קטגוריה: דברים

כאשר אין מלך בישראל, העם עלול לשקוע בתודעה שבטית, במקום בתודעה כללית-לאומית. במציאות שבה אין מלך אחד על כל ישראל, יש חשש כבד שכל שבט יפרוש לו לנחלתו, וישכח את קיומו של עם ישראל.

ההכרה שלא כל ילוד אישה יכול לעמוד בפני דיבור א-לוהי, מביאה ליראה גדולה מפני בורא העולם. אמנם בד בבד היא מביאה להכרה כי אותו ילוד אישה שדווקא מסוגל לעמוד בכך, הינו פסגת המין האנושי.

העובדה שמצוַת הצדקה זוכה לאיזכור כפול מלמדת כנראה על כפילות יסודית במצווה עצמה, כך שכל פרשיה מתמקדת במרכיב מסויים של המצווה. מהו אותו קיום כפול החבוי במצוַת הצדקה?

המקרא נאבק בהכרה בקדושתו של מקום גיאוגרפי כלשהו בתורת עצמו – משום שהכרה כזו עומדת בסתירה לאחד מהמאפיינים היסודיים ביותר של האמונה ביוצר כל. היות ולבורא, שהוא מקור הקדושה, אין שום יחס לממדים פיזיים, לא תיתכן קדושה עצמית בעצם מוחש מצד עצמו, אלא רק מסיבות משניות.

העובדה שמצוַת הצדקה זוכה לאיזכור כפול מלמדת כנראה על כפילות יסודית במצווה עצמה, כך שכל פרשיה מתמקדת במרכיב מסויים של המצווה. מהו אותו קיום כפול החבוי במצוַת הצדקה?

ככלל, אנו רגילים לראות בהיעדר משאבים כלכליים בעיה שיש להתמודד עימה, לפתור אותה במהירות האפשרית וכך להגיע למצב של רווחה. אך מרגע שאנו רואים את המצב החומרי כביטוי למצב הרוחני והדתי של עם ישראל, הרי שהתמודדות עם קשיים חומריים הופכת להיות הזדמנות של ממש לתהליך של התקדמות רוחנית.

פתיחה

בפרשתנו מופיעה הפרשיה השנייה של קריאת שמע. הפרשייה הראשונה, 'שמע', הופיעה בפרשת ואתחנן (ו', ד'-ט'), והפרשיה השלישית נמצאת בספר במדבר (ט"ו, ל"ז-מ"א). למרות המרחק בין שתי הפרשיות הראשונות, החיבור ביניהם נראה טבעי, היות והקשרים הלשוניים ביניהם ברורים. אך דווקא עובדה זו מעמידה בסימן שאלה את החיבור לפרשה השלישית.
במאמץ לחשוף את פתרון החידה נבקש להתחקות אחר תופעה מפתיעה – הופעת המילים לב ולבב.

כתיב: "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן" (דברים ג, כה), ואור החיים הקדוש שואל מדוע היה צריך לכתוב "אראה את הארץ הטובה", שהרי אפשר היה להבין זאת מאומרו "אעברה נא".

וחשבתי בעה"י להוסיף לתירוציו הנפלאים כמה נוספים…

ככל שהאדם לומד יותר תורה ומקיים יותר מצוות בצורה מהודרת יותר, הוא מתקן בכך את מידותיו, מתעלה בקדושה ויראת שמים, מתבטל ל-ד' יתברך בכל המובנים, ובתוך כך אף האש שבקרבו מקבלת גוון עליון ואלוקי יותר…

אנו מתחילים השבוע בקריאתו של ספר דברים. ספר זה מהווה מעין סיכום ותמצית לארבעת הספרים שקדמו לו, מנקודת מבטו של משה בשנת חייו האחרונה, ערב כניסתם של עם ישראל לארצם. העובדה שבמרוצת הספר מגולל משה את סיפורן של רבות מהפרשיות הקודמות פותחת כר נרחב להשוואה בין המופעים השונים של אותו אירוע או ציווי; ברבים מהמקרים נגלה שקיימת אי-התאמה בין המסופר בספרנו לבין הפרשייה המקורית, ולעיתים מדובר אף בסתירה של ממש. כמה מהסתירות-לכאורה נמצאות בפרשתנו – ואנו נתמקד כאן באחת מהן.

