אתר שיתופי לדברי תורה לפרשת השבוע, חגים ואירועים
תורת האדם, באופן מפתיע, מוצאת את מקומה דווקא לאחר תורת הבהמה. היינו מצפים כי הלכות האדם יפורטו לפני הלכות הבהמה; על תורת האדם, נבחר הבריאה, לקדום לתורת הבהמה.
אך אין הדברים כן. באה התורה ללמד אותנו כי גם באדם, הנשגב לכאורה מכל הבריאה, ישנו יסוד מן החומר והטבע.
אנו מכירים את הפתגם החסידי "אסור ליהודי להתייאש ואסור להתייאש מיהודי". מסר זה מתחדד בדברי הרמב"ן ? אסור ליהודי להתייאש מהיכולת שלו לתקן, על אף שהוא צריך לתקן! ואסור לנו להתייאש מאדם אחר ולחשוב שהוא כבר שקוע בחטא ולא יוכל לשוב.
הכלל שטבעה התורה דורש בחינה – מתי מותר להקריב חמץ (ודבש פירות) ומתי אסור לעשות זאת?
בהפטרת שבת זכור אנו קוראים על מלחמת שאול בעמלק, ועל חטאו שבשלו נלקחה ממנו המלוכה וניתנה לדוד. אם נעיין בספר שמואל א', נגלה סתירות רבות בין מלחמת שאול בעמלק לבין מלחמות דוד בעמלק.
פעמים רבות אנו עדים להתנגשותה של ההלכה עם המציאות ודרישותיה, ובכל מקרה לגופו עלינו לדון מבחינה הלכתית, חברתית ואידאולוגית.
מעבר לבעיה הפרקטית בהתנגשות שבין ההלכה למציאות, בתקופות שונות עלו ועולות תהיות מוסריות ועקרוניות על מצוות שונות. דילמת הקרבת הקורבנות עומדת במרכז דיונים מעין אלו מימים ימימה; הקושי המוסרי והנפשי שיש בהקרבת בעל חיים כליל מצריך עיון.
"נאמר 'איש אמו ואביו תיראו' ונאמר 'את ה' א-לוהיך תירא' – הקיש מורא אב ואם למורא המקום. נאמר 'כבד את אביך ואת אמך' ונאמר 'כבד את ה' מהונך' – הקיש כיבוד אב ואם לכיבוד המקום. נאמר 'מקלל אביו ואמו מות יומת' ונאמר 'איש איש כי יקלל א-לוהיו ונשא חטאו' – הקיש קללות אב ואם לקללת המקום. אבל אי אפשר לומר 'מכה' כלפי למעלה. וכן בדין, מפני ששלושתם שותפים בו" (ספרא קדושים א', ד-ז).
בחלקה הראשון של פרשת בחוקותי מפרטת התורה את השכר הטמון לישראל אם יקיימו את מצוות ה' ואת העונש השמור להם אם יעברו עליהן. הלשון שבה נוקטת התורה היא 'הליכה' בחוקות ה'. בביטוי מיוחד זה, ראו בעלי המדרש פתח להבנה משמעותית יותר של ההליכה בעקבות רצון ה'.
דווקא מתוך הרשימה המדאיגה של קללות ועונשים, עולים רמזים ליחס של נשיאת פנים כלפינו ולאריכות האפיים שלפני המקום ברוך הוא.
מי ש'מתערב בבריאה' ועוזר לעניים אינו פועל נגד כוונתו של הקב"ה, אלא מממש אותה. היפוכו של דבר: מי שאינו עוזר לעניים – כאילו מלעיג על הקב"ה.
הצעקה על הריחוק מהקב"ה היא מדרגה של רצון לקשר, והיא הישג כשלעצמה. הלא אין דבר העומד בפני הרצון. יתר על כן: אפילו אם רק יש רצון ל?ר?צות – גם זו מעלה. אולם כשאדם חושב שהוא ממש 'על הסוס' – יש בכך סכנה אמיתית לנתק.
מדוע בכהן ההדיוט כתוב שיטמא לאימו ולאביו (משמע שנשים נפטרות קודם הגברים) ואילו בכהן הגדול כתוב שלא יטמא לאביו ואימו (משמע שהגברים מתים לפני הנשים)?
