קטגוריה: שמות

מפני מה זכה יתרו הכהן המדייני לכך שלתיאור ביקורו ועצתו למשה יוקדשו פסוקים מקרא רבים כל כך?

המדרש מתאר את התהפוכות שעברו על עם ישראל ביחס לקשר שלהם עם הקב"ה, ונדמה שהמסר העולה ממנו הוא שמצבו הרוחני של עם ישראל אינו קבוע ויציב, אלא משתנה מרגע לרגע. אופיו של עם ישראל הוא פעמים טוב ופעמים רע; פעמים 'נאוה' ופעמים 'שחורה'.

מסע הנדודים של עם ישראל במדבר נזכר בתנ"ך בהזדמנויות שונות, אך ההערכה כלפי התמודדותם עם תלאות הדרך איננה חד משמעית. כשמעשי העם בעגל ובמרגלים נזכרים בנאומים היסטוריים ההתיחסות אליהם היא, כמובן, כאל חטא מפורש. אולם, מה מעמדן של תלונות העם ובקשותיהם למים, בשר ולחם? האם נצרבו מעשים אלו כחטא מתמשך של דור המדבר, או שמא מגלים מנהיגי העם לדורותיו הבנה ללב עם שיצא ממאורת נוגשים וזקוק לזמן של הסתגלות, ומכירים בצרכי נוודים במצוקות המדבר?

כיצד מצוַת התפילין מביאה לכך ש"תהיה תורת ה' בפיך"?

למה התורה רואה צורך במצווה נוספת שתהווה זכר ליציאת מצרים? מדוע לא ניתן להסתפק בחג הפסח כדי לשמור על זיכרון יציאת מצרים חי?

במה אפוא זכה סיפור יציאת מצרים למעמד האירוע המכונן המרכזי בעיצוב התודעה ההיסטורית, דבר שלא זכו לו אירועים קוסמיים אחרים כבריאת העולם ומעמד הר סיני? מהם היסודות הקיימים באירוע זה החשובים כל כך לעיצוב הזהות הישראלית?

יכולתו של המנהיג להנהיג את כל הפלגים והשכבות בעם 'לפי כוחם' היא יכולת שאיננה מובנת מאליה, וגם בה ניחן משה

ההכרזה "וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם", עוררה תמיהה רבתי בקרב המפרשים: וכי האבות לא הכירו את שם ה'? פעמים רבות מספור הוא התגלה אליהם בשמו – ואם כן, מה החידוש הגדול כעת?

מהי מטרתה של שליחות משה? האמנם פרעה ואמונתו ניצבים במוקדה? האם האמונה בא-ל אחד אמורה להיות כבר בשלב מוקדם זה נחלתם של כל העמים? אם כן, במה ייבדל עם ישראל ויזכה למעמד של עם סגולה?

כיצד משה זכה למעלה זו, שלמרות כל איכויותיו האישיות הוא מעביר את דבר ה' בצורה זכה וצלולה, בלי שום 'נגיעה' אישית?

מעמד הסנה המופיע בפרשתנו הינו במבט ראשון מודל בסיסי של ויכוח בין הקדוש ברוך הוא למנהיג המיועד במעמד הקדשתו לתפקיד, מודל שאומץ על ידי נביאים מאוחרים בשעה שציווי השליחות רבץ לפתחם. אולם, עיון מעמיק בתכניו של מעמד זה מעמיד אותו כוויכוח ייחודי בין הא-ל לשלוחו. וויכוח זה אינו עוסק בחשש הנביא למעמדו, או בתיאור קשיות עורפו של העם, אלא מבקש לדון על אסטרטגיית השליחות ויעילותה.

"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אלֵהם – אלה הדברים אשר צִוה ה' לעשֹת אֹתם: ששת ימים תֵעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קֹדש שבת שבתון לה', כל העֹשה בו מלאכה יומת: לא תבערו אש בכל מֹשבֹתיכם ביום השבת". (שמות ל"ה, א-ג)
לצד האיסור הכללי על עשיית מלאכה בשבת המופיע בפסוקים אלו, מצרפת כאן התורה איסור נקודתי על הבערת אש ביום השבת. מדוע נדרשת התורה לצוות על מלאכת הבערה באופן מיוחד, לאחר שנאמר כבר האיסור הכללי על עשיית מלאכה?

