קטגוריה: שמות

עלינו להבין שלימוד התורה צריך להתבסס קודם כל על מחויבות, ורק אחר כך ניתן למצוא בו עניין והנאה.

מדוע הקדוש ברוך הוא ציווה על מערכת כרובים נוספת ושונה במקדש?

כאשר אדם בא לשוב בתשובה, יש יתרון מסויים למי שנפל כבר ברשת יצרו, על פני מי שיש כעס ורציחה בתוך לבו פנימה, ועדיין אין הוא מכיר בחולי שמקנן בו ואין הוא יכול לתקן את המידה הרעה שהוא כפוף אליה.

גם היום, בזמננו־אנו, עדיין קיימת לדאבוננו עבדות המונית במקומות מסוימים. גם הדורות הבאים יצטרכו לעסוק בשאלת היחס לעבדים, השיקום לאלו שהם כבר לא עבדים, היחס לאסירים ולמחוסרי בית.

כשברא א-לוהים את האדם, באמת אין האדם אחראי כלל על מעשיו, שכן כל רגע ורגע לכל אורך ימיו "בעליו עמו". אך בקבלת המצוות התנה הקדוש ברוך הוא תנאי עם ברואיו.

אחרי כל השנים במצרים, בתוך חיי סיר הבשר, באמת לא פשוט לקבל תורה.

מדוע הפרשה נקראה על שמו של יתרו? ובכלל, מדוע חשוב לתאר את מעשיו?

כיצד עדיף לישראל לקבל את התורה – מאהבה או מיראה?

מספרים שלאחר מתן תורה ובניית ארון הברית, הציב משה את ארונו של יוסף בסמוך לארון הברית. אם כן, לא רק שמשה טרח להתעסק בעצמו בעצמות יוסף ודווקא בזמן היציאה ממצרים, אלא יש השוואה בין ארונו ובין ארון הברית. שוב, חוזרת במלוא תוקפה שאלתנו – מה היה כל כך חשוב בעצמות יוסף?

התורה אינה רק אותיות התורה – אלא התגלות הקדוש ברוך הוא בעולם. לעיתים היא באה לידי ביטוי בסוגיות, באותיות ובמילים, ולעיתים בבריאה, בצמחים ובגרמי השמיים. לאור זאת, יש קשר הדוק בין התורה הנלמדת והתורה העומדת בבסיס העולם כולו.

אפילו מהבהמות של פרעה ניתן להפיק תועלת לעבודת ה'. כל שכן מן הבהמות שלנו, וכל שכן מן היהודים שאנו נפגשים איתם.

קידוש החודש וקרבן הפסח – מדוע דווקא הם נבחרו על מנת לכונן את עם ישראל – מה כל כך מיוחד בשני הציוויים הללו?

שני כיוונים נוספים שרואים בעשרת המכות העברת מסר רוחני ישיר יותר מאשר עונש או נקמה גרידא במצרים.

שמותיו של הקב"ה מסמלים את הנהגתו בעולם, ובעיקר את מידת הדין והגבורה מול מידת הרחמים והחסד. אנחנו, לעומת זאת, נדרשים ליחס אחד, בלתי תלוי, כלפי הנהגת ה': "בכל מאודך – בכל מדה ומדה שהוא מודד לך, הוי מודה לו" (ברכות נד ע"א).

מדוע מצווה הקב"ה על משה לדבר אל בני ישראל ואל פרעה – כאשר משה כבר נצטווה על כך, ואף מילא את השליחות? השליחות לבני ישראל לכאורה הצליחה; ופרעה – מדוע ישתכנע מדרישה נוספת שיציגו משה ואהרן?

ישנו יעוד אליו מכוונים בני ישראל ולשמו הם מוצאים ממצרים: להגיע מעבדות פרעה לעבדות ה'. דהיינו להיות צבא ה'. ייתכן ש-ה' רומז כאן לסיבה בגינה הוא מוציא את בני ישראל – העובדה שהם צבאותיו.