היעדר דאגה לחברה פוגע בעצם עבודת ה' של האדם. מי שמנסה לעבוד את הקב"ה מבלי להתייחס לאנשים שסביבו, מגיע בסופו של דבר ל"שמחת כריסו".
לימוד תורה הוא אמרות ה' טהורות, אך אמרות אלו אינן פועלות בחברה של מספרי לשון הרע.
מי שמקשיב היטב לרמזים של ה' יתברך, יכול להבין אפילו משיחותיהם של האנשים ברחוב מה אפשר לפעול בכל יום כדי להתקדם…
בפרשת אמור אנו קוראים בפרוטרוט על דיני הקרבת הקרבנות ועל איסור צער בעלי חיים המוזכר כבר אז בפרשה "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד", אנו מצווים לגלות רגישות לחיות ולבהמות שחיות עמנו בארץ ישראל ולא להתאכזר אליהם כדוגמת הפס' הנ"ל.
ר' יהודה, בניגוד לר' עקיבא, טוען שאין לזהות את צלפחד עם המקושש, והגמרא מייד קובעת שצפלחד היה מהמעפילים. מייד לאחר שר' יהודה מעיר שהתורה ניסתה לשמור על שמו של צלפחד נקי, באה הגמרא ומייחסת לו חטא אחר שבגינו מת! איזו תועלת יש בתוספת זו?
אחרי הכניסה לארץ הותרה אכילת בשר תאווה. מחלוקת שמצאנו במדרש יכולה לשפוך אור על ההבדל שבין המצב במדבר לבין המצב בארץ, ועל משמעותה של אכילת בשר כיום.
בתחילת פרשת אחרי-מות מוזכרת הסכנה הגדולה ביותר – "בקרבתם לפני ה'וימותו", ואח"כ ההגבלה: "ואל יבוא בכל עת אל הקודש…". לעומת זאת, בתחילת פרשת קדושים, התורה דווקא מצווה להתקרב לה' ואף להידמות אליו: "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' א-לוהיכם". חז"ל התייחסו בכמה מקומות למתח הזה.
פרשיית צרעת הבית פותחת בלשון מוזרה, כאילו צרעת זו היא בשורה ולא עונש: "כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה, ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם" (ויקרא י"ד, לד). מדוע ייחדה התורה פתיחה כה חגיגית לפרשה כה עגומה? ומה בכלל הקשר בין צרעת הבית לבין הכניסה לארץ?
היהדות חולקת מצד אחד על המדע, וסוברת שיש בעולם קודש וחול, טומאה וטהרה, ולא זו בלבד אלא שיש גם דרגות שונות של קדושה ודרגות שונות של טומאה; ומצד שני היא חולקת גם על הגישה המאגית, וסוברת שכל הקדושה והטומאה בעולם מקורם באדם ולא בטבע.
בני ישראל אמורים ללכת ולהאיר באור ה'. אך בעולם שאחרי החטא, דרך עץ החיים עוברת מבעד ללהט החרב המתהפכת של קלגסי מצרים, ואחר כך דרך הנדודים בלהט חרב המדבר, ולבסוף – המלחמה על הארץ.
השתוי פסול לעבוד ולהורות לא רק בגלל שהוא עלול להתבלבל בין ימין לשמאל, אלא כי השתייה היא ההתחלה של דרך שהיא כולה טעות…
"ויאמר משה אל אהרן – קרב אל המזבח" וגו'. מדוע היה משה צריך לומר לאהרן לקרב אל המזבח ולעשות את מה שכבר נצטווה לעיל, בתחילת הפרשה?
את פרשת צו פותחת פרשיית תרומת הדשן. בפסוק ההקדמה נאמר כי "העולה היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר", וכבר במבט ראשון ניתן לראות כי בפסוק יש ייתור לשון. במדרש נלמד ייתור זה כעניין בפני עצמו.
בגלל הרצונות הזרים הללו אנו מלאים ייסורים של החמצה, ותחושה כמעט תמידית של חיסרון. התחושה הזו תימשך כל עוד החיים ייוותרו ניסיון מתמיד לכפות את הנפש ולאסור את הרצון.