במצווה הראשונה לישראל, קובעת התורה את מניין הזמן על פי הלבנה. עוד תבואנה בעתיד מצוות של מניין גם על פי החמה כמו "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב" (דברים ט"ז, א), "חַג הַקָּצִיר" (שמות כ"ג, טז) ו"חַג הָאָסִף" (שמות כ"ג, טז, ראו גם שם ל"ד, כב). אך כרגע המניין הוא עדיין לפי הלבנה בלבד. מדוע?

לכאורה, היה ניתן לתמצת את שתי הפרשות בפסוק בודד, לדוגמה: "ויעשו משה ובני ישראל את המשכן, ככל אשר ציווה ה' ". מה הטעם בפירוט הרב של ביצוע הדברים בפועל? מה מלמדות אותנו פרשות אלו, חוץ מהעובדה כי המשכן אכן נבנה כמו שצריך?

תפקידו של הכיור הוא לשמש את הכוהנים הרוחצים את ידיהם ואת רגליהם בבואם לעבוד בקודש. הגמרא עוסקת במצוַת קידוש הידיים והרגליים בכמה מקומות, ובעיקר בפרק השני של מסכת זבחים (יט ע"א ואילך). בסוגיות השונות, משתמשת הגמרא בשני ביטויים שונים כדי לתאר את הפעולה שעושים הכהנים בעזרת הכיור: פעמים מכנה הגמרא פעולה זו כ'קידוש ידיים ורגליים', ופעמים כ'רחיצת ידיים ורגליים'. האם יש הבדל בין שני הביטויים הללו?

משה רואה את מצבו של העם, ומבין שהוא אינו מוכן לאידיאל שמייצגים הלוחות. באופן מודע, הוא בוחר לנפץ את הלוחות, באופן שימנע מן העם מלחיות ברמה האידיאלית של מעמד הר סיני מצד אחד. אולם באותו הזמן, השבירה גם מאפשרת תיקון לעם: מבחינה זו, ניפוץ הלוחות מהווה מעשה הדומה לגירוש מגן עדן. גם אז, מסולק האדם מהגן, מקום המסמל רמה רוחנית גבוהה. מטרתו של הגירוש היא לאפשר לאדם תיקון שישיב אותו בחזרה לגן – בבוא הזמן.

הדיבור הא-לוהי כבר הסתיים, משה מקבל את הלוחות ומשיג את מטרת העלייה להר. אם כן, מדוע משה לא יורד מההר? אכן, צודק העם – "בושש משה"! משה ממשיך, משום מה, לשבת בהר במחיצת ה'. רק לאחר חטא העגל משה נאלץ לרדת, בשל ציוויו של ה' "לך רד!" (ל"ב, ז'). כביכול, אם העם לא היה חוטא, משה היה ממשיך לשבת ללא סוף, למרות שכבר ניתנו לוחות.
פעולה זו של משה תמוהה מאוד. מדוע להדאיג כך את העם, העומד מתחת להר חסר אונים וצמא לחזרתו?

מחד, המנורה משמשת ככלי שנועד לפאר את המקדש ולהרבות בו אור ותפארת; ומאידך, הדלקת נרות המנורה על ידי הכהן הגדול מהווה חלק חשוב מעבודת ה' שנעשית במקדש מידי יום ביומו.

דווקא התיאור ה'נורמלי' של מזבח הקטורת, המשלב את תיאור הכלי עם דרך העבודה בו, מעורר תמיהה על פיצול פרשות תרומה ותצווה. מדוע ליצור הפרדה מלאכותית בין תיאור הכלי לבין עבודה בו? מדוע לא לתאר את הדברים יחדיו?

במסגרת ספר שמות ישנה חלוקה ברורה בין העיסוק במקדש וכליו מצד אחד, לבין העיסוק בכוהנים ובלבושם מצד שני. פרשות 'תרומה' ו'ויקהל' עוסקות בעיקר בבנין בית המקדש ובעשיית הכלים שנמצאים בו, ומאידך פרשיות תצווה ופקודי מתמקדות בענייניהם של הכהנים ובגדי הכהונה. נראה כי חלוקה זו משקפת במידה רבה את השניות הכללית המאפיינת את בית המקדש ואת תכליתו העיקרית.

כיצד ניתן לא להזיל דמעה על שאול?! אדם שהשקיע את כל מרצו וכוחותיו בתשועת העם, כיצד כשל זה גורם לתגובה כל כך חמורה מאת ה' כלפיו?! הכאב והקושי העולים מכאן אנושיים ומובנים בהחלט – אך מהו הצד השני? מהו הדבר שבו נכשל שאול אשר גרם לתוצאות חמורות כל כך?

