, אין דבר כזה אנשים בלי תאוות, בין תאוות בשר ובין לשון הרע. כמו כן, אין מסעות במדבר בלי תלונות ומרידות וקואליציות של מאוויים אישיים מתובלים במילים גבוהות, ואפילו ברעיונות יפים.

דוע שמשה פחד להלחם בעוג שנאמר "ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו"( שם. לד) כפי שמפרש רש"י שהיה ירא להילחם בו שמא תעמוד לו זכותו של אברהם שנאמר ויבוא הפליט הוא עוג שפלט מן הרפאים וכו' שגילה לאברהם שנשבא לוט ודרכו ידע אברהם והציל את לוט בן אחיו. השאלה הנשאלת היא, איך ולמה לא פחד עוג להלחם עם משה בייחוד לאחר שראה מה שעשה משה לסיחון וכל העמים אשר איתו.

למה דווקא אות ומופת מוזר שכזה? למה הארץ צריכה לפתוח את פיה?

מהי סיבת ההבדל בתגובת ה' לשני החטאים – חטא העזל וחטא המרגלים?

הפחד הוא דבר משתק. הוא נוטל את שמחת החיים וזרימתם הטבעית. מצד שני, הפחד הוא דבר טבעי לאדם, ולא קל לברוח ממנו, להתעלות מעליו. מה יש לתורה לומר על כך?

איך בתודעה היהודית הפכה פרשת שלח, פרשת ה'תיירים', לפרשת 'המרגלים'? מדוע מופיע כך הדבר בשיעורים ובשיח, בבתי הכנסת ובמרחבי העולם התורני? האם יש הבדל משמעותי בין שני הפעלים? בנוסף, מדוע נשלחו ה'תיירים', ומי ביקש זאת?

כאשר עם ישראל שומע את מסקנות הבדיקה של המרגלים, הוא מבין שיש עליו להילחם עם עמים חזקים ותקיפים, בחלקם גם ענקים מפחידים. הוא מפחד, כמו שכל אחד מאיתנו היה מפחד. ואם נוסיף לזה גם את עצם היות עם ישראל עם של עבדים, אשר לא מלומדים במלחמה, המגיעים רק עם תרמילים וללא כלי נשק, מטופלים בנשים וילדים קטנים מובנת השאלה שלהם: "ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב נשינו וטפנו יהיו לבז הלוא טוב לנו שוב מצרימה" (במדבר יד.ג) למה הקפיד עליהם ה' עד שרצה להכרית את כל העם ולהוציא עם חדש מזרעו של משה?

איך יכול להיות שנח יתן לבנו הקטן, כנען, את חברון, שהיא פי שבעה יותר טובה ומוצלחת מצוען אשר נתן למצרים?

למה הסכימו עדת קרח לפרוץ את הגבולות?

נאמר בתורה, "שלח לך אנשים, ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל.."
למה קורא הקב"ה לארץ ישראל ארץ כנען?

עם ישראל מתלונן, כועס ודורש דרישות. כיצד יתכן שעם ישראל לא לקחו מוסר, ולא למדו לקח ממה שקרה לקרח וכל עדתו?

אם כבר התפלל משה על יהושוע, למה לא התפלל על כל שאר המרגלים? ולפחות היה מתפלל גם על כלב…

במבט ראשון, פרקים ה' ו-ו' בספר במדבר כלל לא שייכים לספר בו הם נמצאים, אלא דווקא לספר ויקרא. בייחוד, פרשיית האשם, שמתאימה לסיום פרשת ויקרא, וכן תורת הקנאות ותורת הנזיר והנזירה. מה הביא פרשיות אלה של תורת הקרבנות, לחומש הפקודים והמסעות במדבר?

דוקא על רקע העובדה שבניו אינם ממשיכים אותו ויורשים את תפקידו, מובלטת העובדה שמשה מטפח את בניו של אהרן, מתוך מטרה לדאוג לעם ישראל, ולא לעצמו.

