קטגוריה: ויקרא

הפרשייה פותחת בדיבורו של משה ושתיקת אהרן, ומסתיימת בדיבורו של אהרן ושתיקת משה. נבקש להבין מה קרה בתווך.

בפרשה הפותחת את הספר, הכינוי השכיח הינו "בני אהרן" בתוספת "הכהנים/הכהן". אולם, בסיומה נשמט הביטוי "בני אהרן", והכתוב מסתפק בכינוי "הכהן". כאשר נמשיך לקרוא את פרשיות הקרבנות, נגלה כי דווקא הביטוי "בני אהרן", בו נפתח הספר, הוא בסופו של דבר הנדיר ביותר.

"וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַ-ד'" (ויקרא ב, א): עפ"י הפשט ניתן להבין מהפסוק שהאדם צריך להקריב בעת הצורך קרבן מנחה ל-ד', אך ניתן להבין את אותו פסוק בצורה נוספת והיא, שהאדם נדרש להקריב אף את נפשו כמנחה ל-ד', היינו …

את מי באמת האדם נדרש להקריב? קרא עוד

בשלושת הקרבנות האחרונים, הפסקה פותחת עם תיאור החטא, ובסיומה מצויין שהקרבן השיג את ייעודו וחוטא זכה בסליחתו. בחטאת הכהן המשיח, לעומת זאת, הפרטים האלו חסרים.

למה לפי הגמרא מתו נדב ואביהוא דווקא במיתה הזו – שני חוטים של אש שהתחלקו לארבעה?

מנהג רווח הוא, שקוראים בתורה במהירות את הקטע העוסק באיום, "התוכחה".
אולם, אין זה פוטר אותנו, בלימודנו העצמי, מלעיין בפרשה זו בעומק. זאת, במיוחד כאשר יש בפרשה זו התייחסות לשאלה קשה אך חשובה – מה, על פי התורה, אמורה להיות התגובה שלנו לאסונות.

כיצד אנו יכולים מצד אחד לא להתייחס אל המציאות כמקרה, ומצד שני להיזהר מגאווה יתרה ומטעויות הרות אסון?

על אף שדיני שמיטה ויובל ממשיכים את נושא קדושת הזמן שהתחיל בפרשת אמור, פרשיות בהר-בחוקותי מהוות יחידה עצמאית. אחד מסימני הזיהוי של היחידה הוא, כאמור, האזכור של הר סיני

כאשר אדם למד תורה, יש לו הזדמנות להיוולד מחדש, להיווצר מחדש, לקבל צורה חדשה. אך בתנאי אחד: אם הוא פתוח לכך.

המעבר בין פרשת המועדים לפרשת המנורה ולחם הפנים מובן. אולם, כיצד נסביר את פרשת המקלל הבאה בעקבותיה? על פניו, אין לפרשה זו שום קשר עם מה שקדם לה (המנורה ולחם הפנים) או עם מה שבא אחריה – פרשיות שמיטה ויובל החוזרות לדון בקדושת הזמן. מהו אם כן, פשר הופעת פרשת המגדף בצומת הזה?

לשני עניינים – צמצום השנאה אפילו כאשר היא מותרת, והטלת עונשים רק כשהם נתפסים כאמצעי תיקון- ישנן השלכות חשובות על חברתנו.

בפרשת אחרי מות, המוקד העיקרי הוא 'טומאה' המופיעה שש פעמים בפסוקי הסיום. ה' משלח את הגויים מפניכם משום שהם טמאו את הארץ ונטמאו בעצמם. לכן, עלינו להימנע מתועבותיהם כדי לא להיטמא ולא לטמא את הארץ. מאידך, בפרשת קדושים, טומאת הארץ וטומאת העם נעדר לחלוטין. במקומו, התורה מדגישה את המושגים 'הבדלה' ו'קדושה', כאשר 'טומאה' מוזכרת רק פעמיים ורק בנוגע לטומאת בהמה. הקדוש ברוך הוא הבדיל אותנו מן העמים להיות לו ואנו מצווים להיות קדושים, כי הקדוש ברוך הוא עצמו קדוש.