אם אכן המשכן נועד להוות מקום להנחת הלוחות, יש לשאול מה הוא תפקידם של שאר כלי המשכן? מדוע לא להסתפק בבניית היכל מכובד ובתוכו ארון להנחת הלוחות?

בדורו של הרס"ג הייתה נהירה עצומה אחרי הקראות, והרס"ג נלחם בכך. רבים מעם ישראל אבדו והתבוללו לצערינו בעקבות כך. היה אז חכם קראי מפורסם בשם בן זוטא שהיה מפרש את הפסוקים כמשמעותם הפשוטה נגד חז"ל (עיין בדברי האב"ע שבן זוטא …

"וְכִֽי־יִגֹּ֧ף שֽׁוֹר־אִ֛ישׁ אֶת־שׁ֥וֹר רֵעֵ֖הוּ וָמֵ֑ת" קרא עוד

"כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו, וחדלת מעזוב לו – עזוב תעזוב עמו".
חז"ל התקשו בהבנתה של מילה אחת המופיעה בפסוקנו: "שונאך". כיצד מתייחסת כאן התורה למציאות של שנאה בין אדם לחבירו, כאשר היא בעצמה אסרה על קיומה של מציאות כזו – "לא תשנא את אחיך בלבבך"?

בפרשתנו, התורה פורסת מערכת רחבה של דיני ממונות: אחרי מעמד הר סיני, על השופרות והברקים, התורה מתפנה לשרטט את הדינים על פיהם יתנהלו חיי היום יום של עם ישראל. הבחירה לפתוח בדיני הממונות מעניינת: מכל תחומי ההלכה המגוונים התורה מעדיפה לפתוח דווקא בדיני השומרים, ההלוואות והנזיקין. מה עומד מאחורי בחירה זו?

אין מנוס מלומר, כי פרשת משפטים צריכה להטרים את מעמד הקשר והחיבור של ברית האגנות – לפי הרמב"ן מבחינה ריאלית ולפי רש"י מבחינה ספרותית. אך מדוע? פרשת משפטים נדמית לעיתים כ'אפורה'. רובה עוסקת במצוות משפטיות, חלקן לכאורה מובנות מאליהן, שנועדו לאפשר חיי חברה תקינים. מה לאוסף זה של חוקים ולכניסתם של ישראל בברית האגנות?

האיסור לחמוד הוא אחד מעשרת הדיברות המופיעים בפרשתינו. בעשרת הדברות שבפרשת ואתחנן מתווסף עליו האיסור "לא תתאווה", הנמנה בנפרד. ההבדל בין שני האיסורים מבואר במכילתא: בעוד שעל איסור החימוד עובר רק אדם שבא לידי מעשה ממשי, של לקיחת החפץ מידי אדם אחר – איסור "לא תתאווה" חל גם על מחשבת הלב כשלעצמה.

הרב צבי יהודה נהג לומר שהאמונה היא לא ידיעה ולא מחשבה, אלא החיים עצמם. נדמה שהמילה המתאימה ביותר להסברו של הרב צבי יהודה היא 'הזדהות': האדם צריך להזדהות עם קיומו של הקב"ה, ולמקד בכך את חייו.

במבט מעמיק ניתן להבחין כי סיפור הגעת יתרו כולל תהליכים נפשיים משמעותיים, המתרחשים בין משה לעם. הדברים יובהרו כאשר נלך אחורה ונעמיק בזהותו של משה רבינו.

פסוק זה נאמר במקורו לבני ישראל, ואסר עליהם לאסוף את המן ביום השבת. חז"ל דרשו אותו לעניין איסור תחומין, שאסור לאדם לצאת מרחק אלפיים אמה מהמקום שבו הוא שובת בשבת. בכמה מקומות בגמרא מופיעה מחלוקת התנאים בין רבי עקיבא לבין חכמים – האם איסור תחומין הוא מדאורייתא או מדרבנן, ונחלקו הראשונים בגדריה של מחלוקת זו.

בראש שלנו, הכוח של המלך שהוא הקב"ה, והצו כלומר הדרישה שאנו מזהים כדרישה המוסרית, נדמים כשני דברים שונים. ממילא, העונה אמן אחר שניהם, לכאורה הולך אחר שני אלים חלילה – דוקא משום כך יש לנו מצוה לאחד את שניהם: ה' אחד.