'מספר' ו'שם' הם שני רעיונות הפוכים לחלוטין. שם מייחד את האדם מכל אדם אחר, ואילו המספר האישי עם המדים מפקיעים את הפרטיות והופכים את החייל לחלק מצבא, מסה של לוחמים. ריכוז הפרטים יוצר כוח גדול לשם הכרעה במלחמה, תוך סכנת חיים אישית לאחדים מהם.
איך מקימים צבא שבו המספרים, הפרופיל הצבאי הקובע התאמות לתפקידים צבאיים וליחידות ("כל יוצא צבא") לא מוחקים בו את השמות?

"כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר, אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא." (במדבר ל"א כג)

פסוק זה שבפרשת השבוע, המשמש כמקור לחובת טבילת כלים הנִקַּחִים מגוי, נאמר על ידי אלעזר הכהן ויועד "אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה" (שם כא); אך האם נקבעו מסמרות לדורות בנידון? האם מעשה הטבילה חייב להתבצע דוקא על ידי ישראל? או שמא, כפי שברור שאין הכשר הטבילה מותנה בהיות המטביל איש צבא, הוא הדין שאף טבילת עכו"ם כשרה? ואם אמנם טבילת ישראל מעכבת, האם קיימת הבחנה בין גדול לקטן? האם יש צורך בכוונה בטבילת כלים?
שאלות אלו לא נידונו על ידי חז"ל, אך התלבנו בשאלות ותשובות ראשונים וקדמונים, ודרכם השתלשלו לשולחן ערוך ולפוסקים בעקבותיו. אין מעניינו במסגרת זו לדון במשא ומתן ההלכתי, אך נראה שיש בדברי הראשונים  הנוגעים לעניין בכדי להקיש אל עיסוקי הישיבה.

האמנם יש כאן רק רשימה גיאוגרפית של מקומות בהם עברו ישראל בדרכם במדבר, או שמא פרשת מסעי מלמדת משהו עקרוני יותר הנוגע למסע ישראל במדבר?

עיון בפרשה יראה כי אין כאן רשימה בלבד, אלא באמצעות תיאור המסע התורה מלמדת אותנו את מהות המסע במדבר.

מדוע מוסיפה התורה שני סיפורים שאינם שייכים למפקד – סיפור דתן ואבירם ובני קרח, וסיפור צלפחד?

מדוע כועס ה' על בלעם, והרי הוא הלך רק לאחר שה' אמר לו ללכת? מה מטרת התייצבותו של המלאך בדרכו של בלעם?
כדי להבין את פשר הפגישה בין בלעם לבין המלאך, עלינו לבחון את הסיפור מראשיתו.

חז"ל מסבירים את ייחודה של הפרה האדומה, בכך שהיא מטהרת טמאים ומטמאת טהורים. לדידם, תופעה זו היא כה ייחודית ובלתי נתפסת, שהיא גורמת למצוות פרה אדומה להיות ל'חוקה'. מעתה, פרה אדומה היא סמל למצווה שאין השכל תופסה, וממילא – להליכה אחרי ה' באופן עיוור, ללא סייגים, מניעות או ביקורתיות שאינה במקומה.
מדוע בחרו חז"ל במצווה זו? וכי הפער בין שער לבן אשר קודם לבהרת לעומת בהרת הקודמת לשער לבן ברור יותר? ומה לגבי מספר הקרבנות בחגים השונים?

מתי מתו מרים, אהרון ומשה?
האם יש קשר בין מות שלושתם?
מה הקשר בין מות מרים ובין מי מריבה?
מה הקשר בין מות אהרון לבין הנחשים הפוגעים בעם?
במה חטאו משה ואהרון, ומדוע נגזר עליהם שלא להכנס לארץ?