לא לחינם מצות מורא אב ואם היא המצוה הראשונה בפרשתנו אחרי הכותרת "קדושים תהיו". זוהי אמירה: אם רצונך להיות קדוש, מוקדש לה' ועליון משאר עמי הארץ, היחס להורים הוא השער.

התורה הגדירה את יום הכיפורים "שבת שבתון", ובכך ייחדה אותו משאר המועדים. ייחוד זה בא לידי ביטוי חד גם ביחס לקרבנותיו. לכל מקראי קודש מוספים המבטאים את קדושתם. אך ביום הכיפורים, חוץ מהמוספים הכתובים בפרשת פינחס, ישנה עבודה מיוחדת שהתורה הפרידה מקרבנות שאר המועדים, המופיעה בפרשת אחרי מות. הבנת משמעותה של עבודה זו, יכולה להאיר את יום הכיפורים בכלל, ואת הכפרה לה זוכים ישראל ביום קדוש זה בפרט.

הנושא המרכזי בפרשות תזריע ומצורע הוא טומאה בכלל, ומצורע וצרעת בפרט. מדוע פרשיות אלו ממוקמות דווקא כאן, בחלקו המרכזי של ספר ויקרא? התורה מקדישה נתח מרכזי כל כך דווקא לענייני טומאה. ספר ויקרא עוסק רובו ככולו בענייני קדושה, החל מקדושת הקרבנות והמשכן, דרך קדושת ישראל בפרשת "קדושים תהיו" וקדושת הכהונה בפרשת "אמור אל הכהנים", עד קדושת הארץ והחברה בפרשות בהר ובחוקותי. מדוע בין ענייני הקדושה השונים התורה עוצרת ומרחיבה כל כך בענייני טומאה?

בדרך כלל, פרשות תזריע ומצורע מחוברות, אך בשנה מעוברת אנו קוראים כל אחת בפני עצמה (כדי שיהיו מספיק פרשיות לשבתות שנוספו בעקבות הוספת החודש).
יש לשאול, האם שתי הפרשיות מהוות יחידה אחת המתחלקת לעתים עקב צרכי לוח השנה, או שמא מדובר בשתי יחידות עצמאיות, שלפעמים מחוברות על מנת לגמור את התורה בשנה אחת.

לעתים הגאולה לא נראית לנו בדיוק כפי שרצינו שתהיה ובהחלט סביר להניח שלא כך היינו מציירים אותה בדמיוננו. אך אף על פי כן, מאמרי חז"ל רבים מדגישים, כי את בשורת המצורעים עלינו לאמץ – לא לוותר עליה במחי יד, אלא לפעול יחד איתה לגאולת המציאות.

כמה שיסתכל אדם יותר מגבוה ויותר רחב, הוא יראה תמונה שהוא לא הכיר, יבין פרופורציות שלא התרגל לחשוב בהם.

אם אכן פרשת עבודת יום הכיפורים היא תגובה ותיקון לחטא בני אהרן, מדוע אין היא סמוכה לסיפור מיתתם? למעשה, התורה מתייחסת לכמה סוגיות בין סיפור מיתת בני אהרן לפרשת עבודת יום הכיפורים: מאכלות אסורות, טומאת לידה, טומאת צרעת וטומאת זב. עלינו להבין אפוא את פשר מיקומן של פרשיות אלה, המהוות, במבט ראשון, חציצה בין מיתת בני אהרן ובין פרשת אחרי מות שנאמרה בעקבותיה.
בדיקת הפרשה הסמוכה למיתת נדב ואביהוא העוסקת בבהמות טהורות וטמאות, מגלה שהפרשיות המפרידות בין מיתת בני אהרן לפרשת אחרי מות מתמקדות בעיקר בנושא אחד. על מנת לגלות את המכנה המשותף, נשווה את פרשת מאכלות האסורות המופיעה בפרשתנו למקבילתה במשנה תורה (דברים י"ד).