היינו מצפים כי מעמד הר סיני יתרחש מייד לאחר היציאה ממצרים. אולם, אנו נוכחים לגלות כי עלינו להמתין עוד פרשה שלמה לפני המעמד, פרשת בשלח.
כנראה, שעם ישראל צריך עוד לעבור כמה תהליכים נפשיים כדי שיהיה מסוגל לקבל את התורה. כדי להבין את התהליכים הללו, נדרש לעקוב בעדינות אחרי סיפורי הפרשה, המתארים את צמיחתם של ישראל מעם עבדים לעם הראוי לקבל את התורה.

"החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה". מצווה זו אמנם איננה המצוה הראשונה שבתורה, אך היא המצווה הראשונה שנצטווה בה עם ישראל בתור עם.

בתהליך ההתבגרות הטבעי של ילד, נוצרת תנועה ממקום פאסיבי למקום אקטיבי. מסיפוק צרכים ללא מאמץ, להתנהלות עצמאית הדורשת פעולה והשתדלות בכדי לזכות בטוב. ההורי, אמורים להתחיל ולהתנות את השפע – "אם תעשה… תוכל לזכות ב…". בהתניה הזו טמונה אמונה ביכולתו של הילד להתאמץ, לגדול ולהשיג את הדברים בזכות פעולותיו.  

זהו המעבר הדרמטי המתרחש במכת בכורות.

כבר בברית בין הבתרים גזר הקב"ה על בני-בניו של אברהם שישתעבדו במצרים במשך תקופה ארוכה. שעבוד מצרים, אם כך, אינו אלא רצון ה' שהתגלה לאברהם, וייתכן שאף היה ידוע לחלק מהמצרים. מדוע, אם כך, נענש פרעה על כך שהלך בדרך שסייעה לרצון ה' להתגשם ולגזירתו להתממש?

לאחר סיום פרשת שמות, בטענת משה לקב"ה "וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ" (שמות ה', כג), פרשת וארא פותחת בפסוקים מרוממים במיוחד הנאמרים למשה: "וַיְדַבֵּר אֱ-לֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה': וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵ-ל שַׁ-דָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם: וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ: וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי". (שמות ו', ב-ה)

ככלל, לפסוקים אלו נודעה חשיבות רבה, משום שיש כאן דיון בטרנסצנדנטליות של הקב"ה, ואכן הראשונים הרבו לדון בהם. אך אנו לא נעסוק בכך, אלא נתמקד בנקודה אחרת העולה מתוכם: הביקורת של הקב"ה על משה רבנו.

מדוע בפרשת שמות לדבר על הצלה מהסבל בלבד, ורק בפרשת וארא לדבר על היציאה כחלק מהברית לאבות? 

המתח שבין יחיד לציבור אינו מאפיין רק את המעבר מספר בראשית לספר שמות, אלא מלווה את תולדות המחשבה התורנית לאורך הדרך.

לאחר שנים ארוכות של משה במדין, ה' מתגלה אליו בסנה. ה' מצליח, במאמץ רב, לגייסו שוב לפעולות ההצלה שבהם החל – הפעם עם ליווי א-לוהי. הקדוש ברוך הוא נכנס לתמונה, והוא מבטיח כי סוף השעבוד מצוי בטווח ראייה.

מה גרם למהפך הדרמטי בסיפור? האם זהו שינוי שרירותי בעלילה, או שמא ניתן לשים אצבע על נקודת השינוי?

בפרשתנו אנו פוגשים לראשונה במשה ובבני משפחתו, ובנוסף הקב"ה מתגלה אליו ומטיל עליו את שליחותו הגדולה. אך משה לא נשא בעול לבדו, אלא השתתף בהנהגה יחד עם אחיו, אהרן. בדברים הבאים נעמוד על היחס בין השליחויות השונות, ועל המשותף להן. אך לפני שנעמוד על מטרת השליחויות, נפתח ביחסים שבין משה ואהרן לבין עצמם.

כמו גזע המסתעף לשני ענפים, יש שני המשכים לספר שמות: 'ויקרא' ממשיך את הדיבור מן הקֹדש הפנימי, ואילו 'בְּמדבר' הולך עם הענן והמסעות. ממילא, 'ויקרא' פותח בקרבנות, ואילו 'בְּמדבר' פותח בצבא. 'ויקרא' פונה פנימה אל הקודש, ואילו "בְּמדבר' פונה החוצה אל המחנה, אל עם ישראל לשבטיו. שניהם יחד מעוגנים ונמשכים מסוף 'שמות'.