כאשר ניגשים לפרשת קרח לעיתים שוכחים את עצם מעשהו של קרח ואת הלקח המרכזי של הפרשה, בשל הפלגה יתירה ברעיונות נשגבים. החיפושים הרבים אחר הסברים ותירוצים כדי להבין את פרשת קרח, מכסים את העיקר – אין הסבר אמיתי לשאלה מדוע קרח עשה זאת. זהו המסר העיקרי של הפרשה – אדם שנכנס למחלוקת פועל מתוך חוסר היגיון.

מדוע דווקא הקטרת הקטורת היא המוכיחה מיהו הנבחר ע"י ה' והיא העוצרת את המגפה? האם נבחרה הקטורת רק באופן מקרי, כאחת מעבודות המשכן? כיצד ייתכן שאותה הקטורת הממיתה את 250 האנשים, היא המכפרת על העם ועוצרת את המגפה? מהו המיוחד בקטורת?

אנשי מודיעין אמורים להביא עובדות בלבד, ולא הערכות. ההחלטות המעשיות נתונות לידי המפקד. משה שלח מרגלים וביקש מהם לראות "אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב" (במדבר י"ג, יח) ועוד סדרת שאלות אינפורמטיביות. את התשובה – העובדתית היבשה – היה אמור לקבל משה לבדו, והוא ורק הוא היה אמור לשקול את הנתונים ולהחליט אם יש לו את הכלים להתמודד עם המצב, להעריך את הכוחות העומדים ברשותו ואת היכולת שלהם להתמודד עם הזירה.

הקשרו של סיפור זה לפרשתנו אינו מובן, ובפרט קשה – מדוע בחרה התורה להציגו באמצע רצף של מצוות שלכאורה אינן קשורות לחטאו?
מה ראתה התורה לספר סיפור על חטאו של אדם יחיד, ומדוע חשוב להקדיש לכך פרשייה בתורה, הרי סביר להניח שסיפור זה לא היה המקרה היחיד בכל שנות הנדודים במדבר של כישלון אדם בחטא, אלא שהתורה לא ראתה 'עניין לציבור' בפרסומם של מקרים אלו. אם כן, מה העניין מיוחד בסיפור זה שבגללו החליטה התורה לספרו?
חטאו של האיש – "מקושש עצים ביום השבת" – אינו ברור: מהו 'קישוש עצים' ומשום איזו 'אב מלאכה' נאסר הדבר בשבת?
האם שונה עונשו של המקושש מכל מחלל שבת אחר, ומדוע דווקא לגבי המקושש התלבטו – "מה יעשה לו"?

משה טוען, בעצם, שעם ישראל אינו מתלונן מפני שמשהו חסר לו, אלא מפני שיש לו חפץ בעצם התלונה, ולכן לא ניתן לספק את רצונו. עם ישראל מתאונן מפני שיש לו טבע כזה, שמביא אותו לא להסתפק לעולם במה שיש לו, אלא לרצות כל הזמן יותר. ממילא, משה רבנו טען שהיות שהבעיה נעוצה באופיו של עם ישראל, לא ניתן לפתור אותה, אלא אם ישנה הקב"ה את טבעו של עם ישראל לטובה.
ברם, הקב"ה אינו פותר בעיות באופן כזה, ואינו מוכן לשנות את טבע האדם. זהו אחד מיסודות הבחירה החופשית. אילו היה הקב"ה מוכן לשנות את טבע האדם, כך שהאדם יקיים את המצוות כולן באופן טבעי, לא הייתה שום תועלת במערכת המצוות.

מדוע פרשיית הדלקת המנורה מופיעה כאן? מהו הקשר בין העלאת הנרות על ידי אהרון לבין רצף המאורעות בספר במדבר?
בנוסף – הציווי על הדלקת המנורה הופיע כבר פעמיים בתורה – בשמות כ"ז:כ-כא ובויקרא כ"ד:א-ד; מדוע התורה חוזרת על ציווי זה בפעם השלישית?

