ושכנתי בתוכם
א. איזה בית תבנו לי?
"רבי יודה בר סימון בשם רבי יוחנן שלשה דברי' שמע משה מפי הגבורה ונבהל ונרתע לאחוריו: בשעה שאמר לו ועשו לי מקדש (כ"ה, ח'), אמ' משה לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך ואתה אמרת ועשו לי מקדש?!" (פסיקתא דרב כהנא פיסקא ב – כי תשא)
שאלתו של משה רבינו כאן מהדהדת מקצה העולם ועד קצהו – כיצד ייתכן להעלות על הדעת שהקדוש ברוך הוא, מלא כל הארץ כבודו, שאין מחשבה תפיסא ביה כלל, שאין לו דמות ולא סוף וקץ ותכלה – ישרה שכינתו בבית אחד?!
שאלה זו חוזרת ונשנית לאורך הדורות: "כֹּה אָמַר ה' הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי־זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ־לִ֔י וְאֵי־זֶה מָקֹם מְנוּחָתִי?" (ישעיהו ס"ו, א')
בדברים הבאים ננסה לענות על השאלה ולהסביר כיצד ייתכן שהקדוש ברוך הוא משרה את שכינתו בין בני האדם.
בפסיקתא דרב כהנא שהוזכרה לעיל, מקבל משה רבינו תשובה לשאלה – תשובה שגם היא צריכה עיון ותלמוד: "אמר לו הקדוש ברוך הוא, משה לא כשאתה סבור, אלא עשרים קרש בצפון ועשרים קרש בדרום שמונה במערב ואני יורד ומצמצם שכינתי ביניכם למטן, דכתי' ונועדתי לך שם" (פסיקתא דרב כהנא שם)
הקדוש ברוך הוא מסביר למשה שאין הכוונה כפשוטו, לבנות בית שאכן 'מספק', כביכול, את צרכי ה'. מובן שדבר זה לא ייתכן כלל ועיקר! אלא, מדובר על בית במושגי העולם הזה, כשהקדוש ברוך הוא 'מצמצם' שכינתו בעולם הזה התחתון.
דברים אלו עדיין צריכים לימוד, כאמור. כיצד בית זה שעשוי בידי בשר ודם, מספק מקום מנוחה לשכינה גם לאחר שזו מצטמצמת לבית זה בלבד?
ב. שכינה בתחתונים
האלשיך בתחילת פרשתנו נדרש לשאלה זו: "הנה תצילנה אזנים משמוע כדבר הזר הזה, כי איזה הדרך ישכון אור שכינתו יתברך בארץ הלזו במקדש כוננו בני האדם. וכאשר ראה כן תמה שלמה המלך ע"ה באומרו (מלכים א' ח', כ"ז) האמנם ישב א-להים על הארץ כו'?!" (אלשיךכ"ה, ח')
ומציע שלוש תשובות בדבר ונעמוד עליהן אחת אחת:
1. וזה שער השמיים
בתשובתו הראשונה מבין האלשיך הקדוש שאכן השכינה שורה בבית המקדש כפשוטו. מטרת בניית המקדש היא לאפשר למעט מן העולמות העליונים לרדת גם לארץ: "הנה תשובתו בצדו, הלא היא כי שם שער השמים מקום אל הורדת השפע העליון להאיר על הארץ ולדרים עליה, ומאז נברא העולם שרתה שכינה במקום ההוא, כי על כן שם הקריבו את קרבנם אדם ונח, ואברהם את יצחק בנו, והטעם כי הוא מכוון כנגד בית המקדש של מעלה… ועל ידי כן הטיבו אשר דברו רבותינו ז"ל באומרם כי הנכנס בבית המקדש של מטה מעלה עליו הקדוש ברוך הוא כאילו נכנס בשל מעלה, והכהן המקריב את עולת איש כאילו מקריב בשל מעלה. כי לסיבות הנזכרות בית המקדש העליון היה כיורד ומתלבש בבית המקדש של מטה בכל פרטיו, וכאילו מקדש של מטה ושל מעלה יעמדו יחד. ועל כן לא יפלא שבתו יתברך במקדש אשר על הארץ, כי שם ביתו יתברך העליון כאילו יושב בשני העולמות כאחד" (אלשיך שם)
על פי הבנה זו, אכן המקדש מכוון כנגד מקום הקדושה למעלה. ממילא הוא משמש מעין פתח, דרכו ניתן לחוש בעולם הזה מעט התגלות ישירה יותר של הקדושה, המופיעה בעולמות עליונים.