לפעמים פוגשים או שומעים על דבר נורא, סבל או צרה אחרת. קשה לעכל. במקום התגובה האינטואיטיבית המיידית, להדחיק או לטפל בדבר, פשוט תשתוק. שתיקה של כאב, שתיקה של חוסר אונים, שמבטאת: 'זה גדול עלי'. כמה קשה לאדם להיות במצב של חוסר אונים, חוסר שליטה.

לעובדה שבמשך שבעת ימי המילואים שימש במקדש נביא, ולא כהן, יש משמעות רבה. הנבואה מסמלת את החידוש והראשוניות. קבלת נבואה היא אירוע מיוחד ונשגב, מלא רוחניות, ואילו הכהונה היא תפקיד של שגרה ועבודה יומיומית.

על מנת להבין את משמעות יום השמיני, וסיבת היעדרו מפרשת תצוה, יש לבחון יום זה מנקודת מבט היסטורית רחבה יותר.

סיבת ההבדל שבין סדר האמירה לסדר הכתיבה מקורה בעובדה שפרשת צו מופנית כאמור לכוהנים. פרשה זו מורה לכוהנים כיצד לטפל בקורבנות והיא נאמרה למשה בהר סיני יחד עם הציווי להקדיש את הכוהנים לכהן לה', הקדשה שכללה הקרבת קורבנות. הכוהנים אינם חייבים לדעת את אפשרויות הבאת הקורבן על ידי ישראל על מנת לקבל את הוראות הטיפול בקורבן. פרשת ויקרא מופנית לישראל והיא מלמדת שאדם המעונין להקריב קורבן לה' יעשה זאת במשכן לפי כללים שהתורה קובעת.

שבעת הפרקים הראשונים של ספר ויקרא עוסקים בסוגי הקורבנות השונים ובהלכותיהם. חטיבה זו נחלקת לשני חלקים: א-ה, ו-ז. בכל אחד משני חלקים אלו דנה התורה באותם קורבנות: עולה, מנחה, שלמים, חטאת ואשם, אם כי בסדר שונה. טעם הכפילות וסיבת שינוי הסדר טעונים הסבר, אך לא נעמוד על כך כאן, אלא נעמוד על טיבם של קורבנות הנדבה, ועל היחס ביניהם.

המשכן של חומש ויקרא הוא משכן של קרבנות, בית מטבחיים. למשכן הזה הרבה יותר קשה לנו להתחבר: מי מאתנו רצה אי פעם בהריגת חיה כדי לכפר על מעשיו?
ועם זאת, בשעה שאנו מתפללים על כינון המקדש, תפילותינו כוללות גם בקשה לחידוש עבודת הקרבנות: אי אפשר לנתק בין השנים.

ההגעה הפיזית אל בית המקדש, מלבד הרוממות שבה והחוויה הנפלאה, היא גורמת לאדם לחוש שה' איתו בכל המצבים

שני ריכוזים גדולים של דיני ממון משובצים בתורה – אחד בפרשת משפטים, והשני בפרשת בהר. אך כל פרשה רוויה באווירה המיוחדת לה, השונה מאוד מחברתה.

מה מטרת הקללות? גם אם אנו מבינים שיש כח בפרס, ובעונש, כדי לעודד או למנוע, מדוע קללות קשות כל כך? אי אפשר משהו שיעודד לקיים מצוות, אך לא יפחיד? או קצת פחות מ  49 קללות?

"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ … וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ." 
לכאורה, מה הברכה מיוחדת שיש כאן, לה זוכים על ידי הליכה בחוקותיו של הקב"ה. הרי, דרכה של הארץ לתת יבולה ודרכו של עץ השדה להניב פירות?

מדוע הקללות תופסות מקום כה גדול לעומת הברכות? שאלה זו קשה אף יותר לאור דברי חז"ל, ש'מרובה מידה טובה על מידת פורענות'[1] – בשתי הבריתות הנכרתות בין ה' לישראל נראה שמידת הפורענות גדולה הרבה יותר.

