קטגוריה: ויקרא

למה נסמכה פרשת המועדות לדיני הכוהנים, הקדושה והמומים? במילים אחרות: מדוע מיקמה התורה את פרשת המועדות דווקא כאן, באמצע פרשת אמור?

בשלושת הנימוקים לאיסור אכילת הדם ביטוי רחב יותר לשלושת הממדים או היעדים כלפיהם מכוונות מצוות התורה ככלל. בספרו 'כוכב הגאולה', מציב פרנץ רוזנצוויג את שלושת המושגים הבאים כשלושת המימדים שסביבם נע עולמו הרוחני של האדם: אלוקים – אדם – עולם.

אין להסתפק בחיים בלבד, אלא יש לדרוש התקדשות. התקדשות זו תושג על ידי אותן המגבלות המאפיינות אדם שאינו שקוע בהנאות העולם הזה, אלא רואה בהם אמצעים לקיום החיים לפני ה' – וזהו תפקידן של כל המצוות שבפרק י"ט (שהן בין אדם לחבירו) המבטאות צד זה של קדושת החיים.

כאשר אנו מבינים כי המושג של קדושה הנתמך בפרשה זו הוא חלק מחוזה חברתי בין הקב"ה לעמו, ועולה רק אחרי המסגרת הרחבה יותר של הבחנה בין דרכיהן וחוקיהן המעוותות והמושחתות של אומות אחרות לבין החוקים והמצוות שיהוו את האופי החברתי והלאומי של עם ישראל, הדגש המיוחד על נורמות חברתיות נעשה הרבה יותר מובן. נכון כי יצירת חברה מוסרית היא מרכיב חיוני בקדושה, אך אין להבין מכך שאין מרכיבים אחרים של הקדושה שאינם נמצאים בפרשה זו, כיוון שהם שייכים לצד האישי הרוחני של הקדושה. פרשה זו עוסקת בקדושה חברתית, הקדושה שמייחדת את החברה בכללותה, מחברת אותה לארץ ישראל ושומרת עליה מן ה"הקאה" המתוארת בפסוקים.

פרשות תזריע-מצורע פותחות בדיניה של היולדת, וביניהם נמצא גם קורבן היולדת. במבט ראשון, כל הרעיון של קורבן על הלידה אינו מובן: מדוע יש לכפר על דבר טבעי שקרה כמו לידה – ולא רק טבעי, אלא גם חיובי ומשמח שאף נחשב כמצווה?

המצורע נוהג כאבל, מכריז על טומאתו לציבור, ויוצא לבידוד מחוץ למחנה, מחוץ לחברת בני האדם: הוא מתבזה, ויש כאן מחיר חברתי כבד שהמצורע נדרש לשלם.
כעת, כשבא לפנינו ספק בהלכות צרעת, אפשר לא רק להחמיר ב'הלכות צרעת', אלא להחמיר ב'בין אדם לחברו'.

מה ראתה התורה לטמא את האישה לאחר לידתה, מיד לאחר חוויה שהיא ההיפך הגמור מעולמו של המוות – חוויית יצירתם של חיים חדשים?!

מדוע סמכה התורה את תורת הטומאה והטהרה, ובמרכזה דיני הצרעת, למותם של נדב ואביהוא?

למרות שאין איסור להיטמא, אלא למי שחפץ להיכנס למקדש או לאכול קדשים, הרי בהחלט קיים איסור לאכול מאכלים טמאים. שכן, בעוד שפעולת ההיטמאות משמרת את קיומם הנפרד של הטמא והמיטמא, אכילת הדבר הטמא משרישה את הטומאה בתוככי גופו של האדם.

בניגוד לעמימות שבסיפור המקראי, מציע מדרש ויקרא רבה (פרשה כ אות ו ואילך) שנים עשר הסברים שונים לחטאם של נדב ואביהוא, ביניהם כניסה לקודש הקודשים מבלי שנצטוו, הקרבה בשכרות ופסיקת הלכה בפני משה רבם. אלא שהאריכות היתרה שבמדרש רק מחדדת את הקיצור המופלג שבכתובים, ומגוון ההסברים הרחב שהוא מציע אך מדגיש את ערפולם. ובכן, מהו בדיוק חטאם של נדב ואביהוא – הסיבה 'האמתית' למותם?

בפרשת ויקרא פירטה התורה את סוגי הקרבנות השונים: עולה, מנחה, שלמים, חטאת ואשם. בפרשת צו חוזרת התורה בפעם השנייה על רשימת הקרבנות, אך בשינויי סדר קלים. מדוע נדרשת כפילות זו?