קשה להבין, על פי תשובה זו, מהי בדיוק אותה קדושה. אך ההתייחסות בתשובה זו למקדש כבית ה' היא יחסית כפשטה. זה אכן המקום בו שורה השכינה בעולם.
כמובן שדברים אלו שייכים אך ורק בבית המקדש בירושלים עליו האלשיך מדבר. במשכן, שהיה במדבר, הדברים היו מעט שונים. בפשטות, המשכן אינו מכוון כנגד בית המקדש של מעלה.
2. בתוכם ולא בתוכו
בתשובה השנייה האלשיך כבר פונה לכיוון אחר, בו הוא מקבל את הנחת העבודה של השאלה. לא ייתכן שהקדוש ברוך הוא, כפשוטו, נמצא בעולם הזה בבית גשמי עם גבולות קירות צורה וחומר. על כן צריך להבין את המושג של השראת השכינה בצורה אחרת: "ועוד יתכן דרך שני בביאור הכתובים. והוא בשום לב אל אומרו ושכנתי בתוכם ולא אמר בתוכו. והוא כי הנה שמעתי לומדים מכאן כי עיקר השראת שכינה באדם הוא ולא בבית מאומרו בתוכם. אך לא המשיכו הכתובים על ענין זה. ואני אבא אחריהם ומלאתי את דבריהם" (שם)
בתשובה זו מציע האלשיך שהשכינה לא שורה בבית אלא באדם. המשכן הוא המקום המאפשר לאדם לעבוד את בוראו, ועל ידי כך הוא מחזק את השכינה השרויה בליבו של האדם.
במצוות מעשר שני מתארת התורה כי על האדם לעלות ולאכול את פירותיו הקדושים בירושלים: "לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת־ה' אֱ-לֹהֶיךָ כָּל־הַיָּמִים" (דברים י"ד, כ"ג). ההימצאות במקום בו נעשית עיקר עבודת ה', מכניס את היראה והקדושה בליבו של האדם. האדם משפר את מעשיו ודרכיו, ובכך השכינה שורה בתוך האדם עצמו.
כאן, מושג השראת השכינה אינו כפשוטו – הקדוש ברוך הוא לא גר בתוך האדם. האדם במעשיו מגלה את הבורא בעולם הזה הגשמי. בכך השכינה, כביכול, שורה בתוך האדם.
3. אוועד להם שם
בתשובה השלישית, האלשיך ממשיך עם ההבנה שאין מקום לשכינה בתחתונים כפשוטו. אולם, הוא מבין בצורה אחרת את אופן השראת השכינה. לא מדובר כגילוי ה' הבא על ידי מעשיו הטובים של האדם, אלא כגילוי פעולת ה' בעולם על ידי הניסים הנעשים בבית המקדש וההתוועדות של ה' לבני ישראל דרכו: "עוד יתכן דרך שלישי, מורכב מהשנים הנאמרים. והוא ועשו לי מקדש, שלא יעלה על רוחם שאהל ומשכן גשמי ובעל גבול הם עושים לשכון יה אלקים, כי אם ועשו לי מה שכבר הוא מקדש. והוא ככל הכתוב למעלה. כי משכן הנער הם מעתיקים פה כמדובר. ועם כל זה אל ידמו בנפשם שעל ידי כן מהמשכן אעשה עיקר, כי הלא לא כן הוא כי הלא ושכנתי בתוכם כי היכל ה' המה (ירמיה ז', ד'), ואם כשרים יהיו אוועד להם שם, ואם לא אטש משכנם, וזהו ושכנתי בתוכם" (שם)
כמובן, שעל פי זה עיקר המקדש אינו העצים והאבנים אלא מעשי ישראל שעושים רצון אביהם שבשמים. הבית הגשמי רק בא כסימן לאותו קשר שיש בין ישראל לאביהם כאשר הם עושים רצונו.