מי שידקדק ימצא כי לאורך הדורות, כאשר כסף עם ישראל לגאולה, לא עומדת ארץ ישראל במרכז. למעשה, היא אפילו איננה מוזכרת. דווקא ירושלים, המקום בו בחר ה', היא זו העומדת במוקד תפילות עמנו לאורך השנים.

התמונה המתקבלת בקללות היא שהמוקד איננו יציאת העם לגלות, אלא שממת הארץ. לא רק שהארץ שוממה כי לא גרים בה ולא מעבדים אותה, אלא יותר מכך: ה' דואג שהארץ תשאר שוממה, גם כאשר עמים אחרים מנסים לעבד אותה. ושוב, עולה התחושה שיש כאן עניין בשממת הארץ, ולא רק בהענשת העם בכך שהוא יוצא מארצו.
מהו העניין בשממת הארץ?

במרכז פרשת אמור נמצאת "פרשת המועדות" פרשה אותה אנו קוראים בפסח, ובסוכות, ומפורטים בה כל החגים במעגל השנה. פסח, סוכות, שבועות, ספירת העומר, יום הכיפורים ועוד.. פרשה זו פותחת בזה הלשון: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש אלה הם מועדי. ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קודש כל מלאכה לא תעשו שבת היא לה' בכל מושבותיכם" רבים מן המפרשים מתקשים, וכי "שבת" היא חלק מן המועדים? הלא כל הגדרת "המועד" הוא דבר הבא מזמן לזמן, אך שבת היא בכל שבוע מששת ימי בראשית.

השפעה על אדם או בניית אישיותו מצריכות אמירה ראשונה. לא אמירה של הקניית ידיעות מסוימות ומגדרות, מדודות וקצובות. יש צורך באמירה אשר תפתח את הלב, אמירה אשר תחדור לאדם ותשפיע עליו לפתוח את סגור ליבו, שיהיה מוכן לשמוע ולקבל, לקלוט ולאמץ את הדברים הנשמעים.

בשיעור זה נתמקד בדין "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד".

 בפרשיות אחרי מות – קדושים, התורה מאריכה באיסורי עריות. יחסי אישות בתוך המשפחה, וקיום יחסים שאין בהם תוספת קיום לעולם… מדוע דוקא איסורים אלו מהווים תנאי להמשך ישיבתינו בארץ ישראל?

מה משמעות המילה ערלה? מדוע נקראים הפרות הראשונים ערלה? מה טעם איסור הערלה? אילו עוד מצוות קשורות לפירות הראשונים? מה היחס בין מצוות אלה לבין הערלה?

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא: וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ"  (ויקרא י"ב, א-ב)
על פי רוב קוראים הציבור את הפסוקים הללו בלי לשים לב לפלא והחסד הגדולים שפסוקים אלו טומנים בחובם.

מה הקשר בין צרעת הבית לבין הביאה אל הארץ? ומדוע הפתיחה לצרעת הבית נותנת תחושה של בשורה טובה?

הקרבנות הראשונים שהוקרבו בעולם לא הוקרבו מתוך חיוב או מתוך רצון לכפרה, אלא מתוך רגש של הודיה על הטוב שה' גמל עם האדם. בעקבות רגש זה האדם רוצה לתת משהו משלו לה'.
קרבן התודה הוא הקרבן "הוותיק" ביותר, ובעל המשמעות המקורית ביותר של הקרבן.

בעיוננו זה ננסה למצוא משמעות להקרבת המלח, תוך כדי עיון במפרשים ובפסוקים אחרים בתנ"ך המזכירים את המלח.

כל כח בבריאה נועד למטרה מסויימת, נועד כדי לחבר אותנו, לבורא, למצוה, ולמהות, מעשה המצוה הוא רק האמצעי דרכו אנחנו יכולים להתחיל את תהליך החיבור. אדם הלוקח את מעשה המצוה, והופך אותו למטרה מנותקת ממהותה, דומה הוא ללוקח יהלום, לשימושים נפסדים.