למרות ההבדל התוכני הניכר בין דיני הקרבנות של פרשת ויקרא לבין דיני הקרבנות של פרשת צו, בכל זאת יש ביניהם מידה מסוימת של חפיפה. מדוע, אם כן, לא הובאו דיני הקרבנות כולם בקובץ אחד? מה כוונתה של התורה ומה מטרתה בהצגת שתי רשימות נפרדות של דינים אלו?

קרבנות היחיד והציבור חלוקים זה מזה בכמה וכמה הלכות המפורטות במשנה (תמורה פ"ב מ"א). אחד ההבדלים המרכזיים מתייחס לסמיכה: כאשר אדם יחיד מביא קרבן (מלבד הבכור, המעשר ופסח, שבהם לא נעסוק במסגרת זו) – הוא צריך לסמוך עליו לפני תחילת תהליך הקרבתו. בקרבן ציבור, ככלל, חובה זו אינה קיימת (משנה מנחות פ"ט מ"ז). כיצד ניתן להבין הבדל זה?

לקורבנות תפקיד מיוחד משום שהבאת הקורבן היא אמצעי להתקרבות לה' ולהדבקות בו – זו הסיבה שהציווי הראשון מן המשכן נאמר דווקא עליהם, ובזה ייחודם.

ככלל, הפרשה מפרטת את האובייקטים ואת השיטות המתאימים לסוגי הקרבנות השונים, אך אינה אוסרת דבר. אין מדובר בחריגה טקסטואלית גרידא; הבעיה היא גם לוגית והלכתית. מובן מאליו שאין אדם רשאי להקריב כל מה שעולה על לבו. אלא שפירוט הקרבנות בספר ויקרא אינו רק היתר להקריב דברים אלו, אלא גם קביעה שאלו הדברים היחידים שמותר להקריבם. לשם מה אפוא דרוש איסור מיוחד על הקרבת שאור ודבש?!

שני פנים למעמד הר סיני: הנחלת המצוות וכריתת ברית. והתורה, בהיותה המוצר המוגמר של עשרת הדיברות, נושאת אופי כפול ומכילה תוכן כפול: ספר מצוות וספר הברית

התורה קוראת לנו להעמיק את העולם הרוחני שלנו באמצעות התמסרות ללימוד תורה; היא מבקשת ממנו להעצים את הכחות הפנימיים ולחדד את סברותינו. כל זה נעשה לא מתוך רצון להשתעשע במושכלות ולא כאתגר אינטלקטואלי, אלא מתוך מחויבות לעולם המעשה. עולם רוחני עמוק שמתבטא בעולם קיומי מסור – זוהי דרישתה של התורה מהפרט שבממלכת הכהנים של הקב"ה.

לא די בכיסופים למשהו חיצוני ויהא נשגב כלל שיהא בעוד אתה נשאר באותה סקלה. השאיפה עצמה משנה את האדם ואת שאיפותיו ורצונותיו גופם.

מדוע נוסחה הפרשה בצורה מורכבת ונסתרת כזו? מדוע משורבבים הכוהנים והעם יחדיו בערפול מכוון?

אנחנו איננו יודעים להוכיח, ויש שיאמרו שאין גם מי שיכול לקבל תוכחה, ועל כן אין לנו את הרשות לשנוא אף אחד. האם זה מקנה לנו את הרשות לפתח אדישות לנעשה סביבנו? ממש לא. עלינו להרגיש בכאב על כל חטא ולהבין שהפגיעה היא פגיעה אנושה באומה כולה.

היתר אכילת בשר לגזע האנושי, היה מוגבל לתנאים מסוימים. הפרת תנאים אלו שומטת את הקרקע מזכותו של האדם ליטול את נפשו של יצור חי זולתו.

הבאת הקרבנות למשכן נזכרת בפרק הבא כהליך טהרה למספר טומאות, אך השלב המקדמי דורש תשומת לב. טקס זה יוצא דופן באופיו, וייחודי למאורע זה.

הפרשייה פותחת בדיבורו של משה ושתיקת אהרן, ומסתיימת בדיבורו של אהרן ושתיקת משה. נבקש להבין מה קרה בתווך.

בפרשה הפותחת את הספר, הכינוי השכיח הינו "בני אהרן" בתוספת "הכהנים/הכהן". אולם, בסיומה נשמט הביטוי "בני אהרן", והכתוב מסתפק בכינוי "הכהן". כאשר נמשיך לקרוא את פרשיות הקרבנות, נגלה כי דווקא הביטוי "בני אהרן", בו נפתח הספר, הוא בסופו של דבר הנדיר ביותר.

"וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַ-ד'" (ויקרא ב, א): עפ"י הפשט ניתן להבין מהפסוק שהאדם צריך להקריב בעת הצורך קרבן מנחה ל-ד', אך ניתן להבין את אותו פסוק בצורה נוספת והיא, שהאדם נדרש להקריב אף את נפשו כמנחה ל-ד', היינו …

את מי באמת האדם נדרש להקריב? קרא עוד

בשלושת הקרבנות האחרונים, הפסקה פותחת עם תיאור החטא, ובסיומה מצויין שהקרבן השיג את ייעודו וחוטא זכה בסליחתו. בחטאת הכהן המשיח, לעומת זאת, הפרטים האלו חסרים.

למה לפי הגמרא מתו נדב ואביהוא דווקא במיתה הזו – שני חוטים של אש שהתחלקו לארבעה?

מנהג רווח הוא, שקוראים בתורה במהירות את הקטע העוסק באיום, "התוכחה".
אולם, אין זה פוטר אותנו, בלימודנו העצמי, מלעיין בפרשה זו בעומק. זאת, במיוחד כאשר יש בפרשה זו התייחסות לשאלה קשה אך חשובה – מה, על פי התורה, אמורה להיות התגובה שלנו לאסונות.

כיצד אנו יכולים מצד אחד לא להתייחס אל המציאות כמקרה, ומצד שני להיזהר מגאווה יתרה ומטעויות הרות אסון?

על אף שדיני שמיטה ויובל ממשיכים את נושא קדושת הזמן שהתחיל בפרשת אמור, פרשיות בהר-בחוקותי מהוות יחידה עצמאית. אחד מסימני הזיהוי של היחידה הוא, כאמור, האזכור של הר סיני

כאשר אדם למד תורה, יש לו הזדמנות להיוולד מחדש, להיווצר מחדש, לקבל צורה חדשה. אך בתנאי אחד: אם הוא פתוח לכך.

המעבר בין פרשת המועדים לפרשת המנורה ולחם הפנים מובן. אולם, כיצד נסביר את פרשת המקלל הבאה בעקבותיה? על פניו, אין לפרשה זו שום קשר עם מה שקדם לה (המנורה ולחם הפנים) או עם מה שבא אחריה – פרשיות שמיטה ויובל החוזרות לדון בקדושת הזמן. מהו אם כן, פשר הופעת פרשת המגדף בצומת הזה?

לשני עניינים – צמצום השנאה אפילו כאשר היא מותרת, והטלת עונשים רק כשהם נתפסים כאמצעי תיקון- ישנן השלכות חשובות על חברתנו.

בפרשת אחרי מות, המוקד העיקרי הוא 'טומאה' המופיעה שש פעמים בפסוקי הסיום. ה' משלח את הגויים מפניכם משום שהם טמאו את הארץ ונטמאו בעצמם. לכן, עלינו להימנע מתועבותיהם כדי לא להיטמא ולא לטמא את הארץ. מאידך, בפרשת קדושים, טומאת הארץ וטומאת העם נעדר לחלוטין. במקומו, התורה מדגישה את המושגים 'הבדלה' ו'קדושה', כאשר 'טומאה' מוזכרת רק פעמיים ורק בנוגע לטומאת בהמה. הקדוש ברוך הוא הבדיל אותנו מן העמים להיות לו ואנו מצווים להיות קדושים, כי הקדוש ברוך הוא עצמו קדוש.

לא לחינם מצות מורא אב ואם היא המצוה הראשונה בפרשתנו אחרי הכותרת "קדושים תהיו". זוהי אמירה: אם רצונך להיות קדוש, מוקדש לה' ועליון משאר עמי הארץ, היחס להורים הוא השער.

התורה הגדירה את יום הכיפורים "שבת שבתון", ובכך ייחדה אותו משאר המועדים. ייחוד זה בא לידי ביטוי חד גם ביחס לקרבנותיו. לכל מקראי קודש מוספים המבטאים את קדושתם. אך ביום הכיפורים, חוץ מהמוספים הכתובים בפרשת פינחס, ישנה עבודה מיוחדת שהתורה הפרידה מקרבנות שאר המועדים, המופיעה בפרשת אחרי מות. הבנת משמעותה של עבודה זו, יכולה להאיר את יום הכיפורים בכלל, ואת הכפרה לה זוכים ישראל ביום קדוש זה בפרט.