עצם הגדרתה של ברית טומנת בחובה שני צדדים, העומדים משני צידי המתרס. כל אחד מהם מתחייב בדבר מה, ובתמורה זוכה בחליפיו. דווקא בשל כך הגדרת התורה והמצוות ככריתת ברית יש בה חידוש משמעותי, בכל הקשור ביחסים בין היצור ליוצרו.
אנו נוטים לזכור את ההשלכות השליליות של התורה כברית, במקרה שהעם סר מדרך התורה ומתחייב בעונש כיוון שהפר את הברית. אמנם התורה מאריכה בתיאורים מפחידים של התנהלות זו, אך אסור שהן יאפילו על הצד השני, שכלול בברית. אם ישראל מצייתים למצוות התורה הרי שבוראם מחויב לספק להם את השכר שהתחייב לו בברית. העמדת היצור אל מול יוצרו כשווה מול שווים, והגדרת הבורא כמחויב על פי דין לברואיו, היא חידוש מהפכני, שהתורה הביאה לעולם.

נראה, שהרמיזה להשוואה בין פרעה לסיחון, מובילה אותנו להבחין דווקא בפער ביניהם. הביטוי "להקשות" מופיע בשניהם, והשתלשלות האירועים אכן זהה, אך בכך ההשוואה תמה. במצרים היה זה הקדוש ברוך הוא שהתנהל באופן סותר כביכול, בצורה מפורשת. הוא מצווה על משה לפנות לפרעה, בה בשעה שהוא מצהיר שהקשה את ליבו, והבקשה לא תיענה. אך לגבי סיחון, הניסיון לצייר התנהלות שכזו היא פיקטיבית.

הדגש ששמה התורה על ארץ ישראל במקרא הביכורים שופכת אור חדש על מצווה זו: מוכח ממנה כי הביכורים אינם תודה לקב"ה על הפירות, אלא תודה דווקא על הארץ.

"אֵ֚לֶּה הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תְּדַבֵּ֖ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל" (יט, ו) כתב רש"י: "אלה הדברים- לא פחות ולא יותר". וכתב הגור אריה: "ואם תאמר, ואיך היה עולה על הדעת, שיהיה משה מוסיף על דברי ה' ונאמר (משלי ל', ו') 'אל תוסף על דבריו'? …

"אלה הדברים- לא פחות ולא יותר" קרא עוד

מי הוא שכתב את שנים עשר הפסוקים האחרונים בספר התורה המצוי ביד ישראל, ומתי כתבם?

מה הם האופקים ההיסטוריים ששירת האזינו מקיפה אותם בהשוואה לאלו שמקיפות שתי הפרשות שעסקנו בהן בשבועות הקודמים?

איך יכול להיות שהקב"ה מעניש על הנסתרות. וכי, כלשונו של רש"י, "אדם יודע מטמונותיו של חברו"? יש לנו אדם, שורש פורה ראש ולענה, שלבבו פונה מעם ה'. איך החברה יכולה לדעת על כך ולטפל בזה?

אין ה' שוה-נפש חס ושלום לבחירתם של ישראל, אלא חפץ מאוד כי יבחרו בחיים למען יחיו! הבחירה האנושית היא אמנם עניינו של האדם, אך היא גם עניינו המובהק של ה', שאמנם נתן ביד האדם בחירה חופשית, אך הוא מגלה את רצונו כיצד על האדם לממש את בחירתו.

קיים חשש שאדם שפירותיו היו טובים יזקוף את הצלחתו לעצמו. אותו אדם עלול להאמין שכוחו ועוצם ידו נתנו לו את פירותיו, עליהם הוא עמל שנה שלמה. פרשת הביכורים מתמודדת עם מחשבה שכזו, ומבהירה לאדם מנין הגיעו פירותיו.

הידיעה של האדם שמוטל עליו לומר דברים אלו לפני ה', תמנע ממנו לחשוב לעכב מעשרותיו. אדם עשוי לזלזל בקיום נכון ומדויק של מצוה ממצוות ה', ואף לעבור עליה בשאט נפש. אך בידעו כי יהא מוטל עליו 'להצהיר' לפני ה' כי קיים מצוותו בשלמות, דבר זה עצמו ישמש כזרז לכך שיקיים את המצוה בשלמות.