כתיב: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד" (שמות א, ז). וחשבתי בעה"י לומר שמכאן למדו חז"ל שבמצרים ילדה אשה שישה בכרס אחת, שהכתוב היה יכול להסתפק בתיבה אחת כמו "פרו" או "ישרצו" אלא העובדה שהכתוב השתמש בשש מילים …

כיצד למדו חז"ל שילדו במצרים שישה בכרס אחת? קרא עוד

בפרשת תצוה ישנן הוראות מפורטות כיצד לבנות את מזבח הקטורת.
הכלי יקר מבאר את כל מעשה מזבח הקטורת כנגד נשמתו של האדם, ראה שם. בקיצור אזכיר שהקטורת הרוחנית כנגד חלקו הרוחני של האדם. אורכו אמה, רוחבו אמה- כנגד אמה יחידה, לכפר על נשמתו של האדם שנקראת יחידה. זמן הקטרתו בבוקר כשנולד האדם, ובערב כשעוזב את העולם. ובאה הקטורת לכפר על הנשמה כדי שתהא היציאה מן העולם בלא חטא. וגם עשו למזבח הקטורת זר זהב סביב כנגד העטרות של הצדיקים לעתיד לבוא.

מה מרמזת לנו התורה בכרובים אלו? מה ניתן ללמוד מדיוק הפסוק "ונתת את הכפורת על הארון מלמעלה ואל הארון תיתן את העדות אשר אתן אליך" (שם. כא)

כמה ספרים נכתבו, וכמה חידושים חודשו, אך לא ראו אור יום מעולם? כמה כתבי יד נשכחו או נגנזו, אבדו או בלו ברבות השנים מבלי שאף אחד יגלה את האור הגנוז בהם!

מה לא להוציא את הבדים מהטבעות? למה להשאיר את המקלות שבהם נושאים את הארון לעולם?
גם לאחר שעם ישראל היה בארצו ובנחלתו, וכבר נבנה המקדש- לא הוסרו הבדים מהארון! למה התורה אוסרת עלנו להסיר את הבדים מהארון? מה הם מסמלים?

משפטי התורה אינם למשפטנים ועורכי דין, הם לכל אחד ואחד, כל איש מישראל נדרש ללמוד ב"ק ב"מ וב"ב, סנהדרין ושבועות, כשם שכל איש ישראל צריך ללמוד זבחים ומנחות, אף שאינו כהן. אין שום דת ואין שום חברה, שבה הדרישה של כל התורה והמשפטים היא נחלת הציבור כולו. ושוב נדגיש, שלפחות מבחינה הצהרתית, זוהי האידיאה, ויש לה משמעויות הלכתיות הדורשות מכל אדם מישראל ללמד את בניו וללמוד בעצמו, ברמה של "יהיו דברי תורה משוננים בפיך".

"וגר לא תונה ולא תלחצנו, כי גרים היתם בארץ מצרים" (שמות כב. כ) למה פתח הכתוב ב"ו" החיבור? הרי בפסוק הקודם מדבר הכתוב בנושא אחר לגמרי: " זובח לאלוקים יחרם בלתי לה' לבדו" (שם. יט)מה הקשר והסמיכות בין שני הפסוקים? …

מה הקשר בין הונאת גר לעבודה זרה? קרא עוד

"וכי יפתה איש בתולה אשר לא אורשה ושכב עמה, מהר ימהרנה לו לאישה. אם מאן ימאן אביה לתתה לו, כסף ישקול כמוהר הבתולות" ( שמות כב. טו-טז) מסביר רש"י שצריך לפסוק לה כמשפט איש לאשתו, שכותב לה כתובה וישאנה. יש …

"מהר ימהרנה לו לאשה" קרא עוד

בסיפור על תנורו של עכנאי מתוארת מחלוקת יסודית בין ר' אליעזר לר' יהושע. לפי ר' אליעזר הלכה נקבעת מהשמיים, ואילו לפי ר' יהושע ההלכה היא מערכת
ארצית עליה ממונים בני אדם.
נדמה שניתן בקלות
לקשר מחלוקת זו למחלוקת אחרת של אותם תנאים בהקשר לפסוק הפתיחה של פרשתנו.