הנושא המרכזי בפרשות תזריע ומצורע הוא טומאה בכלל, ומצורע וצרעת בפרט. מדוע פרשיות אלו ממוקמות דווקא כאן, בחלקו המרכזי של ספר ויקרא? התורה מקדישה נתח מרכזי כל כך דווקא לענייני טומאה. ספר ויקרא עוסק רובו ככולו בענייני קדושה, החל מקדושת הקרבנות והמשכן, דרך קדושת ישראל בפרשת "קדושים תהיו" וקדושת הכהונה בפרשת "אמור אל הכהנים", עד קדושת הארץ והחברה בפרשות בהר ובחוקותי. מדוע בין ענייני הקדושה השונים התורה עוצרת ומרחיבה כל כך בענייני טומאה?

בדרך כלל, פרשות תזריע ומצורע מחוברות, אך בשנה מעוברת אנו קוראים כל אחת בפני עצמה (כדי שיהיו מספיק פרשיות לשבתות שנוספו בעקבות הוספת החודש).
יש לשאול, האם שתי הפרשיות מהוות יחידה אחת המתחלקת לעתים עקב צרכי לוח השנה, או שמא מדובר בשתי יחידות עצמאיות, שלפעמים מחוברות על מנת לגמור את התורה בשנה אחת.

לעתים הגאולה לא נראית לנו בדיוק כפי שרצינו שתהיה ובהחלט סביר להניח שלא כך היינו מציירים אותה בדמיוננו. אך אף על פי כן, מאמרי חז"ל רבים מדגישים, כי את בשורת המצורעים עלינו לאמץ – לא לוותר עליה במחי יד, אלא לפעול יחד איתה לגאולת המציאות.

כמה שיסתכל אדם יותר מגבוה ויותר רחב, הוא יראה תמונה שהוא לא הכיר, יבין פרופורציות שלא התרגל לחשוב בהם.

אם אכן פרשת עבודת יום הכיפורים היא תגובה ותיקון לחטא בני אהרן, מדוע אין היא סמוכה לסיפור מיתתם? למעשה, התורה מתייחסת לכמה סוגיות בין סיפור מיתת בני אהרן לפרשת עבודת יום הכיפורים: מאכלות אסורות, טומאת לידה, טומאת צרעת וטומאת זב. עלינו להבין אפוא את פשר מיקומן של פרשיות אלה, המהוות, במבט ראשון, חציצה בין מיתת בני אהרן ובין פרשת אחרי מות שנאמרה בעקבותיה.
בדיקת הפרשה הסמוכה למיתת נדב ואביהוא העוסקת בבהמות טהורות וטמאות, מגלה שהפרשיות המפרידות בין מיתת בני אהרן לפרשת אחרי מות מתמקדות בעיקר בנושא אחד. על מנת לגלות את המכנה המשותף, נשווה את פרשת מאכלות האסורות המופיעה בפרשתנו למקבילתה במשנה תורה (דברים י"ד).

לפעמים פוגשים או שומעים על דבר נורא, סבל או צרה אחרת. קשה לעכל. במקום התגובה האינטואיטיבית המיידית, להדחיק או לטפל בדבר, פשוט תשתוק. שתיקה של כאב, שתיקה של חוסר אונים, שמבטאת: 'זה גדול עלי'. כמה קשה לאדם להיות במצב של חוסר אונים, חוסר שליטה.

לעובדה שבמשך שבעת ימי המילואים שימש במקדש נביא, ולא כהן, יש משמעות רבה. הנבואה מסמלת את החידוש והראשוניות. קבלת נבואה היא אירוע מיוחד ונשגב, מלא רוחניות, ואילו הכהונה היא תפקיד של שגרה ועבודה יומיומית.

על מנת להבין את משמעות יום השמיני, וסיבת היעדרו מפרשת תצוה, יש לבחון יום זה מנקודת מבט היסטורית רחבה יותר.

סיבת ההבדל שבין סדר האמירה לסדר הכתיבה מקורה בעובדה שפרשת צו מופנית כאמור לכוהנים. פרשה זו מורה לכוהנים כיצד לטפל בקורבנות והיא נאמרה למשה בהר סיני יחד עם הציווי להקדיש את הכוהנים לכהן לה', הקדשה שכללה הקרבת קורבנות. הכוהנים אינם חייבים לדעת את אפשרויות הבאת הקורבן על ידי ישראל על מנת לקבל את הוראות הטיפול בקורבן. פרשת ויקרא מופנית לישראל והיא מלמדת שאדם המעונין להקריב קורבן לה' יעשה זאת במשכן לפי כללים שהתורה קובעת.