יש אנשים שהשגרה טובה להם, ונושמים לרווחה. אך ישנם לא מעט, שימי השגרה שוחקים אותם, הם לאט לאט שוקעים, ומאבדים עניין. איך עושים זאת? כיצד אנו יכולים בתוך "האותו דבר" לצקת משהו שונה שיתדלק, וירענן את שגרת חיינו?

כשבן אדם חושב שהוא יודע איפה צריך להקפיד ואיפה מה שחכמים אמרו זה רק 'המלצה', שחכמים 'העבירו את המסר' אבל הם לא התכוונו לאסור באמת – הוא נמשך אחר היצר שמנסה להכשיר את המעשה ומכאן לדרדר אותנו.

יש לדקדק בפסוקים: מי מברך את בני ישראל? מחד – "כה תברכו… אמור להם"; ומאידך: "ואני אברכם". כלומר: הקב"ה מברך את בני ישראל באמצעות הכהנים. תפקידם של הכהנים הוא לומר לבני ישראל שלושה פסוקים, ה"שמים" על בני ישראל את שמו של הקב"ה, ובעקבות זאת – "אני אברכם". מה פשר התהליך הזה, ומהי מהות תפקידם של הכהנים?

בפרשת נשא יש קובץ מצוות (פרקים ה' – ו'), שהאחרונה בהן היא פרשיית הנזיר (פרק ו' פסוקים א' – כ"א). פרשייה זו מעוררת כמה שאלות: מדוע אדם מחליט לקבל על עצמו נזירות? מה טעמם של שלושת האיסורים שהנזיר מקבל על עצמו? מהי מגמתה ומטרתה של הנזירות? האם הנזירות רצויה? מדוע על הנזיר להקריב קרבן חטאת

שמו של כל חומש הוא כשם הפרשה הראשונה בחומש. שם הפרשה נקבע על פי אחת המילים הראשונות בפרשה. לכאורה, השם הוא אקראי וחסר משמעות. האם שמו של ספר במדבר מעיד על תוכנו?
גם בלי לעיין לעומק בספר במדבר, ברור שהספר עוסק "במדבר" – בתקופת שהותם של בני ישראל במדבר. מה בא ספר במדבר ללמדנו על תקופת המדבר?

ירמיהו איננו נרתע או נבהל לקבל את שליחותו הנבואית ואין בפיו אלא הערה עניינית על חוסר התאמתו לתפקיד ועל כן הבטחת הקב"ה לעזור לו מספקת, ואילו משה עושה ככל יכולתו שלא לקבל על עצמו את המשימה ואין הוא הולך למצרים אלא רק לאחר ויכוח ארוך המביא את הקב"ה לידי כעס עליו. והנה, לו היינו שואלים את עצמנו, ממי היינו מצפים ליתר התנגדות – ממשה נביא הגאולה או מירמיהו נביא החורבן, התשובה היתה אמורה להיות הפוכה.

בני האדם נוטים לתת מקום משמעותי למטרה, ליעד, ופחות מקום לתהליך, לדרך, ולמסע כולו. אנחנו נוטים לשאול מה השורה האחרונה? מה המטרה של כל זה.. התורה מלמדת אותנו לתת מקום לתהליך.

מצד אחד, העם עדיין מחוץ לגבולות ארץ כנען המובטחת, ולכן עליו עדיין לעסוק בהכנות אחרונות לסיום המסע. מאידך, כיוון שבסופו של דבר העם התנחל בחבלי ארץ אלו, נהפכו גם הם לאחוזתם.