השבוע, אנו פותחים את ספר ויקרא בכך שהקב"ה אומר למשה "דבר אל בני ישראל ואמרת עליהם…". מדוע כה חשוב להדגיש את הדיבור אל בני ישראל?
בבית מדרש יש צורך שהקולות מבחוץ יכנסו פנימה, ושהלימוד יהיה קשוב לקול 'התינוק הבוכה'; ומצד שני, יש צורך שהקול היוצא מבית המדרש יהיה שייך גם לחוץ, לרחוב, ולא ייעצר בקירות בית המדרש.
יש תקופות שבהן האדם גדל בתוך 'חממה', כמו בן מלך, ללא קשיים מיוחדים או אתגרים. במקום לנצל את השפע ואת השקט הנפשי – הוא נתפס לשאננות רוחנית או אפילו לעצלות. המלך אוהב אותו, וקשה לו לראות את בנו מתנוון, ולכן הוא שולח אותו לתקופה מסויימת להתמודד עם 'העולם שבחוץ': עם אנשים מסוג אחר, עם דעות אחרות, אולי עם מצב רוחני נמוך באמת…
משה רבינו מצווה לאחיו אהרון הכהן "קרב אל המזבח".
מדוע אהרון נצרך לציווי מיוחד? הרי ברור לו תפקידו וכהונתו!! ועוד לאחר כל כך הרבה חזרות והכנות לאירוע?
הבחירה החופשית פוגשת את האדם בכל צומת של חייו. לעיתים רבות, המרכיב אשר יכריע את בחירתו באותה צומת היא מעורבותו הנפשית.
היא להפך את כל החסרונות הגדולים למקור היתרונות הגדול ביותר, מתוך רצון להיטיב עם הזולת, להיות אדם טוב יותר בעולם מתוקן יותר. אלה הם חיים בדרך של קו אמצע.
גם אם הבונים והיוצרים חושבים על הארץ במסגרת הגורל בלבד, הקב"ה מוסיף למסגרת זו גם את מסגרת הייעוד
"וכי תאמרו, מה-נאכל בשנה השביעת: הן לא נזרע, ולא נאסף את-תבואתנו. וצויתי את-ברכתי לכם, בשנה הששית; ועשת, את-התבואה, לשלש?, השנים. וזרעתם, את השנה השמינת, ואכלתם, מן-התבואה ישן; עד השנה התשיעת, עד-בוא תבואתה–תאכלו, ישן".
הכתוב אומר, "כי תבאו אל-הארץ, אשר אני נתן לכם–ושבתה הארץ, שבת לה'". נראה הגיוני שאחרי שכבר ישבו שש שנים בארץ אז תשבות הארץ, ופה כתוב, "כי תבאו אל-הארץ… ושבתה הארץ", מיד! מה העניין כאן?
מהי הטומאה שהתורה מזהירה עליה ואיך זה קשור לעבודה שלנו?
אין אנו כאן בזכות. הקב"ה לא חייב לנו דבר. תפיסה עמוקה ואמתית של עובדה זו, לצד הפנמה שלה, מביאה באופן טבעי לאותה נדיבות המתוארת בפרשה.
קיום אמיתי ומלא של "ואהבת לרעך כמוך" הוא בגדר עבודה קשה מאוד. על כן אומר הקב"ה, "אני, ה'" – הריני מוכן לסייע בידך.
הטהרה מסמלת את החיים התקינים, החיים הסדירים והנורמטיביים. המוות לעומת זאת, חידלון החיים – הוא אבי אבות הטומאה. התורה מדגישה את הטהרה בפרשייה זו, כיוון שההתייחסות הנכונה אל הקודש ואל ריבונו של עולם, הנלמדת בפרשה – היא התייחסות הנובעת מתוך טהרה. מתוך חיים אמתיים, מלאים ורוחניים.
הצלחת עבודתו של כהן גדול תלויה ישירות ביכולת שלו לפעול לפי ההוראות המדויקות. לכן יש ציווי שאהרון הכהן, ידקדק במעשיו ביום הכיפורים, וישמרו עליו שיעשה הכל כמו שצריך בדיוק, כדי שלא יהיה שום סטיה, שום קלקול ושום נפילה, כדי שהמשימה תצליח.