פרשת 'בהר סיני' מזוהה בתודעת לומדי התורה בעיקר עם מצוות השביעית וחוקת היובל. אולם, מצוות אלו כמעט ואינן נוהגות בימינו, למרבה הצער. לעומת זאת, המצוות הנוהגות תמיד מפרשה זו הן איסורי הונאה, נשך וריבית. מצוות אלו הן עמודי תווך במוסר התורה, ובהן נתרכז בשיעור זה.

רשב"י משמש כסמל ודוגמא ליכולת של האדם לבחור להגדיר את המציאות בה הוא חי.

דרישה אל המתים היא בסופו של דבר כניעה לדטרמיניזם ואילו הנבואה מאפשרת לאדם לקחת אחריות. אחריות זו נותנת לאדם חירות לתקן ולפעול, וזו העצמאות האמתית. עבד אינו לוקח אחריות והוא נתון לקביעות של גורמים חיצוניים, אך בן חורין יכול לקחת אחריות.
לקיחת אחריות זו מתירה אפילו מפגש של הכהנים עם הטומאה – "מת מצווה". על אף שכהן גדול אסור להיטמא למתים, פעם אחת ישנו היתר – במקרה של מת מצווה, במקרה שבו על הכהן הגדול לקחת אחריות על החברה ולפעול.

עיון פשוט בפרשות המועדים והרגלים שבתורה מראה, ששלושת הרגלים נזכרים בהן בשתי משמעויות שונות. מחד גיסא, יש להם משמעות טבעית‑חקלאית ברורה: יום של הנפת העומר החָל בחודש האביב, חג הקציר‑הביכורים החותם את שבעת השבועות, וחג האסיף "בְּצֵאת הַשָּׁנָה". מאידך גיסא, יש להם גם משמעות היסטורית בולטת: משמעות זו קשורה לפסח וליציאת בני ישראל ממצרים אל המדבר. זוהי מהפכה היסטורית המלוּוה בגאולה נסית, שאין לה כל זיקה לטבע החקלאי.

מדוע התורה אוסרת שלבים מקדימים לחטא עצמו? "לא תקרבו" מדוע לא להתקרב אם אני בסוף לא נופל?

יש דברים שלא עושים אותם מפני שאדם מוסרי לא עושה אותם. זה קדם לסיני, ומחייב כל אדם באשר הוא אדם. לעומתם, יש דברים שלא עושים אותם כי ישראלים-יהודים לא עושים אותם, בגלל כל מה שעברו אבותינו בכל הגלויות.

מסלול האימונים שנמתח שם במדבר סיני עד לתוככי מדינת היעד בכנען, היא ארץ ישראל, נועד לחזק את שרירי אישיותו של כל בן ישראל, לפתח בו רוח אנושית חסונה ולבנות בקרבו תודעה מושלמת ויוצרת. הנה מה שרצו מהם – מאיתנו: "כמעשה …

פיתוח האישיות במדבר קרא עוד

בכל שנה אני מהרהר מחדש, מדוע יום הזכרון והעצמאות סמוכים זה זה? המעבר החד מעצב לשמחה, מטקסים לזכרון הנופלים, להבזקי הזיקוקים. ובכל שנה אני מגלה רובד חדש בחיבור הזה. השנה בהשראת פרשת תזריע – מצורע, הבחנתי במשמעות חדשה.

המכנה המשותף של הטומאות כולם הוא המוות בדרגות שונות. בלשון ימינו ניתן לומר כך: המוות הוא התמרור של קדושת החיים. החיים אינם רק החיים השלמים והמלאים של בני אדם, אלא גם כל המחוללים של החיים – זרע האיש, דם האשה, מערכת הרחם היוצרת חיים ועור האדם השומר על גופו בחיים.