כשמשה רואה שפרעה "גזר עליהם גזרה שלא היה לו שום צורך בה – תבן לא ינתן לעם הזה", הוא מבין שהוא נשלח למשימה של גאולה שאינה בדרך הטבע. אין זה דבר טבעי לגרום לישראל סבל "לשמו", במקום שלמצרים אין שום תועלת ויתרון בכך. מגזרות שאין בהן היגיון – נושעים על ידי גאולה שאינה נתפסת בהיגיון, ואינה כבולה לחוקי הטבע.

מה עבר על משה עד שהוכשר להיות המנהיג של ישראל? מה הייתה מסכת החיים שעברה עליו?

על אותותיו של משה ודומיהן יש לשאול – האם התוכן של האות עצמו בא ללמד את הנביא או העם דבר מה? או שמא אין כלל חשיבות לתוכן האות – וכל חשיבות האות היא בעצם קיומו המוכיח את עליונות הנביא ויכולתו שמעל כוחות הטבע?!

בגדיו של הכהן הגדול אמורים לשקף – ובמידה ידועה אף להעמיק – את זהותו הייחודית והמרוממת של הכהן הגדול. אך ייתכן שקיים בהם גם מרכיב נוסף ומשמעותי יותר. עיון בפסקי הרמב"ם ביחס לכהן הגדול מגלה שמעמדו של הכהן הגדול משתקף בכמה דרכים כדמות בעלת כוח ושררה, אשר מבחינה זו מקבילה לדמותו של המלך.

לא רק במלאכת המשכן מתקיים מתח זה שבין המחויבות והכניעה, לבין הפריצה והחידוש. גם בבניין העולם, שנמסר לאדם לפיתוחו ולשכלולו – כאמור, "אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת" (בראשית ב', ג) – אנחנו מזהים מגמה כפולה זו. מחד נדרש האדם לפעול בעולם ולקדם אותו טכנולוגית מדעית ומוסרית, ומאידך על האדם לזכור תמיד את הגבולות ואת הכניעה – שיש מנהיג לבירה.

ספר שמות מסתיים בתיאור הקמת המשכן, ושוב חוזרת התורה על פרטי המשכן וכליו. כדרכן של חזרות בתורה, גם כאן אנו מוצאים כמה הבדלים משמעותיים בין המסופר בפרשתנו לבין הנאמר בפרשות הקודמות. עיוננו יעסוק בפרוכת, המבדילה בין הקודש ובין קודש הקודשים, ובהבדלים שבין שתי הפרשות בעניינה.

לעם ישראל היה קשר מיוחד עם משה: משה הוציא אותם ממצרים, טיפל בכל בעיותיהם, ואפילו לאחר חטא העגל מיהר להתחנן עבורם.
אולם יש לשים לב שכל הביטויים של אהבת משה לבני ישראל, בדברי משה אל הקב"ה ובתפילותיו למען העם, נותרו בין הקב"ה למשה. עם ישראל לא ידע מזה מאומה.

"וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם" – כיצד נתינת מחצית השקל מונעת נגף?

האם הערגה לבניינו כפי שעולה מתפילת 'ולירושלים עירך ברחמים תשוב… ובנה אותה בקרב בימינו' ומ'ותחזינה עינינו בשובך לציון' ביטאה את משאלות ליבם הכמוסות של המתפללים, או שמא האשמתו של ר' יהודה הלוי: "ואין דבורנו: השתחוו להר קדשו, והשתחוו להדום רגליו, והמחזיר שכינתו לציון וזולת זה, אלא כצפצוף הזרזיר, שאין אנחנו חושבים על מה שנאמר בזה וזולתו, כאשר אמרת מלך כוזר" (הכוזרי מאמר שני, כד), מוטחת כלפי הדורות כולם?

מה באמת הוביל את משה לשבור את הלוחות כשירד מן ההר? מדוע הוא החליט שהמעשה הראוי לעשות כאשר העם 'התפרק' בתחתית ההר הוא לשבור את הלוחות?