4. שני כיוונים בהשראת שכינה במשכן
בתשובה הראשונה והאחרונה של האלשיך אנחנו מוצאים שני כיוונים שונים למושג של השראת השכינה במשכן. התשובה הראשונה מבינה כפשוטו, שיש השראה של שכינה במשכן, ואילו התשובה האחרונה מבינה שהמשכן אינו הסיבה והמקום להשראת שכינה. לגישה השניה, המשכן הוא סימן לכך שהשכינה באה על ידי הקשר הטוב בין ישראל לאביהם שבשמים.
נדמה שיש כאן שתי בחינות של המשכן. האם המשכן נועד, כפשוטו, להיות מקום לשכינה, או שמא המשכן מטרתו לעורר את האדם לעבודת ה' ועל ידי כך להשרות את השכינה בעולם.
ג. בניין או כלים
יתכן ושאלה זו היא העומדת ביסוד המחלוקת בין הרמב"ם והרמב"ן בנוגע ליחס בין המשכן עצמו לבין כליו. הרמב"ם בספר המצוות מונה כמצווה את בניית בית המקדש, ובדרך אגב מסביר גם מה מטרתו של בית זה: "והמצוה העשרים היא שצונו לבנות בית עבודה. בו יהיה ההקרבה והבערת האש תמיד ואליו יהיה ההליכה והעליה לרגל והקבוץ בכל שנה כמו שיתבאר, והוא אמרו יתעלה ועשו לי מקדש" (ספר המצוות, עשה כ')
על פי הרמב"ם, תכליתו של המקדש היא להיות בית לעבודה. העיקר אינו הבית, אלא הבית מהווה 'הכשר מצווה' לעבודה הנעשית בו ולעליה לרגל. על פי זה מבין הרמב"ם שהבית והכלים אחד הם, שהרי שניהם באים לאותה מטרה – העבודה: "וכבר בארנו (ריש שרש יב) שזה הכלל הוא כולל חלקים ושהמנורה והשלחן והמזבח וזולתם כלם הם מחלקי המקדש והכל ייקרא מקדש וכבר ייחד הציווי בכל חלק וחלק"(שם)
הרמב"ם חוזר על תכלית זו של המקדש גם בהלכותיו, כך מצאנו בהלכות בית הבחירה: "מצות עשה לעשות בית ל-ה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות, וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה שנאמר ועשו לי מקדש" (בית הבחירה א' א')
ובהלכות מלכים הגדיל הרמב"ם לעשות והביא פסוק אחר ממנו מקורה של מצווה זו: "…ולבנות בית הבחירה שנאמר לשכנו תדרשו ובאת שמה" (מלכים א', א')
בעקבות דבריו, לא מצאנו ברמב"ם מצווה על עשיית הארון. שכן הארון, בפשטות, הוא כלי שאין בו עבודה כלל אלא הוא נכלל כחלק ממצוות בניית הבית.
רוח אחרת הייתה עם הרמב"ן, שבהשגות על מצוות עשה לג הסביר שאין לראות את כלי המשכן ואת המשכן בחדא מחתא, שהרי תפקיד הכלים אכן לאפשר את העבודה, אך לא כך תפקיד הבית: "ולא הוכשר בעיני הטעם שכתב בו הרב שאמר (מ', כ') שהם חלק מחלקי המקדש. לפי שאין הכלים חלק מן הבית אבל הם שתים מצות ואינן מעכבות זו את זו ומקריבין בבית אף על פי שאין בו כלים אלו. ולכן אצלי עשיית הארון והכפורת לשום שם העדות תמנה מצוה בפני עצמה" (רמב"ן עשה ל"ג)
בפירושו לתורה בפרשתנו משלים הרמב"ן את התמונה ומסביר מה משמעות בניית הבית גם ללא העבודה בו: "כאשר דבר השם עם ישראל פנים בפנים עשרת הדברות, וצוה אותם על ידי משה קצת מצות שהם כמו אבות למצותיה של תורה… ואמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, והנה הם קדושים ראוים שיהיה בהם מקדש להשרות שכינתו ביניהם. ולכן צוה תחלה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקודש לשמו, ושם ידבר עם משה ויצוה את בני ישראל.