כידוע, אפילו הבוטניקאים המומחים אינם מסוגלים להתחייב בכמה אחוזים יגדל היבול השנה בכל שדות הארץ, יותר מבשנה הקודמת. וזאת גם אילו היה ברור להם מסיבות כלשהן שאכן היבול ירבה השנה.
בוודאי שאין מי שיוכל לצפות מראש בוודאות מוחלטת את הגידול באחוזים בשנים הבאות, ובוודאי שאיש לא יהמר להתחייב על מחזוריות קבועה של גידול מסויים באחוזים בכל מספר שנים קבוע.

אומנם, הצרעת המקראית נעלמה עם חורבן בית ראשון, אבל הרעיון המוסרי והרוחני הטמון בה אינו מוגבל לתקופה מסויימת. כדרך שאנו מבקשים מיושב מרומים שיראה כליותנו וליבנו בטרם יגזור את דיננו ושיקח בחשבון את כל הגורמים הקשורים למעשינו, כך עלינו לנהוג כלפי זולתנו.

מבין כל אלפי סוגי וזני הבהמות והחיות שבעולם ישנם רק ארבעה בעלי חיים אשר העלאת הגרה והפרסת הפרסה אינם קשורים זה לזה. כלומר שהם מעלי גרה ולא מפריסי פרסה, או מפריסי פרסה ולא מעלי גרה. בכל שאר בעלי החיים הפרסת הפרסה והעלאת הגרה קשורים בהכרח זה בזה. או שיהיו בו שני סימני הטהרה, או שלא יהיה אף לא אחד מהם.

אחרי תורות הכהנים ואחרי שבעת ימי המילואים והיום השמיני, עומדת במוקד העיסוק בתורה השאלה: איך באים אל הקודש? כמובן, מותם של שני בני אהרן, נדב ואביהוא, הניף דגל אדום מעל השאלה הזאת.
כפי שנראה, התשובה המלאה לשאלה "איך באים אל הקודש" היא: בטהרה שלמה. הכוונה בכך היא בגוף טהור, בנפש טהורה, ברוח טהורה ובכוונה טהורה.

המילה הראשונה בפרשה זו, כתובה בספרי התורה בצורה שונה: ויקרא האות האחרונה קטנה מחברותיה. שאלות רבות ניתן לשאול על שינוי זה: מדוע דוקא א'? מדוע דוקא האות האחרונה? ומדוע קטנה, ולא גדולה יותר?

הקדושה כרוכה כמובן בגבולות ברורים, כפי שנאמר: "הַגבֵּל את ההר וקִדַשתו" (שמות י"ט, כ"ג)
ממילא, היא כרוכה בחובות ובחוקים התוחמים את מרחבי המותר, האסור והמסוכן.
אך כאן מגיעה ההפתעה: התורה יוצאת מגדרה ומסדריה, כדי לתת לאדם מרחבי חופש בעבודת ה'.

אתם עם ישראל, יודעים שאין מקרה בעולם. אנחנו יודעים, שאם חרבו בתים, מחסנים וגלריות, במושבינו, זה לא מזל רע. אלא יד ההשגחה, אלו מלאכי ה', הקב"ה מדבר אלינו. לנו מובטח, ששוב נוכל לבנות , וה' לא יהרוס ח"ו.

האם ניתן להצדיק את תוקף ישיבתנו רק מכוח הבטחה שאינה דורשת מאיתנו דבר?

עמל התורה לא זו בלבד שפירותיו הן "ונתתי שלום בארץ", בכוחו גם לפתוח אוזניים למנגינת ההשגחה.