שבעת הפרקים הראשונים של ספר ויקרא עוסקים בסוגי הקורבנות השונים ובהלכותיהם. חטיבה זו נחלקת לשני חלקים: א-ה, ו-ז. בכל אחד משני חלקים אלו דנה התורה באותם קורבנות: עולה, מנחה, שלמים, חטאת ואשם, אם כי בסדר שונה. טעם הכפילות וסיבת שינוי הסדר טעונים הסבר, אך לא נעמוד על כך כאן, אלא נעמוד על טיבם של קורבנות הנדבה, ועל היחס ביניהם.

המשכן של חומש ויקרא הוא משכן של קרבנות, בית מטבחיים. למשכן הזה הרבה יותר קשה לנו להתחבר: מי מאתנו רצה אי פעם בהריגת חיה כדי לכפר על מעשיו?
ועם זאת, בשעה שאנו מתפללים על כינון המקדש, תפילותינו כוללות גם בקשה לחידוש עבודת הקרבנות: אי אפשר לנתק בין השנים.

ההגעה הפיזית אל בית המקדש, מלבד הרוממות שבה והחוויה הנפלאה, היא גורמת לאדם לחוש שה' איתו בכל המצבים

שני ריכוזים גדולים של דיני ממון משובצים בתורה – אחד בפרשת משפטים, והשני בפרשת בהר. אך כל פרשה רוויה באווירה המיוחדת לה, השונה מאוד מחברתה.

מה מטרת הקללות? גם אם אנו מבינים שיש כח בפרס, ובעונש, כדי לעודד או למנוע, מדוע קללות קשות כל כך? אי אפשר משהו שיעודד לקיים מצוות, אך לא יפחיד? או קצת פחות מ  49 קללות?

"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ … וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ." 
לכאורה, מה הברכה מיוחדת שיש כאן, לה זוכים על ידי הליכה בחוקותיו של הקב"ה. הרי, דרכה של הארץ לתת יבולה ודרכו של עץ השדה להניב פירות?

מדוע הקללות תופסות מקום כה גדול לעומת הברכות? שאלה זו קשה אף יותר לאור דברי חז"ל, ש'מרובה מידה טובה על מידת פורענות'[1] – בשתי הבריתות הנכרתות בין ה' לישראל נראה שמידת הפורענות גדולה הרבה יותר.

מי שידקדק ימצא כי לאורך הדורות, כאשר כסף עם ישראל לגאולה, לא עומדת ארץ ישראל במרכז. למעשה, היא אפילו איננה מוזכרת. דווקא ירושלים, המקום בו בחר ה', היא זו העומדת במוקד תפילות עמנו לאורך השנים.

התמונה המתקבלת בקללות היא שהמוקד איננו יציאת העם לגלות, אלא שממת הארץ. לא רק שהארץ שוממה כי לא גרים בה ולא מעבדים אותה, אלא יותר מכך: ה' דואג שהארץ תשאר שוממה, גם כאשר עמים אחרים מנסים לעבד אותה. ושוב, עולה התחושה שיש כאן עניין בשממת הארץ, ולא רק בהענשת העם בכך שהוא יוצא מארצו.
מהו העניין בשממת הארץ?

במרכז פרשת אמור נמצאת "פרשת המועדות" פרשה אותה אנו קוראים בפסח, ובסוכות, ומפורטים בה כל החגים במעגל השנה. פסח, סוכות, שבועות, ספירת העומר, יום הכיפורים ועוד.. פרשה זו פותחת בזה הלשון: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש אלה הם מועדי. ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קודש כל מלאכה לא תעשו שבת היא לה' בכל מושבותיכם" רבים מן המפרשים מתקשים, וכי "שבת" היא חלק מן המועדים? הלא כל הגדרת "המועד" הוא דבר הבא מזמן לזמן, אך שבת היא בכל שבוע מששת ימי בראשית.

השפעה על אדם או בניית אישיותו מצריכות אמירה ראשונה. לא אמירה של הקניית ידיעות מסוימות ומגדרות, מדודות וקצובות. יש צורך באמירה אשר תפתח את הלב, אמירה אשר תחדור לאדם ותשפיע עליו לפתוח את סגור ליבו, שיהיה מוכן לשמוע ולקבל, לקלוט ולאמץ את הדברים הנשמעים.