הפעילות האנושית בעולם נועדה להמשיך ולפתח את עולמו של הקב"ה לא מתוך עימות ותחרות, אלא מתוך קבלת המשימה שהוטלה עלינו על ידי הקב"ה. הפעילות האנושית ברוכה היא, כל זמן שמשמרת היא את האיזון, וכפי שהדגיש המדרש: תן דעתך שלא תקלקל.

הייתכן שמעשה שאין בו כל עבֵרה פלילית הגוררת עמה עונש, יהפוך למעשה שעליו הורגים את הנערה בפרשתנו?

הפטרת שופטים (ישעיהו נ"א:יב-נ"ב:יב) ממשיכה את סדרת נבואות הנחמה של הקיץ, אך גם מחזירה אותנו לנקודת המוצא שלהן. באם נתבונן בפסוקי הפתיחה של ההפטרה, נמצא דמיון מפתיע המתבטא במקבילות רבות, בינה לבין הפטרת "נחמו נחמו עמי".

ביסוד מערכת היחסים שבין הנביא לבין עם ישראל קיימת מצוַת עשה: "אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן!", ודרישה זו מחוזקת בהודעת העונש: "וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי – אָנֹכִי אֶדְרשׁ מֵעִמּוֹ!", ופירשה ההלכה עונש זה כמיתה בידי שמים.
האם ישנן מגבלות לדרישה זו לשמוע אל הנביא? האם ישנם דברים שבהם אין לשמוע בקולו?

השוואת פרשת המועדות שבספר דברים לקודמותיה בחומשים שמות, ויקרא ובמדבר מעוררת את השאלה: מה ייחודה של פרשתנו? לשם מה חוזרת התורה בספרנו על נושא המועדות שכבר נידון בתורה פעמים רבות ולצרכים שונים?

פרשיות הברכה והקללה הן פרשיות מורכבות, המעלות שאלות רבות בדבר הקשר שבין האדם והקב"ה. מהי מהותה של הברית המתבטאת בברכה ובקללה, ומהו תפקידו של האדם בברית זו? ע"י התייחסות למילות הפסוק הפותח את הפרשה, מבאר ה"שפת אמת" את תפיסתו בעניין בחירת האדם ובעניין היחס לקב"ה בברית.

מציאת פסוק מפורש, האוסר את הגאווה על עם ישראל כולו ועל כל יחיד בו, פסוק שניתן למנותו במניין המצוות, זהו חידושו של רבי משה מקוצי ב'ספר מצוות גדול' שלו, חידוש שזיכו אותו בו מן השמיים מפני ענוותו.

ראה משה מה שלא ראו ישעיהו וירמיה, ששורש האיכה הנו גם שורש הבניין, שורש הצמיחה של תורה שבעל פה.

על אף ההבדלים הרבים בין פירושיהם של רש"י ושל רבנו תם קיים ביניהם מכנה משותף עקרוני: את הדין שוולד הנוכרית כמוה לומדת הגמרא מהתעלמותה של התורה מאותו ילד שייוולד לבנך ולנוכרית. התעלמות זו נובעת מהיותו גוי – ומה אכפת לה לתורה שבן זה יחונך על ידי אמו או על ידי אבי אמו לעבודה זרה?
אולם טענה זו מעוררת אי-נחת: וכי דבר זה עצמו, שלבן ישראל ייוולדו צאצאים שהם גויים, ושיגדלו להיות עובדי עבודה זרה – אין בו עצמו כדי לנמק את איסור התורה "וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ"?
פירוש שהוא שונה באופן עקרוני משני הפירושים הקודמים, נרמז בדברי הרמב"ם בשני מקומות בספרו הגדול.

משה בעצם מתאר את ההיסטוריה הקרובה עד לנאומו. דבר זה חוזר על עצמו גם בנאום הפרידה של יהושע שנים לאחר מכן. אזכורם של הזמן והמקום בנאומים זוקק ביאור. איזו חשיבות יש למקום ולזמן שבהם משה נשא את נאומיו?