הרמב"ן בפירושו לתורה על פרשיות התוכחה, הן בפרשת בחוקותי והן בפרשת כי-תבוא, מעמיד את שיטתו הייחודית לפיה התוכחה שבויקרא היא נבואה על חורבן הבית הראשון, והתוכחה שבדברים היא נבואה על חורבן הבית השני. פירוש זה משתלב היטב עם שיטתו של רמב"ן במקומות רבים במקרא, לפרש את התורה פירוש היסטורי: כך הוא מפרש את סוד ששת ימי בראשית בהקבלה לששת-אלפי השנים שקיים בהם העולם (בראשית ב', ג); כך הוא מפרש את מעשי האבות ע"פ העיקרון של 'מעשה אבות סימן לבנים' (בראשית י"ב, ו); וכך הוא מפרש את שירת האזינו כנבואה הכוללת את כל תולדות ישראל.

חטיבת הסיום של ספר ויקרא מתחילה בפרק כ"ד, בסוף פרשיית המועדים שבפרשת אמור, ממשיכה לאורך פרשת בהר ומסתיימת בפרשת בחוקותי. בראשית פרשתנו, מביא רש"י את שאלת חז"ל הידועה: "מה עניין שמיטה אצל הר סיני"? פירוש השאלה – כדברי הרמב"ן: מדוע חוזרת התורה לפתע להר סיני אחרי כל פרשיות אוהל מועד, שהן עיקרו של ספר ויקרא?

סביב האחדות בעם ישראל, נכתב ספר הברית. ספר זה הוא אשר נקרא במעמד הר סיני, ועל דברים אלו אמרו בני ישראל "נעשה ונשמע". ספר הברית מכיל אמנם מצוות שבין אדם למקום, אך רובו מאריך ומפרט בדינים שבין אדם לחברו, העוסקים ברגישות בנושאים אלה.

בפרשת המועדות, מצווה התורה לספור את ספירת העומר מפסח ועד שבועות: "וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום, והקרבתם מנחה חדשה לה'". כידוע, בפירושו של פסוק זה …

"ממחרת השבת" קרא עוד

מצווה זו אינה פשוטה בכלל הן מבחינת הבנתה והן מבחינת קיומה בפועל. מה בעצם נידרש מאתנו במצווה זו?

מעבר לרובד הבסיסי של איסור העוול במשפט, המהווה חובה דתית מהמעלה הראשונה, קיים רובד בו איסור זה מיוחד דווקא לעם ישראל. עם ישראל צריך להיות רגיש במיוחד לרמאות ולעיוותי צדק, דווקא בגלל סבלינו ועבדותינו במצרים. עבדות מצרים הייתה העוול הגרוע ביותר, ואדם המרמה או מעוות את הצדק – משתף עצמו עם הנוגשים.

יכול אדם לקום למניין בבוקר, לצאת לפועלו ולעבודתו, להתפלל מנחה ולשמוע הלכה יומית לאחריה, ובסוף היום לשמוע שיעור נוסף לפני ערבית. חייו של אותו אדם, הנמצא במצב אופטימאלי וחריג, גדושים בזמן המוקדש לעבודת ה'. אולם, הדבר עדיין לא מבטיח את היותו קדוש. הדבר לא מגדיר את התודעה שבה הוא חי את חייו.

היום השמיני הוא יום של התגלות שכינה המונית, ואילו יום הכיפורים הוא דווקא יום של הסתרת השכינה מעיני העם.

מילוי יד אהרן ובבניו וטהרת המצורע מכוונים למגמה אחת והיא כינון זהותו של האדם מחדש. יש כאן מעין לידה מחדש, והדבר מסביר גם את בחירת התורה למקם את פרשיית היולדת לצד דיני המצורע, ולא עם הזב, הזבה והנידה, שלושת מחוסרי הכפרה האחרים. הלידה הזו מחדש מבטאת תהליך תשובה יסודי, שינוי מהותי של האדם…

האסון הנורא של היום השמיני, והבכי שבכתה כל העדה את השרפה אשר שרף ה', הותירו שאלה גדולה וקשה: האמנם ניתן להתקרב לפני ה' בלי למות? הרי דווקא עכשיו, לאחר החטא ולאחר התגלות מידת הדין בבני אהרן, מתחדד הצורך באפשרות לבוא לפני המלך ולבקש ממנו מחילה ורחמים!