למעמד הר סיני – עם הקולות והברקים וקול השופר החזק, עם האש והעשן והחרדה הגדולה מאד – נזכרו בכתוב שתי מטרות. המטרה הראשונה מפורשת בתחילה ואילו השנייה חבויה בסיום – אך שתיהן עומדות ביסוד התורה.

כל עשרת הדיברות נאמרו בלשון יחיד למרות שנאמרו לעם ישראל בכללותו! נשאלת השאלה, למה לא נאמרו בלשון רבים?

"ויקח יתרו חתן משה עולה וזבחים לאלוקים ויבוא אהרון וכל זיקני ישראל לאכול לחם עם חתן משה לפני האלוקים" (שמות יח. יב) "ויאמר אל בנותיו ואיו? למה זה עזבתן את האיש קראן לו ויאכל לחם" (שמות ב. כ) בזכות זה …

מידה כנגד מידה קרא עוד

מה ראה יתרו שלא ראו משה ואהרון והזקנים? מה כל כך מיוחד בעצתו של יתרו -הרי זו עצה המתבקשת לכל בר דעת, שרואה, ומבין, שאדם אחד לא יכול לשאת בנטל של מליון אנשים ויותר, העומדים עליו מהבוקר ועד לערב, יהיה גדול ככל שיהיה.
יש להניח שכל אחד שהיה רואה את העומס והנטל הכבד המונח על כתפי משה היה ממליץ המלצה כזו…אז מה מיוחד כל כך בדבריו של יתרו?

בפרשתנו, פרשת בשלח, מרבים בנ"י להתלונן, פעם על המצרים, פעם על המים ופעם על האוכל. אכן נסיון קשה כשנמצאים במדבר שממה. גם אנחנו עומדים בנסיונות קשים. באיזו עין נשתמש, בעין הרגילה הרואה שחסר לנו הרבה דברים, או בעין האמיתית, עין האמונה, שרואה שכל חיינו מוקפים מתנות רבות, ושגם מה שנראה רע הוא בעצם לטובתנו, ללמדנו אמונהבמצבים קשים לקרב אותנו דרך זה לה' יתברך.

חז"ל מסבירים שעם ישראל קיבל בפרשת בשלח כמה מצוות. רש"י על אתר כותב שהמצוות שעם ישראל קיבל הם שבת, פרה אדומה ודינים. אולם, בגמרא במסכת סנהדרין (נו.) נאמר שהמצוות שקיבלו בני ישראל הן שבת, כיבוד אב ואם ודינים. בגמרא לומדים זאת מכך שנאמר לגבי שבת וכיבוד אב ואם "כאשר צוך ה' אלוקיך"(דברים ה'). היכן הוא ציווה? במרה.

מסופר בפרשת בא, כי עם ישראל, נשים וגברים, השאילו ממצרים כלי כסף וכלי זהב וניצלו את מצרים. אבל, כאשר שולח ה' את משה, ה' הבטיח למשה שרק הנשים ישאלו כלי כסף וזהב…מהיכן הגיעו הגברים?

מדוע טרחה התורה להקיף אותנו במצוות שהם זכר ליציאת מצרים? בכל מקום שהיהודי יפנה הוא יפגוש איזו מצווה שמזכירה לו את יציאת מצרים.

דם המילה מייצג את מסורת האבות. אברהם כרת ברית עם הקב"ה על המילה, יצחק חווה את ברית המילה שלו בעקדה, וברית המילה הייחודית של יעקב הייתה בשעת המאבק עם האיש. דם הפסח מייצג את המהפכנות ביהדות, את האידיאולוגיה. כל אחד מהערב רב היה צריך להקריב קרבן פסח בשביל להצטרף ליוצאים ממצרים, כל גר צריך בזמן המקדש להביא קרבן: "ריצוי דמים". דם הפסח הוא הצד שאיננו תלוי בבחירת ישראל, אלא בהתנדבות.

התורה
רצתה לשלב את חג המצות עם חג הפסח, ולהצמיד את שני החגים ליחידה אחת. לכן, נכתבו
פסוקי חג המצות כהמשך ישיר לפסוקי הפסח, כציווי לדורות. כפי שאמרו חז"ל במקום
אחר, "בסיני נאמר, אלא שנכתב במקומו" (חולין ק עמוד ב' ועוד).
בקריאה
זהירה ומדויקת נמצא לפירוש זה ראיה חשובה מסוגיית הגמרא, ומן ההלכה.