ברור הדבר שנאומו של משה איננו מהווה רצף ענייני אחד, אלא הוא בנוי יחידות יחידות. לשון אחר: ספר דברים מכיל נאומים רבים של משה, הנבדלים זה מזה ביום אמירתם, בתוכנם ובמגמתם. וכשם שבחלקים הסיפוריים שבמקרא מהווה הסיפור הבודד את היחידה נושאת המסר, כך בספר דברים היחידה נושאת המסר היא הנאום הבודד, הנבדל מן הנאום שלפניו ומזה שלאחריו. לימוד נאות של ספר דברים חייב אפוא להתחיל בתיחום גבולותיו של הנאום הבודד, כתנאי ראשון לתפיסת מבנהו ומהלך רעיונותיו, וכדי שניתן יהיה לעמוד על מלוא משמעותו – ממש כשם שיש לעשות בלימוד הסיפור המקראי.

רבי חנניא קורא בקול גדול את שם ה', ואינו מפחד להסתכן בשל כך. קריאתו מעוררת אותנו להביט בצורה יותר מדוקדקת על פרשת האזינו, ומתוך כך להבין את המניעים למעשהו.

מרות שסוכות ושמיני עצרת הם חגים עוקבים, ובאים בזה אחר זה, ניתן להבחין שאין מדובר בחגים דומים. אם כן, יש לברר מה הייחודיות של שמיני עצרת, שמייחדת אותו על פני סוכות? בשביל לענות על כך, יש להסביר מה עניינו של שמיני עצרת.

התורה עצמה ציינה ששירה זו אמורה להיות עדות לבני ישראל: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל" (דברים ל"א, י"ט)
זאת ועוד, התורה מוסיפה שהשירה הזו לא תשכח: "וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו" (שם, כ"א)
מה ייחודי כל כך בשירה הזו? מה יש בה שעוד לא הופיע בתורה?

משה הבין ששני הטקסטים – הן השירה והן התורה – צריכים לשמש כעדים, ו"על פי שני עדים יקום דבר". ברם, לא הרי עד זה כהרי העד האחר, ולכל עד ישנו תפקיד משלו. ה"תורה" היא מעין 'שטר התחייבות', שעליו חותמים בני ישראל ומקבלים על עצמם את האמור בו.

פשר היה לטעון שפער זה בין הרוחני לגשמי הוא כה גדול, עד שאינו ניתן לגישור. כפי שהגוף אינו יכול לעלות לשמים, כך אין הוא יכול להתחבר לתורה.
אולם, המציאות האנושית הבסיסית מכחישה טענה זו – האדם עצמו. האדם, העשוי גוף ונשמה, גשמי ורוחני כאחד, מוכיח שכך ורק כך, אפשר להתקיים.

גם לאחר שמזהיר משה את עם ישראל- שאם לא ילך בתורת ה', יענשו בעונשים קשים. גם כשיגיע העונש כפי שהזהיר ה', אל יחשוב האדם שהוא באמת מבין את סיבתו. הכל מוגבל באדם, כך גם השגתו, והבנתו. לעולם כל מה שישיג האדם הינו אך ורק בגבול כוח שכלו והבנתו- ולעולם לא באמת יבין את הדבר לאשורו.

אם יודע משה, כי יחטאו עם ישראל לאחר מותו, למה מעיד בהם את השמיים ואת הארץ?… מוטב יהיו שוגגים ולא יהיו מזידים!
ועוד, מה תועיל עדות זו, היא פרשת האזינו, שכל מטרתה להזהיר, אם ידוע שיחטאו ישראל ולא יזהרו?
וגם אם אתה מעוניין להזהיר מישהו, בכדי שיקח את דבריך ברצינות, כדאי שתדבר דברים נכוחים ולא בצורת שיר, ולא בשפה מליצית של דברי תוכחה מובלעים ולא כל כך מורגשים או מובנים.
ועוד, למה לוקח משה בתור עדים את השמיים ואת הארץ? הרי אומרת התורה, שלא מתרים אדם בעדים, אלא בשעת מעשה, וכרגע כולם צדיקים! אז למה מתרה משה את עם ישראל בעדים?

למה אנשים מברכים ביום ההולדת עד 120? למה לא עד מאתיים או כל מספר אחר?