כיוון שפנחס נעשה כהן באופן חריג ושונה משאר הכהנים, אפשר היה לחשוב שגם תפקידו ומעמדו ככהן יהיו שונים מאחרים. כך ניתן להבין מדוע נזקקה התורה לפרט את ייחוסו של פנחס עד סבו: התורה ראתה צורך להשוות את פנחס לאלעזר ואהרן כדי להדגיש שחרף הנסיבות המיוחדות של מינוי פנחס לכהן, בסופו של דבר מעמדו ככהן היה זהה לזה של אבותיו

פנייתן של בנות צלפחד למשה מעוררת אהדה בלב הקורא המזדמן. לשמחת ליבו של אותו קורא, הן נענות בחיוב.
בכך, מצטרפות בנות צלפחד לרשימה מכובדת של בני אנוש שלא ויתרו אל מול החוק היבש הנוטה לרעתם, ולבסוף אף יכלו לו. ברם, נדמה שעיון משווה במקרים אלו יוכל לתת לנו רושם מדויק יותר, על האופן שהתורה מכוונת אותנו להביט במצבים אלו.

לראות יהודי מחליף צבעים על הבימה לעיני כל, זה מה שה׳ רוצה?! זה מה שעושה לו נחת?! חז״ל מלמדים אותנו מה עושה נחת לקב״ה, ״גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה״ עדיף לעבור על ׳לאו דאורייתא׳ רק שלא שיתבייש אדם מישראל.

העין שלנו יכולה "לראות", כלומר לראות במבט ראשוני בסיסי כמו כל ייצור חי, אך אנו יכולים גם "להביט" להסתכל במבט שני ולחפש את המהות, את המשמעות האמיתית של מה שאנו רואים.

תופעת אתונו של בלעם היא יחידאית במקרא. בעל חיים המנהל דו שיח עם בן אנוש אינו חזיון נפרץ. התופעה עצמה מוכיחה (שוב), נקודתית, את כוחו של הבורא לשנות סדרי בראשית. אמנם, בקריאה מלאה של עלילת בלעם, יתכן שנמצא שהאריכות בסיפור אתונו של בלעם יש לה תפקיד משמעותי הרבה יותר בעלילה.

מסופר בגמ׳ על זעירי שהיה מפקיד את כספו אצל בעלת אכסניה אחת, לימים היא נפטרה, הלך זעירי לבית הקברות כדי לשאול אותה איפה נמצא כספו, היא אמרה לו את מקום המחבוא, ואגב היא ביקשה טובה אם יוכל לשלוח לה את המסרק שלה עם שכנתה שמחר הולכת להצטרף אליה לעולם העליון… מה יש לה לעשות עם מסרק בעולם הנשמות?

מקום הכי גבוה שיהודי עומד בו במהלך היום, אל מול עולם אצילות, בסיום תפילת שמונה עשרה, רגע לפני שאנחנו יוצאים מלפני המלך, אנו מוסיפים עוד בקשה קטנה, "אלקי, נצור לשוני מרע, ושפתי מדבר מרמה…", להראות כמה חשובה הזהירות בענין שמירת הלשון, שאנו מוסיפים אותה בשיאה של תפילה.

מה יש בפרה אדומה שכל כך קשה להבין?
עד שהאדם הכי חכם בעולם! שהגמ׳ קוראת לו ״גדול העולם״ אמר: ״אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני״, הכל הצלחתי להבין, אין חכמה שלא השתלמתי בה, אבל פרה אדומה, תעלומה…

התורה אינה דורשת מאיתנו תמימות חסרת דעת. אין שום הגיון בלעצום עיניים וללכת שבי אחריו.. אדם שלא יכלכל את צעדיו לא יצליח במאומה. ה' דורש מאיתנו תמימות שהיא תוצאה של חשבון וחשיבה.

למסע במדבר היו אף כוונות נלוות, בדמות ניסיונות לעם בטרם הגיעו לארץ המובטחת.

בהשכנת השלום שלו, כמו בשיג ושיח שהיה לו עם בני אדם, היה אהרון הכהן אומר לזולת דברים שינעמו לו, כדי לרתק בכבלי אהבה גם שונאים משכבר הימים. ולכן מציינת התורה בפרשתינו, שכשמת אהרון לא היה האבל רק אבל של יחידים, או של רוב העם, אלא של העם כולו: "…וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם, כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל."