מאז אהרן הכהן, השאלה הזו ממשיכה להישאל לאורך הדורות, וגם אנו פוגשים בה במקומות רבים בחיים: האם לדבוק באמת אחת, לראות הכל כשחור ולבן, או שיש לשתף פעולה כדי שנוכל אחר כך להחזיר את המצב למקום טוב יותר, אפילו אם נשלם מחירים כבדים בטווח הקצר.

מגמת הסנגוריה המאפיינת את מרבית דרשות חז"ל הארצישראליות העוסקות בחלקו של אהרן בחטא העגל, חריגה מההערכה האמביוולנטית העולה מדרשות העוסקות בחטאיהם של אבות אומה אחרים. בעיונינו זה ננסה לעקוב אחר היחס לחטא אהרן בעגל החל מהמקרא ובהמשך בספרות הבתר מקראית, וננסה להבין מהן הסיבות לצמיחתה של הסנגוריה המוחלטת למעשה אהרן בתקופת המשנה והתלמוד.

הלכות המשכן מהוות מצד אחד ויתור על האידיאל של עבודת ה' מכח המחשבה והדיבור, אולם הן לא מאפשרות לאדם להתמסר לאמצעי ומזכירות לו בכל שלב של השימוש בהם את התכלית לשמה נועדה עבודת המשכן. הלכות המשכן ופרטיו מאפשרות לאדם לבטא את כפיפותו לה' בכל פעולה דתית ומונעות ממנו להתמכר להבטי הפולחן כערך בפני עצמם.

הציץ מסמל את עבודת ה' דרך השכל. הוא מונח על ראשו של האדם, ליד המוח. המסר שלו קר, ברור וחד משמעי: עבודת השכל איננה מותירה מקום רב ליצירתיות או לביטוי אישי, וכך גם עבודת ה' שמסמל הציץ: כשם שלמשוואה פתרון אחד ברור, כך יש דרך סלולה וברורה לעבודת ה'.
החושן לעומתו, מסמל יסוד נוסף בבגדי הכהן הגדול, שמבטא עבודת ה' מסוג שונה.

התורה שמה במוקד את הפנימיות, אולם היא אינה מסתפקת בכך. חטאם של בני אהרן היה שנכנסו למשכן מחוסרי בגדים – הם חשבו שהעיקר זה הפנימיות, ולכן אם הם באמת רוצים לעבוד את ה', אין זה משנה כיצד הם לבושים. אולם הם טעו. אי אפשר לעבוד את הקב"ה באיזו צורה שרוצים, ויש משמעות גם לצורה החיצונית שבה באים אל הקודש ושבה נראים כלפי חוץ. אין לשים את המוקד בחיצוניות, אולם יש לזכור שגם היא אחד מהערכים שהתורה מחנכת אותנו אליהם.

נדמה שמדברי רש"י עולה מסר חשוב לחיינו הדתיים, שעליו כבר עמד המהר"ל ב"גור אריה" על אתר: עבודת ה' צריכה להתבסס קודם לכול על מחוייבות, ולא על רצון טוב. אמנם המשכן מבוסס על התנדבות של כל אחד ואחד, אולם האדנים שלו – הבסיס שעליו הכול עומד – מורכב מתרומה בעלת אופי אחיד, שכל אחד ואחד חייב לתת בין אם הוא רוצה בכך ובין אם לאו.

מחלוקת יסודית קמה וגם ניצבה בין הרמב"ן לרמב"ם מה נמצא במוקד המקדש והמשכן: מה הכלי המרכזי, ומהי מטרתו של בית הבחירה.

חמש הפרשות האחרונות של ספר שמות העלו לא מעט שאלות. המרכזיות שבהן עוסקות במטרת הפירוט הרב של אופן בנית המשכן וכליו בפרשות תרומה ותצווה, בחזרה לכאורה על פרשות הציווי של פרשות בתיאור הביצוע בפרשות ויקהל פקודי, וכן על מקומה של פרשת כי תשא בין שתי יחידות הציווי על בנין המשכן וביצועו.