הקב"ה מצפה מן האדם, למעורבות ולהשתדלות כדי להשיג גם את הדברים המובטחים. אפילו כאן, כאשר הקב"ה נגלה בשם הוי'ה המבטא שידוד מערכות הטבע, ופועל נסים באופן גלוי, אין הדבר אומר ש מדובר במאורע רגעי וחד פעמי. הפער בין א-ל ש-די לבין שם הוי'ה הוא במידת ההִגָּלות של נסי ה' לעיני כל, אולם בשתי הדרכים, מדובר בתהליכים שבני אדם מעורבים בהם ופועלים בתוכם. ככלל, אין הקב"ה מעניק מתנות משמים בלא מגע יד אדם; הקב"ה מצפה להשתדלות האדם.

למה דווקא לקו אנשים אלו ומקומות אלו? וגם, למה בהתראה נאמר משהו אחד ובפועל נעשה משהו אחר, יותר רחב, ויותר קשה?

"ויעשו כן החרטומים בלטהם להוציא את הכנים ולא יכלו, ותהי הכנם באדם ובבהמה." (שמות ח'. יד) במה חטאו הבהמות אשר נענשו גם הם במכת הכנים? מדוע לא הסתפק הקב"ה בהכאת המצרים בלבד, וכלל גם את בהמתם? אם תאמר שהיו עובדים …

ותהי הכנם באדם ובבהמה- למה נענשו גם הבהמות? קרא עוד

בימי האבות, ברית בין הבתרים הייתה עלומה ונסתרת. היא הייתה שרויה בתרדמה, "במחזה", חבויה בחיק העתיד. כשהגיע הזמן, ברגע של יציאת מצרים, כבר יש אומה – הגיעה עתה של ברית בין הבתרים.

למה משה צריך לשקר לפרעה שבכוונתו ללכת עם ישראל "לזבוח" לה'? שיגיד לו בצורה פשוטה שנגמר השעבוד, ועם ישראל יוצא לחורין!

" ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול." (שמות ב. יב) אותו זמן שמשה רבנו יוצא לראות בסבלותם של אחיו העברים, הוא למעשה נסיך מצרי, שגדל בארמון פרעה במצרים. לכאורה, בלי ידע אמיתי על מורשת …

ויפן כה וכה- מאיפה יש לנסיך מצרי רוח הקודש? קרא עוד

למה צריך שנמצא חן בעיני מצרים? יכל הקדוש ברוך הוא לתת לנו את רכושם באונס ולא מרצון. כמו שגרם הקב"ה לשלח את ישראל באונס, מפחד ושלא לרצונם- ככה גם יכל הקדוש ברוך הוא לתת לנו את רכושם באונס! למה צריך שנמצא חן בעיניהם?

אם פרעה ירצה לראות אות או מופת בדבר מהימנותם של משה ואהרון, או מופת בדבר הבנת גודלו של משלחם -הקדוש ברוך הוא, היה צריך הפסוק להיות כתוב בצורה שונה. "תנו לי מופת" , למה נאמר "תנו לכם מופת"? הלא פרעה הוא זה המבקש את ההוכחה….

בשיעור זה נבקש לענות על השאלה "מיהו משה?" בתקופת חייו הראשונה. כיצד דמותו של משה נתפסת בעיני עצמו, בעיני סביבתו במצרים ובמדבר, בעיני עמו ובעיני התורה? האם כמשה בן (עמרם) איש מבית לוי? משה בן (בתיה?) בת פרעה? משה בן (יוכבד) בת לוי? משה אחי אהרן ומרים? משה חתן יתרו, איש לציפורה?

מה צריך מטה לעשות בו את האותות? למה בחר הקב"ה במטה אשר דרכו יעשו המופתים? יכל משה להרים את ידו, וכל מה שיצביע עליו יהפוך לנחש לדוגמא. לכאורה זו הקטנה של האות והמופת- שזה נעשה דרך כלי כזה או אחר. יכל פרעה לאמר: "נראה את משה בלי המטה שלו!"… ניתן להבין, בטעות, כי מקור כוחו של משה הוא המטה- ולא הקב"ה! והלא זאת מטרתו העקרית של משה- שיכיר פרעה וכל מצרים איתו- מי זה הקב"ה ומה כוחו!!