בשיעור זה נתמקד בדין "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד".

 בפרשיות אחרי מות – קדושים, התורה מאריכה באיסורי עריות. יחסי אישות בתוך המשפחה, וקיום יחסים שאין בהם תוספת קיום לעולם… מדוע דוקא איסורים אלו מהווים תנאי להמשך ישיבתינו בארץ ישראל?

מה משמעות המילה ערלה? מדוע נקראים הפרות הראשונים ערלה? מה טעם איסור הערלה? אילו עוד מצוות קשורות לפירות הראשונים? מה היחס בין מצוות אלה לבין הערלה?

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא: וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ"  (ויקרא י"ב, א-ב)
על פי רוב קוראים הציבור את הפסוקים הללו בלי לשים לב לפלא והחסד הגדולים שפסוקים אלו טומנים בחובם.

מה הקשר בין צרעת הבית לבין הביאה אל הארץ? ומדוע הפתיחה לצרעת הבית נותנת תחושה של בשורה טובה?

הקרבנות הראשונים שהוקרבו בעולם לא הוקרבו מתוך חיוב או מתוך רצון לכפרה, אלא מתוך רגש של הודיה על הטוב שה' גמל עם האדם. בעקבות רגש זה האדם רוצה לתת משהו משלו לה'.
קרבן התודה הוא הקרבן "הוותיק" ביותר, ובעל המשמעות המקורית ביותר של הקרבן.

בעיוננו זה ננסה למצוא משמעות להקרבת המלח, תוך כדי עיון במפרשים ובפסוקים אחרים בתנ"ך המזכירים את המלח.

כל כח בבריאה נועד למטרה מסויימת, נועד כדי לחבר אותנו, לבורא, למצוה, ולמהות, מעשה המצוה הוא רק האמצעי דרכו אנחנו יכולים להתחיל את תהליך החיבור. אדם הלוקח את מעשה המצוה, והופך אותו למטרה מנותקת ממהותה, דומה הוא ללוקח יהלום, לשימושים נפסדים.

פרשת 'בהר סיני' מזוהה בתודעת לומדי התורה בעיקר עם מצוות השביעית וחוקת היובל. אולם, מצוות אלו כמעט ואינן נוהגות בימינו, למרבה הצער. לעומת זאת, המצוות הנוהגות תמיד מפרשה זו הן איסורי הונאה, נשך וריבית. מצוות אלו הן עמודי תווך במוסר התורה, ובהן נתרכז בשיעור זה.

רשב"י משמש כסמל ודוגמא ליכולת של האדם לבחור להגדיר את המציאות בה הוא חי.

דרישה אל המתים היא בסופו של דבר כניעה לדטרמיניזם ואילו הנבואה מאפשרת לאדם לקחת אחריות. אחריות זו נותנת לאדם חירות לתקן ולפעול, וזו העצמאות האמתית. עבד אינו לוקח אחריות והוא נתון לקביעות של גורמים חיצוניים, אך בן חורין יכול לקחת אחריות.
לקיחת אחריות זו מתירה אפילו מפגש של הכהנים עם הטומאה – "מת מצווה". על אף שכהן גדול אסור להיטמא למתים, פעם אחת ישנו היתר – במקרה של מת מצווה, במקרה שבו על הכהן הגדול לקחת אחריות על החברה ולפעול.

עיון פשוט בפרשות המועדים והרגלים שבתורה מראה, ששלושת הרגלים נזכרים בהן בשתי משמעויות שונות. מחד גיסא, יש להם משמעות טבעית‑חקלאית ברורה: יום של הנפת העומר החָל בחודש האביב, חג הקציר‑הביכורים החותם את שבעת השבועות, וחג האסיף "בְּצֵאת הַשָּׁנָה". מאידך גיסא, יש להם גם משמעות היסטורית בולטת: משמעות זו קשורה לפסח וליציאת בני ישראל ממצרים אל המדבר. זוהי מהפכה היסטורית המלוּוה בגאולה נסית, שאין לה כל זיקה לטבע החקלאי.

מדוע התורה אוסרת שלבים מקדימים לחטא עצמו? "לא תקרבו" מדוע לא להתקרב אם אני בסוף לא נופל?

יש דברים שלא עושים אותם מפני שאדם מוסרי לא עושה אותם. זה קדם לסיני, ומחייב כל אדם באשר הוא אדם. לעומתם, יש דברים שלא עושים אותם כי ישראלים-יהודים לא עושים אותם, בגלל כל מה שעברו אבותינו בכל הגלויות.