כולנו זקוקים לטיפול שורש. אבל איך נעשה זאת כאשר אין לנו בעצם אפשרות לזהות ממש את השורש הסמוי מאתנו, ש"כל הנגעים אדם רואה, חוץ מנגעי עצמו" (מסכת נגעים) וכאשר המשימה היא כל כך גדולה?
הפרשה באה ללמד אותנו על הקשר בין סיבה ותוצאה, בין הזרעה לתוצאתה.
בספק האדם טהור, כיוון שלצד ההחמרה בדיני צרעת והדאגה לעם ישראל, אסור לנו לשכוח את האדם שמאחורי הנגע.
אסור לעבודת ה' שתהיה "מצוות אנשים מלומדה"; אסור להתייחס אליה כאל דבר שגרתי ויומיומי. הן העבודה במקדש והן עבודת ה' האישית של כל יהודי, צריכות לכלול את שני המרכיבים: את הכהונה ואת הנבואה.
הפגישה והמפגש עם ה' דרש ממשה, וכעת דורש מאתנו את התיקון, את החזרה בתשובה. רק אלו הם אשר יאפשרו את אותה קדושה, את אותו כבוד ה', אשר מלא את המשכן.
מה מסמלים הארז האזוב והשני תולעת? ועוד מה בין 'שני תולעת' בטהרה, לבין 'תולעת שני' בבגדי הכהונה?
ישנם עקרונות נעלים רבים הבאים לידי ביטוי בשמיטה וביובל: מלכות ה', גמילות חסדים (כפי שראינו), שחרור העבדים וחזרת השדות מזכירים את יציאת מצרים, השיתופיות הגדולה של כלל האומה בשדות השמיטה מזכירה את המן במדבר. כל זה טוב ויפה, אך מה אמורים לעשות במשך שנה שלימה ? ואם מדובר ביובל, אז שנתיים שלמות ? שבהן לא עובדים בשדות?
החלק הראשון של ספר ויקרא עסק בדיני הכוהנים ובדיני המשכן; מפרשת מצורע ואילך, עוסקת התורה בעניינים כלליים.
מדוע בחרה התורה לכלול את פרשת דיני מוטאת כהנים דוקא כעת ולא לא בחלקו הראשון?
מהו תפקידה של הפרשיה הראשונה של אחרי-מות ומהו מקומה במעבר שבין חלקו הראשון של החומש, העוסק בשבט הכהונה ? לחלקו השני, העוסק בממלכת הכהנים?
הזיקה שבין הפטרת פרשת שמיני לפרשה ברורה למדי; ברם, בקריאה נוספת מתגלית לעין אף ההנגדות וההבחנות שבין שתי העלילות.
בפתח פרשת בחוקתי מבטיחה התורה לעם ישראל שפע חומרי שלום ובטחון במידה ועם ישראל שומר ומקיים מצוות והולך בחוקות ה'. חלק הברכות כולל את עשרת הפסוקים הראשונים שבפרשה, הפותחים ב"אם בחוקתי תלכו" – באות א', ומסיימים ב"ואולך אתכם קוממיות". על …
מה בין ההבטחה בפרשתנו "ונתתי גשמיכם בעתם" לבין ההבטחה "ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש"?
התורה רצתה להדגיש, שאדם צריך לדעת ולקיים את שני הדברים: הן את הכלל והן את הפרטים.
הימנעות היהודי מלעבד אדמתו במשך שנת השמיטה מעידה על בטחונו הגמור של היהודי בה' שיזון אותו בשנה זו כהבטחת התורה שתבואת השנה השישית תשלש את עצמה ותספיק עד לקציר התבואה של השנה שלאחר שנת השמיטה.
פרשת אמור פותחת באיסור טומאת כוהנים למת: "ויאמר ה' אל משה, אמר אל הכהנים בני אהרון, ואמרת אלהם, לנפש לא יטמא בעמיו". את כפל האמירות שבפסוק זה דרשו חז"ל [יבמות, קי"ד, ע"א] ורש"י בעקבותם כבא "להזהיר גדולים על קטנים". החובה …
מה משמעות הדרישה להיות קדוש? האם לא די פשוט לקיים את כל המצוות בכדי להיות קדוש?