אי אפשר להיות יהודי שלם בלי לקבל, או לפחות לשמוע, את המצוות הנאמרות בפרשת משפטים. מעמד הר סיני היה מעמד מדהים בעוצמתו – קולות, ברקים, ענן, ומעל לכול קולו של הקב"ה המדבר אל העם. ממילא קיים החשש שבגלל עוצמת המעמד, דווקא המסרים שהועברו בו נדחקו לשוליים. עוצמת החוויה העיבה על התכנים שהועברו במעמד הר סיני. לכן, סיומו של תהליך הגירות יכול להתרחש רק לאחר מסירת המצוות שבפרשת משפטים. גם אם מדובר במסירת מצוות 'יבשה', ע"י משה – אי אפשר להיות יהודי רק על פי חוויה, עוצמתית ככל שתהיה, ויש צורך בהפנמת התכנים של התורה, שבאים לידי ביטוי בפרשתנו.

יש שתי מטרות בהקמת מערכת צדק: לפני הקומה השנייה של משפט התורה, קיים רובד בסיסי הנוגע ליצירת המערכת עצמה – קודם כל, החברה צריכה להתנהל על פי חוקים בלי קשר לתוכנם. רק כאשר יש חברה מתפקדת אפשר לדון על טיבם של החוקים.

דווקא מסוגיה הלכתית בפרשה משפטים, ניתן ללמוד, על פי עדות של 'משיח לפי תומו' (כביכול), על מאפיין מרכזי של דור יוצאי מצרים שהשתנה לבלי הכר בקרב דור הבנים…

פרשת יתרו מתחלקת באופן ברור לשני חלקים: בתחילתה סיפורו של יתרו, ולאחריו סיפור מתן תורה. הקשר של חלקה השני של הפרשה לספר שמות הוא טבעי ומובן: עם ישראל יוצא ממצרים, ים סוף נקרע לפניהם, הם הולכים במדבר עם כל הבעיות הכרוכות בכך, ולאחר שהם מנצחים את עמלק, האויב האולטימטיבי, הם מגיעים למרגלות הר סיני ומקבלים תורה. אולם תיאור זה רק מחריף את הבעיה הקיימת עם חלקה הראשון של הפרשה: מדוע התורה בוחרת לספר לנו דווקא כאן, קודם מעמד הר סיני, על ביאת יתרו?

תפקידו של משה במתן תורה איננו עניין טכני בלבד. חז"ל למדו שגם לדורות קריאת התורה צריכה להיות על ידי מתווך. זה נכון לא רק לקריאת התורה, אלא גם ללימוד התורה באופן כללי: אין אדם לומד תורה אלא על ידי רב. כל הלימוד שלנו מבוסס על מסורת, כל תלמיד ורבו, ורבו מרבו עד ליהושע שקיבל ממשה רבנו. אך יש גם פן נוסף שנוגע לתפקידו של משה רבנו.

מפני מה זכה יתרו הכהן המדייני לכך שלתיאור ביקורו ועצתו למשה יוקדשו פסוקים מקרא רבים כל כך?

המדרש מתאר את התהפוכות שעברו על עם ישראל ביחס לקשר שלהם עם הקב"ה, ונדמה שהמסר העולה ממנו הוא שמצבו הרוחני של עם ישראל אינו קבוע ויציב, אלא משתנה מרגע לרגע. אופיו של עם ישראל הוא פעמים טוב ופעמים רע; פעמים 'נאוה' ופעמים 'שחורה'.

מסע הנדודים של עם ישראל במדבר נזכר בתנ"ך בהזדמנויות שונות, אך ההערכה כלפי התמודדותם עם תלאות הדרך איננה חד משמעית. כשמעשי העם בעגל ובמרגלים נזכרים בנאומים היסטוריים ההתיחסות אליהם היא, כמובן, כאל חטא מפורש. אולם, מה מעמדן של תלונות העם ובקשותיהם למים, בשר ולחם? האם נצרבו מעשים אלו כחטא מתמשך של דור המדבר, או שמא מגלים מנהיגי העם לדורותיו הבנה ללב עם שיצא ממאורת נוגשים וזקוק לזמן של הסתגלות, ומכירים בצרכי נוודים במצוקות המדבר?