התורה דחתה או מיקמה "לא נכון" את הסיפור של "תשובה וגאולה". במקום למקם אותו מיד לאחר ההקדמה ההגיונית שלו, הסיפור של "הברכות והקללות", התורה ממקמת אותו מאוחר יותר, לאחר הסיפור של "אתם ניצבים היום". כיצד נוכל להסביר מיקום זה, הנראה לכאורה לא נכון? מהי הסיבה לדחיית הפרשיה של "תשובה וגאולה"?

חיי התורה, לימוד התורה, וקיום תורה ומצוות הם הם החיים האמיתיים, אם כן איך החליפו בני האדם את ההרגשה הטמונה בליבם כי התורה זה לא כיף ולא חיים, והתאוות והשחרור מהתורה זה נקרא לעשות חיים וכיף?

נכון, מאוד קשה מה שהתורה מבקשת ממך- למי שעומד מן הצד. לעיתים זה אפילו נראה בלתי אפשרי, אבל אם רק תרצה ותגיד בפה שלך "אני רוצה"- רצון זה יחלחל אל ליבך.

"ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועיניים לראות ואוזניים לשמוע עד היום הזה. ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר, לא בלו שלמותכם מעליכם, ונעלך לא בלתה מעל רגליך. לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתים, למען תדעו כי אני ה' אלוקכם" …

עד היום הזה קרא עוד

אחרי כל הקללות שנאמרו בפרשה, מה הצורך לכתוב את הפסוק הזה? במה הוא מוסיף על כל הקללות והדברים המפחידים שנאמרו כבר בתורה?

במקום המבנה המסודר של פרשת בחוקותי, פרשת הקללות במשנה תורה מאופיינת בחזרה ובבלבול לכאורה.
אפשר לטעון, שחוסר הסדר הוא מכוון ומהווה חלק מהמסר של משה. אי הסדר בדברי משה בא כדי שנבין, שלפעמים מנקודת מבט אנושית אי אפשר להבין את דרכי ההשגחה הבאים לידי ביטוי באסונות.
מסר זה אכן עמוק וחשוב, וברובד מסוים מקובל עלינו גם במובן הפרשני. בשיעור היום, בכל אופן, נחפש רובד נוסף בסדר הטמון בדברי הברית של ערבות מואב.

לא מובנת מה המשמעות של פילוג השבטים על שני הרים חצי חצי. ואם כלפי חצי אחד מהעם אומרים ברכה, וכלפי החצי השני אומרים קללה- למה שירצו הצד של הקללות "לקבל קללות " במקום לקבל ברכות?
ואם כבר מפנים קללות לצד אחד, למה כולם אומרים אמן? אם כן מה המשמעות של החלוקה? אם כולם עונים אמן על הברכה ועל הקללה- שכולם יעמדו במקום אחד והלווים יפנו את פניהם כלפי כל העם, ואת כל הברכות והקללות יפנו כלפי כולם. וכן למה נבחרו דווקא שבטים האלו לצד הברכה או לצד הקללה?

הרי תורתנו תורת אמת היא, למה צריך להכריח ולאיים בשביל שיקיימו אותה? הרי אם מדובר בדבר אמיתי סופם של כל ישראל לקיימו. וגם אם יקיימו את התורה, האם הקדוש ברוך הוא רוצה שיקיימו אותה מפחד? אין זה כבוד ה' שנעבוד אתו מפחד אלא כבודו שנעבוד אותו מיראת הרוממות! רק כך נפנים את גודלו ועוצמתו. אם כן, לא מובנת מהי המטרה של כל הקללות וההפחדות הללו, למה הם נדרשות?

מה עשה עמלק שמגיע לו עונש כזה? הלא כל אומות העולם הצרו לעם ישראל במשך אלפי שנים ועל אף אומה לא נצטווינו לזכור עוול זה שגרמה לנו- ולמחות אותה מתחת לשמיים?!

בפרשת כי תצא מובאים שני דינים שונים, אשר לכאורה אין קשר ביניהם, אבל שניהם קשורים אחד לשני, וממחישים את גודל עוון הבושה

התורה דורשת מאתנו לא רק להימנע מלפגוע באנשים, אלא גם לסייע לרע ולמנוע פגיעה בזולת במדת האפשר.