אפילו תלמיד חכם ויודע שהוא נגע ודאי – לא יגזור ויאמר נגע נראה לי בבית, אלא 'כנגע נראה לי בבית'.
מדוע ברגע האמת נדרש אהרון לציווי "קרב אל המזבח" ממשה? וכי לא ידע אהרון שיועד לכהונה כי זה תפקידו?
מהו הקשר בין הכרת התודה להשכנת השלום הנרמזת במלה שלמים?
כמו להכנה לנבואה, גם להכנה למצווה יש חשיבות עצומה. ערכה של המצווה פחות אם נכנסים אליה ללא הכנה נפשית מוקדמת. התכוננות למצווה מביאה את האדם להזדהות עמה וליצוק לתוכה ערך רב יותר.
במה נבדל נשיא שחטא מאזרח שחטא, ומדוע קבעה התורה דין מיוחד לו? מדוע שינה הכתוב בלשון הפותחת את פרשת הנשיא וחרג מן הלשון שהוא פותח בה בשאר חייבי חטאת?
כתב רש"י "להפרכם את בריתי – כופר בעיקר, הרי שבע עבירות, הראשונה גוררת השניה וכן עד השביעית, ואלו הן, לא למד, לא עשה, מואס באחרים העושים, שונא את החכמים, מונע את האחרים, כופר במצוות, כופר בעיקר" ואמרו חז"ל "לעתיד לבא …
יש להבין מדוע האריכה התורה ואמרה שצריך לספור קודם שש שנים ואח"כ לעשות שמיטה, ואח"כ לצמצם ולספור שמיטות ולאחר שבע שמיטות שוב לצמצם ולספור יובלות? ונראה שהתורה באה ללמד אותנו יסוד גדול, איך אדם צריך להביט על ימי חייו כאן …
יש לשאול מדוע הפסוק מתחיל בלשון נוכח, "תשבו", ומסיים לבסוף בלשון נסתר, "ישבו"? ועוד יש להקשות, מה מוסיף הפסוק באומרו "כל האזרח בישראל ישבו בסכת", והרי למי ניתנה מצוות סוכה אם לא לישראל בלבד? ומתרצים על פי הזוה"ק , שאומר …
"בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסכת" (כג, מב) קרא עוד
אומרת הגמרא בסוטה וז"ל "אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד" וברש"י שם "ואין כבוד שמים בכך". וצריך להבין במה שונים מלכי בית דוד שמותר להם לשבת בעזרה, משאר המלכים שאסור להם לשבת בעזרה? ותירצו, דוד המלך מאד נכסף …
תמה התפארת ישראל מה שייך ענין המולך לאמצע פרשת עריות, היה ראוי לסיים קודם את פרשת עריות ואחר כך לכתוב את איסור המולך? ונראה לתרץ ע"פ הגמרא בסנהדרין וז"ל "זרעו – אין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין ת"ל …
אומר רש"י – "לפי שהנגעים באים על גסות הרוח… מה תקנתו ויתרפא, ישפיל עצמו מגאוותו כתולעת ואזוב", מקשה השפת אמת, אם מדת השפלות היא הכפרה ותקנת החטא, מדוע ציוותה התורה על כך בדרך רמז ולא כתבה בפירוש ישפיל עצמו? ומבאר …
לכאורה לא מובן מדוע אחר הלידה באה הטומאה, והרי הטומאה מגיעה כתוצאה ממיתה והעדר, ואילו לידה היא ריבוי חיים? מבאר הרה"ק מקאצק – כחות הטומאה נאחזים באדם בעיקר לאחר הסתלקות שכינה וקדושה, זה גם ענין טומאת המת שנובעת מהסתלקות הנשמה, …
הטעם שאין זרעים מקבלים טומאה במחובר, שכל זמן שמחוברים לשורש אין מקבלים טומאה ורק כשמגיעים לאדם ויצאו מהשורש מקבלים טומאה, ולכן סדר זרעים נמצא בתחילה, להרגיל את האדם להיות דבוק בשורש ואז יגיע לתכלית שהוא סדר טהרות. כתוב (יא, מו) …