כיצד מצוַת התפילין מביאה לכך ש"תהיה תורת ה' בפיך"?

למה התורה רואה צורך במצווה נוספת שתהווה זכר ליציאת מצרים? מדוע לא ניתן להסתפק בחג הפסח כדי לשמור על זיכרון יציאת מצרים חי?

במה אפוא זכה סיפור יציאת מצרים למעמד האירוע המכונן המרכזי בעיצוב התודעה ההיסטורית, דבר שלא זכו לו אירועים קוסמיים אחרים כבריאת העולם ומעמד הר סיני? מהם היסודות הקיימים באירוע זה החשובים כל כך לעיצוב הזהות הישראלית?

יכולתו של המנהיג להנהיג את כל הפלגים והשכבות בעם 'לפי כוחם' היא יכולת שאיננה מובנת מאליה, וגם בה ניחן משה

ההכרזה "וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם", עוררה תמיהה רבתי בקרב המפרשים: וכי האבות לא הכירו את שם ה'? פעמים רבות מספור הוא התגלה אליהם בשמו – ואם כן, מה החידוש הגדול כעת?

מהי מטרתה של שליחות משה? האמנם פרעה ואמונתו ניצבים במוקדה? האם האמונה בא-ל אחד אמורה להיות כבר בשלב מוקדם זה נחלתם של כל העמים? אם כן, במה ייבדל עם ישראל ויזכה למעמד של עם סגולה?

כיצד משה זכה למעלה זו, שלמרות כל איכויותיו האישיות הוא מעביר את דבר ה' בצורה זכה וצלולה, בלי שום 'נגיעה' אישית?

מעמד הסנה המופיע בפרשתנו הינו במבט ראשון מודל בסיסי של ויכוח בין הקדוש ברוך הוא למנהיג המיועד במעמד הקדשתו לתפקיד, מודל שאומץ על ידי נביאים מאוחרים בשעה שציווי השליחות רבץ לפתחם. אולם, עיון מעמיק בתכניו של מעמד זה מעמיד אותו כוויכוח ייחודי בין הא-ל לשלוחו. וויכוח זה אינו עוסק בחשש הנביא למעמדו, או בתיאור קשיות עורפו של העם, אלא מבקש לדון על אסטרטגיית השליחות ויעילותה.

"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אלֵהם – אלה הדברים אשר צִוה ה' לעשֹת אֹתם: ששת ימים תֵעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קֹדש שבת שבתון לה', כל העֹשה בו מלאכה יומת: לא תבערו אש בכל מֹשבֹתיכם ביום השבת". (שמות ל"ה, א-ג)
לצד האיסור הכללי על עשיית מלאכה בשבת המופיע בפסוקים אלו, מצרפת כאן התורה איסור נקודתי על הבערת אש ביום השבת. מדוע נדרשת התורה לצוות על מלאכת הבערה באופן מיוחד, לאחר שנאמר כבר האיסור הכללי על עשיית מלאכה?

במצווה הראשונה לישראל, קובעת התורה את מניין הזמן על פי הלבנה. עוד תבואנה בעתיד מצוות של מניין גם על פי החמה כמו "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב" (דברים ט"ז, א), "חַג הַקָּצִיר" (שמות כ"ג, טז) ו"חַג הָאָסִף" (שמות כ"ג, טז, ראו גם שם ל"ד, כב). אך כרגע המניין הוא עדיין לפי הלבנה בלבד. מדוע?

לכאורה, היה ניתן לתמצת את שתי הפרשות בפסוק בודד, לדוגמה: "ויעשו משה ובני ישראל את המשכן, ככל אשר ציווה ה' ". מה הטעם בפירוט הרב של ביצוע הדברים בפועל? מה מלמדות אותנו פרשות אלו, חוץ מהעובדה כי המשכן אכן נבנה כמו שצריך?