אם איסור התורה של "לא תחסום" נובע מ"התחשבות" ו"רחמנות" התורה על בעלי החיים והעובדים העוסקים במלאכה, ומתגרים לאכול במהלכה, למה לא מתירה התורה לכל העובדים אלא רק לאלו שעוסקים בעבודה אשר גידולה מן הארץ ושלא נגמרה מלאכתה? מה יהיה על כל שאר העובדים?

מספרים על החפץ חיים שכאשר היה נוסע בעגלה ומשלם לעגלון, היה מכוון לקיים מצות עשה "ביומו תתן שכרו". בימינו כשמשלמים למונית זו הזדמנות מקסימה לקיים מצוה מדאורייתא (בהלצה, שווה לנסוע במונית אפילו רק כדי לקיים מצוה זו). החפץ חיים הקדיש שני פרקים …

מצוות "ביומו תתן שכרו" קרא עוד

מצוות יבום, מתארת התורה גם את התהליך של החליצה, במידה והיבם לא מעוניין ליבם את אשת אחיו. מעניין לראות שהתורה כותבת שתי לשונות שונים בעלי אותה המשמעות: בעוד שהאישה אומרת "לא אבה יבמי" (ואף התורה קוראת לה לאורך כל הדרך "יבמה") האיש לעומתה מתרץ את מעשיו באומרו "לא חפצתי לקחתה". למה לא נאמר לא חפצתי ליבמה? הרי אם הוא מדבר על אותו המעשה, אשר בגינו יתקשר וירש את אחיו המת, ויקים זרע לאחיו- אזי המילה "יבם" יותר נכונה.
אם נרצה לתרץ את הדבר על שם סופו- שהרי בסוף הוא לא מיבם את אשת אחיו- אזי גם האישה לא הייתה אמורה להקרא "יבמתו" שהרי בסופו של דבר לא יבם אותה! אולי הייתה התורה צריכה לקרוא לה חלוצה? "ועלתה חלוצתו השערה"?

אדם שמאבד אבדה כלשהי מצוי שהוא כועס על עצמו- איך ברשלנותו או בחוסר שימת לב איבד את הדבר. אבל, במבט יותר אמוני, ניתן להסתכל על אבידה זו כפרנסה לעני הנצרך.

פרשת כי תצא פותחת בפרשיית אשת יפת תואר, העוסקת בחייל שיוצא לקרב וחושק באחת משבויות המלחמה. התורה מתירה לו להנשא לאותה שבויה, אבל תוך יישום הלכות מיוחדות, הכוללת גם את גיורה.
פרשייה זו מעלה שאלות קשות במישור המשפטי, במישור הפילוסופי ובמישור המוסרי. האם האדם אמור להיכנע לתאוותיו? האם יחס זה לאשה שבויה תואם את הקוד המוסרי של התורה? האם נכון להכריח אשה שבויה להתחתן נגד רצונה? מהו התוקף ההלכתי והמשפטי של גרות כפויה ונישואים כפויים?

מדוע דווקא חלקים אלו בחרה התורה לתת לכוהנים כתרומה על כל שחיטת בהמה?

לכאורה נראה שהיה הרבה יותר ראוי לפטור מהמלחמה אנשים אחרים: אדם בעל עשרה בנים, שאשתו חולה במחלה כרונית או שילדו מוגבל וזקוק לסיועו. במקרה שאחד מאלו ימות במלחמה, הדבר עלול להיות אסון גדול יותר, אך למרות זאת הם אינם פטורים ממנה. מדוע אפוא פטרה התורה אנשים שהשקיעו בדבר וטרם זכו ליהנות מפרי ידיהם? מהו מקורו של החשש שאדם אחר ישתמש באותו הדבר?

כל ה"רוע" וה"דין" שיש בתורה הינו אך ורק לתועלת ואף אם התועלת לא ידועה לנו -אנחנו בטוחים במי שנתן את התורה שהכל מדוייק וטוב וצודק ונכון.

האם בשביל להגיע למצרים צריך סוסים? ומה אם ניתן להגיע עם חמורים, אולי גם תכתוב התורה לא ירבה לו חמורים. ומה לגבנו היום?