כיצד אני יכול לדעת מי באמת צודק? הרי גם אם נבחן את מחלוקתו של קרח על משה ואהרן, כמאתים וחמישים ראשי סנהדראות חברו לקרח, וטעו בטעותו, אז איך אני אדע למי לחבור?

אוֹן בֶּן פֶּלֶת שהיה מראשי המרד במחלוקת הזו כנגד משה, בסופה של המחלוקת, לא היה בין הנשרפים ולא בין הנבלעים בעדת קורח, אם כן, להיכן נעלם?

כדי לשכנע איש אמת לשנות את אורח חייו, כל שנדרש הוא להציג בפניו את האמת. משהכיר בה, הוא יקיים אותה מתוך עקרון, באש ובמים. לעומת זאת, כאשר נציג את האמת לאדם המחפש נוחות, הוא יסרב לשנות את דרכו, גם אם יודע שאין היא הדרך הנכונה.

קורח הלא טוען כי כל העדה כולם קדושים, ומשה מתנשא בחינם על העדה. היאך בטח קורח במבחן שהתווה לו משה?!
לשיטתו, יתכן מאד כי יעמוד מחר עם עדתו ובידם מחתות מלאות קטורת, אך ה' לא יגיב כלל, כיוון שמשה הגה מליבו את המבחן, ו-ה' כלל לא מחויב לו. כך, בעצם הופעתו למבחן המתיימר לחשוף את בחיר ה', ומתבצע באופן שטבע משה, כבר הודה בעליונותו של משה. בכך, מתייתר המבחן מאליו.

אדם נורמטיבי מרגיש שהוא חי כאן בעולם, במציאות שהיתה ותיהיה, ואנחנו מסתכלים לכאן.. ולשם.. ולומדים את המציאות. כלומר המבט הוא נטראלי, ולאחר שאתה רואה, אתה יודע, לומד, מביע דעה, וכו'. אך בפרשת שלח אנחנו מגלים המבט מתהפך, אנחנו לא מרגישים בעקבות מה שאנחנו רואים, אלא, אנחנו רואים את מה שאנחנו מרגישים.

מקרב שלל התלונות שהטביעו את חותמם על דברי ימי העם, מיתמר חטא המרגלים, שגזר את גורל הדור כולו למות במדבר. ברם, מעיון בנוסח התלונות במהלך תקופת הנדודים, לא ברור עד הסוף מדוע אף כאן העניין לא זכה לתגובה סובלנית יותר. מדוע לא הגיעה תגובה שלמחרת העונש תאפשר את התאוששות העם, והמשך דרכו לאור הכרתו בטעותו.
לשם הבנת הענין, נבקש להרחיב את מבטנו על נושא התלונות כולו.

זו היתה שליחות מודיעינית לגיטימית, המקובלת על כל צבא, העומד בפני משימות כיבוש.
אולם, החטא היה כרוך בעקבי מרגלי המדבר. חטא, שהוליד את המשבר הגדול, שגרם למות כל הדור ההוא, לנדודים במשך ארבעים שנה ולתוצאות, שעוד ניכרו שנים רבות לאחר מכן.

לקראת סוף הפרשה לפתע הכל נעמד. "והעם לא נסע עד האסף מרים" עם שלם ממתין לרפואת צרעתה של מרים הנביאה, שדיברה על אחיה, משה. זכתה היא לכבוד הגדול הזה, כשכר לאותם רגעים שהתעכבה בדאגה למשה רבינו כשהושלך ליאור, בשביל אותה אמונה תמימה שהשלכה הזו לא תסתיים במוות, זכתה שכל העם המתין לה שבעה ימים. אך מה המשמעות של עצירה זו? איזה מסר חיובי – אקטיבי ניתן ללמוד מההעדר של פעילות? מהמתנה בעלמא?

תפקיד אהרון הוא להקים את יחודו ואחדותו של מי ששכן בבית ההוא. המנורה, על שבעת קניה, יש לה מרכז שהכל מכוון אליה. תפקיד אהרון כשהוא מדליק אינה להפיץ אור החוצה, אלא לכוון את האור פנימה, אל המרכז. וזה, מבטיח לו ה' בלשון המדרש, גדולה משלהם.