תפקידו של הכיור הוא לשמש את הכוהנים הרוחצים את ידיהם ואת רגליהם בבואם לעבוד בקודש. הגמרא עוסקת במצוַת קידוש הידיים והרגליים בכמה מקומות, ובעיקר בפרק השני של מסכת זבחים (יט ע"א ואילך). בסוגיות השונות, משתמשת הגמרא בשני ביטויים שונים כדי לתאר את הפעולה שעושים הכהנים בעזרת הכיור: פעמים מכנה הגמרא פעולה זו כ'קידוש ידיים ורגליים', ופעמים כ'רחיצת ידיים ורגליים'. האם יש הבדל בין שני הביטויים הללו?

משה רואה את מצבו של העם, ומבין שהוא אינו מוכן לאידיאל שמייצגים הלוחות. באופן מודע, הוא בוחר לנפץ את הלוחות, באופן שימנע מן העם מלחיות ברמה האידיאלית של מעמד הר סיני מצד אחד. אולם באותו הזמן, השבירה גם מאפשרת תיקון לעם: מבחינה זו, ניפוץ הלוחות מהווה מעשה הדומה לגירוש מגן עדן. גם אז, מסולק האדם מהגן, מקום המסמל רמה רוחנית גבוהה. מטרתו של הגירוש היא לאפשר לאדם תיקון שישיב אותו בחזרה לגן – בבוא הזמן.

הדיבור הא-לוהי כבר הסתיים, משה מקבל את הלוחות ומשיג את מטרת העלייה להר. אם כן, מדוע משה לא יורד מההר? אכן, צודק העם – "בושש משה"! משה ממשיך, משום מה, לשבת בהר במחיצת ה'. רק לאחר חטא העגל משה נאלץ לרדת, בשל ציוויו של ה' "לך רד!" (ל"ב, ז'). כביכול, אם העם לא היה חוטא, משה היה ממשיך לשבת ללא סוף, למרות שכבר ניתנו לוחות.
פעולה זו של משה תמוהה מאוד. מדוע להדאיג כך את העם, העומד מתחת להר חסר אונים וצמא לחזרתו?

מחד, המנורה משמשת ככלי שנועד לפאר את המקדש ולהרבות בו אור ותפארת; ומאידך, הדלקת נרות המנורה על ידי הכהן הגדול מהווה חלק חשוב מעבודת ה' שנעשית במקדש מידי יום ביומו.

דווקא התיאור ה'נורמלי' של מזבח הקטורת, המשלב את תיאור הכלי עם דרך העבודה בו, מעורר תמיהה על פיצול פרשות תרומה ותצווה. מדוע ליצור הפרדה מלאכותית בין תיאור הכלי לבין עבודה בו? מדוע לא לתאר את הדברים יחדיו?

במסגרת ספר שמות ישנה חלוקה ברורה בין העיסוק במקדש וכליו מצד אחד, לבין העיסוק בכוהנים ובלבושם מצד שני. פרשות 'תרומה' ו'ויקהל' עוסקות בעיקר בבנין בית המקדש ובעשיית הכלים שנמצאים בו, ומאידך פרשיות תצווה ופקודי מתמקדות בענייניהם של הכהנים ובגדי הכהונה. נראה כי חלוקה זו משקפת במידה רבה את השניות הכללית המאפיינת את בית המקדש ואת תכליתו העיקרית.

כיצד ניתן לא להזיל דמעה על שאול?! אדם שהשקיע את כל מרצו וכוחותיו בתשועת העם, כיצד כשל זה גורם לתגובה כל כך חמורה מאת ה' כלפיו?! הכאב והקושי העולים מכאן אנושיים ומובנים בהחלט – אך מהו הצד השני? מהו הדבר שבו נכשל שאול אשר גרם לתוצאות חמורות כל כך?

אם אכן המשכן נועד להוות מקום להנחת הלוחות, יש לשאול מה הוא תפקידם של שאר כלי המשכן? מדוע לא להסתפק בבניית היכל מכובד ובתוכו ארון להנחת הלוחות?