מצד אחד, משמעות מיקום הסנהדרין בבית המקדש הוא ביטוי של הרעיון, לפיו בית הדין הגדול יונק את סמכותו מהקדוש ברוך הוא. להיות במקדש פירושו, כביכול, להיות לפני ה'. במילים אחרות, הסמכות הא-לוהית היא השורש של סמכות הסנהדרין. מאידך, ייתכן שמיקום הסנהדרין במקדש גם משקף את הרעיון שמשפט צדק הוא קיום במצוות ירושה וישיבה. לכן, ישנה חשיבות שהבית העליון של המערכת המשפטית נמצא בבירת ישראל – המרכז הפוליטי והדתי של היישוב.

"כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובן נגע לנגע דברי ריבות בשעריך וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך בו ובאת אל הכהנים הלויים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט" ( דברים יז. ח-ט) התחלת הפסוק בלשון רבים, המשך הפסוק "ואל השופט" בלשון יחיד. היה צריך להיות כתוב "ואל השופטים אשר יהיו בימים ההם"…?

בשיעורנו השבוע, נתמקד בתחילת הפרשה, בה הביטוי "המקום אשר יבחר ה' " מופיע ארבעה פעמים.
דרכה, דורשת התורה שבעל פה הלכות שונות מחזרה זו. אולם, כיוון ששבעים פנים לתורה, אין זה פוטר אותנו מניסיון לפענח פרק זה על פי פשוטו של מקרא. בדברינו, נציע פתרון המבוסס על ההבדלים הדקים הקיימים בארבעת ההופעות של הדין הזה.

אנו בדור של ברכה, עומס שפע. אף על פי שלרובנו יש דאגות כלכליות, אנו בסך הכל חיים טוב, ומאוד טוב. תחום הדאגות שלנו אינו כמו שהיה פעם, האם יהיה לנו יין לקידוש או עןף לשבת, אלא איך לממן חופשה משפחתית או מחנה קיץ לילדים. האם אנו זוכרים מי נתן לנו כח לעשות חיל?

כאשר חוזרים מחדש אל האוהל – אין זה אותו אוהל שאותו עזב עם ישראל. נכון, אלו אותן יריעות ויתדות, אותם ברזנטים – אבל מבחינת המשמעות והתכנים הנמצאים באותו אוהל, מדובר במקום שונה לגמרי.

האזכורים הרבים של מעמד הר סיני מורים על מסרים שונים. יש הרבה דברים שאנו לומדים ממעמד הר סיני, ולכל אחד מגיע התייחסות ייחודית.

העמקת העדות האישית של דור באי הארץ היא חלק חיוני מההכנות לעבור את הירדן, לרשת את הארץ. אתגרים רבים עומדים לפני דור באי הארץ, והעובדה שעיניהם ראו נסים כה גדולים, נותנת להם את היכולת להתגבר על כולם.

בפרשתנו משה משחזר את תחנוניו הרבים להכנס לארץ הטובה, "ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר… אעברה נא ואראה…". וה' עונה, כאילו בלי רחמים: "רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה". לי, תשובת ה' צורמת, מכאיבה. ובכל זאת, מה ה' מלמדנו בזה?

שלושה פסוקי "איכה": משה רבינו ראה את עם ישראל בתפארתו, ישעיהו ראה את העם חוטא וירמיהו ראה אותו סובל בעונשו. ננסה לעמוד על הקשר בין פסוקים אלה, שמלמדים אותנו על סיבת חורבנה של ירושלים.

העובדה שחוסר ההתאמה בין משנה תורה לשאר החומשים מופיע לעתים קרובות, מוביל אותנו לפתרון אפשרי. מסתבר, שאין לפנינו טעות מקרית או שכחה זמנית, כי אם תופעה ושיטה. דברי משה בספר דברים נאמרו כך בכוונת מכוון…

וכי מה הבעיה שתתרבה החיה בשדה? כאשר נצטרך לפרוץ ולהתרחב נדחק את החיות הצידה. עדיף לגור במקום נטוש עם חיות מאשר לגור לצד אויבים החורשים רעה ויכולים בכל רגע נתון לנסות ולכבוש את הארץ מידינו, לא?