כאשר אדם מבקר את זולתו, הביקורת מלווה בכעס, והחסימה שיוצר 'גורם הכעס' של המבקר ברגשותיו של המבוקר, היא מוחלטת. זאת גם אם המבוקר יהיה אדם בעל אישיות מיוחדת ואף נבואית, אוזניו אולי ישמעו את צלילי הביקורת, אך תוכן הביקורת לא יופנם ללבו, זאת אפילו אם המבקר יהיה בעל אישיות מורמת מעם, או אפילו הקב"ה בכבודו ובעצמו.

המחנה מתקיים אך ורק כיוון שהוא מרוכז סביב ה', סביב המשכן, ולפיכך סביב עבודת ה'. אין צורך להדגיש כי עבודת אלילים אסור לה להימצא במחנה, אפילו שברור שהיא האויב המושבע ביותר של שכינת ה'. העם כבר קיבל על עצמו את מלכות ה', ולכן הקמת המחנה אינה דורשת עקירה של עבודת האלילים מקרב העם. חטא כשלעצמו אינו הבעיה כאן, כיוון שהעם התחייב לעבוד את ה' ולשמוע למצוותיו. אולם הדוניזם הוא תכונה אנושית הקיימת בליבות כולם.

מדוע ה' לא ציווה את משה במפורש כבר מההתחלה למנות את כל ישראל פרט ללויים, שאותם אין למנות? מדוע הוא מצווה את משה לפקוד את "כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (א', ב'), משמיט את נשיא שבט לוי מהרשימה, ורק לבסוף מורה במפורש שלא לכלול את הלויים במפקד?

"אל תצפה לרגלי משיח עד שיתגלה אות בעולם. ר"ל שיתגלה כוכב חדש"(הגאון מווילנא – תקו"ז פ"ז ע"א)

בפרשת בהעלותך, אחרי שמרים דיברה לשון הרע על משה רבנו, מספרת התורה שהקב"ה התגלה אליה ואל אהרן, ותיאר את ההבדל שבין נבואת משה לבין נבואות שאר הנביאים: "ויאמר – שמעו נא דבריי: אם יהיה נביאכם, ה' במראה אליו אתוודע, בחלום אדבר בו. לא כן עבדי משה, בכל ביתי נאמן הוא. פה אל פה אדבר בו, ומראה ולא בחידות, ותמונת ה' יביט".
מהי ההבחנה שבין נבואת משה לבין נבואות שאר הנביאים?

נחלקו הפרשנים בהערכת סיפור המרגלים ששלח יהושע ליריחו. מפשט הכתוב נשמעת ביקורת על שליחת המרגלים ועל ביצוע המשימה מצדם. הפסוק "וילכו ויבואו בית אישה זונה ושמה רחב וישכבו שמה" אינו נשמע מחמיא, במיוחד לא כהכנה לקראת משימת הקודש של כיבוש …

המרגלים ששלח יהושע קרא עוד

בפרשת מסעי מופיע ציווי מיוחד על משה, לכתוב את מסעי בני ישראל. כתיבה מיוחדת זו מצטרפת לרשימות נוספות שנצטווה משה לכתוב, בפרשת מלחמת עמלק ("כתוב זאת זיכרון בספר") ובספר מלחמות ה' (המוזכר בפרשת חוקת). רשימות אלו מסייעות לדעה ש"תורה מגילות …

"ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם" קרא עוד

בטרם נפרד משה מן העם, דאג להם… לאוויר צח. לפני שחתם את מסכת חייהם במדבר, הורה להם פרק בהליכות איכות חיים סביבתית. אף לימדם, כיצד יגשימו איכות חיים זו בפועל, בבואם לבנות ערים בארץ היעודה, בעבר הירדן מערבה.