בדורו של הרס"ג הייתה נהירה עצומה אחרי הקראות, והרס"ג נלחם בכך. רבים מעם ישראל אבדו והתבוללו לצערינו בעקבות כך. היה אז חכם קראי מפורסם בשם בן זוטא שהיה מפרש את הפסוקים כמשמעותם הפשוטה נגד חז"ל (עיין בדברי האב"ע שבן זוטא …

"וְכִֽי־יִגֹּ֧ף שֽׁוֹר־אִ֛ישׁ אֶת־שׁ֥וֹר רֵעֵ֖הוּ וָמֵ֑ת" קרא עוד

"כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו, וחדלת מעזוב לו – עזוב תעזוב עמו".
חז"ל התקשו בהבנתה של מילה אחת המופיעה בפסוקנו: "שונאך". כיצד מתייחסת כאן התורה למציאות של שנאה בין אדם לחבירו, כאשר היא בעצמה אסרה על קיומה של מציאות כזו – "לא תשנא את אחיך בלבבך"?

בפרשתנו, התורה פורסת מערכת רחבה של דיני ממונות: אחרי מעמד הר סיני, על השופרות והברקים, התורה מתפנה לשרטט את הדינים על פיהם יתנהלו חיי היום יום של עם ישראל. הבחירה לפתוח בדיני הממונות מעניינת: מכל תחומי ההלכה המגוונים התורה מעדיפה לפתוח דווקא בדיני השומרים, ההלוואות והנזיקין. מה עומד מאחורי בחירה זו?

אין מנוס מלומר, כי פרשת משפטים צריכה להטרים את מעמד הקשר והחיבור של ברית האגנות – לפי הרמב"ן מבחינה ריאלית ולפי רש"י מבחינה ספרותית. אך מדוע? פרשת משפטים נדמית לעיתים כ'אפורה'. רובה עוסקת במצוות משפטיות, חלקן לכאורה מובנות מאליהן, שנועדו לאפשר חיי חברה תקינים. מה לאוסף זה של חוקים ולכניסתם של ישראל בברית האגנות?

האיסור לחמוד הוא אחד מעשרת הדיברות המופיעים בפרשתינו. בעשרת הדברות שבפרשת ואתחנן מתווסף עליו האיסור "לא תתאווה", הנמנה בנפרד. ההבדל בין שני האיסורים מבואר במכילתא: בעוד שעל איסור החימוד עובר רק אדם שבא לידי מעשה ממשי, של לקיחת החפץ מידי אדם אחר – איסור "לא תתאווה" חל גם על מחשבת הלב כשלעצמה.

הרב צבי יהודה נהג לומר שהאמונה היא לא ידיעה ולא מחשבה, אלא החיים עצמם. נדמה שהמילה המתאימה ביותר להסברו של הרב צבי יהודה היא 'הזדהות': האדם צריך להזדהות עם קיומו של הקב"ה, ולמקד בכך את חייו.

במבט מעמיק ניתן להבחין כי סיפור הגעת יתרו כולל תהליכים נפשיים משמעותיים, המתרחשים בין משה לעם. הדברים יובהרו כאשר נלך אחורה ונעמיק בזהותו של משה רבינו.

פסוק זה נאמר במקורו לבני ישראל, ואסר עליהם לאסוף את המן ביום השבת. חז"ל דרשו אותו לעניין איסור תחומין, שאסור לאדם לצאת מרחק אלפיים אמה מהמקום שבו הוא שובת בשבת. בכמה מקומות בגמרא מופיעה מחלוקת התנאים בין רבי עקיבא לבין חכמים – האם איסור תחומין הוא מדאורייתא או מדרבנן, ונחלקו הראשונים בגדריה של מחלוקת זו.

בראש שלנו, הכוח של המלך שהוא הקב"ה, והצו כלומר הדרישה שאנו מזהים כדרישה המוסרית, נדמים כשני דברים שונים. ממילא, העונה אמן אחר שניהם, לכאורה הולך אחר שני אלים חלילה – דוקא משום כך יש לנו מצוה לאחד את שניהם: ה' אחד.