והנה עקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון, כמו שאמר (כ"ה, כ"ב) ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת, על כן הקדים הארון והכפרת בכאן כי הוא מוקדם במעלה… וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר… וכמו שאמר במתן תורה (דברים ד', ל"ו) מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה, כך במשכן כתיב (במדבר ז', פ"ט) וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת מבין שני הכרובים וידבר אליו… כי שם יהיה בית מועד לדבור ונקדש בכבודי" (רמב"ן כ"ה, ב')
הרמב"ן מסביר שמטרת המשכן להוות בית לקדוש ברוך הוא, בו, כביכול, תשרה השכינה כפשוטו ממש בתוך בני ישראל. כך תישמר אותה ההתגלות שהייתה במעמד הר סיני לדורי דורות.
נמצאנו למדים, אם כן, שמחלוקת הרמב"ם והרמב"ן על תכלית הבית בעצם נוגעת בשני הבחינות שראינו לעיל. לרמב"ן "ושכנתי בתוכם" הכוונה כפשוטו, שתהיה דירה בתחתונים. לדעת הרמב"ם, שכינה זו באה על ידי כך שלישראל יש בית לעבודה והם יכולים להוסיף ולהתעלות ביראת שמיים ובעשיית רצון ה' – ועל ידי כך לגלות את השכינה בעולם.[1]
ד. מוקדם ומאוחר בתורה?
שיטת הרמב"ן הנ"ל באה לידי ביטוי במחלוקת נוספת בינו לבין רש"י על סדר המקראות. להבנת הרמב"ן, כמו שראינו, ציווי בניית המשכן מגיע כהמשך למעמד הר סיני. בניית המשכן היא מעין הורדה מהמעמד הגדול והחד פעמי, להתגלות תמידית ההולכת עם ישראל בכל מסעיהם. לעומתו, רש"י ראה אחרת את פני הדברים. הוא השתמש בכלל הידוע "אין מוקדם ומאוחר בתורה", בשביל להסביר את המיקום המיוחד של הציווי על המשכן: "אין מוקדם ומאוחר בתורה. מעשה העגל קודם לצווי מלאכת המשכן ימים רבים היה, שהרי בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, וביום הכפורים נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל, ולמחרת התחילו בנדבת המשכן והוקם באחד בניסן" (רש"י ל"א, י"ח)
מדברי רש"י עולה שהציווי על בניין המקדש מגיע כתגובה לחטא העגל. ייתכן שכלל לא היה נבנה המשכן אלמלא חטאו ישראל. רוח כזו עולה גם מדברי המדרש: "אלה פקודי המשכן משכן העדות עדות לכל באי העולם שנמחל להם על מעשה העגל, למה הדבר דומה למלך שנשא אשה והיה מחבבה כעס עליה והלך לו היו שכנותיה אומרות שוב בעליך אינו חוזר לך לימים בא ונכנס עמד בפלטרין ואכל ושתה עמה ועדיין שכנותיה לא היו מאמינות שנתרצה לה ומתוך כך ראו ריח בשמים עולה מן הבית ידעו הכל שנתרצה לה.
כך הקדוש ברוך הוא חבב את ישראל ונתן להם את התורה וקרא אותם ממלכת כהנים וגוי קדוש, לאחר ארבעים יום סרחו אמרו הגוים שוב אינו חוזר עליהם, עמד משה ובקש רחמים ואמר לו סלחתי כדבריך (במדבר יד), אמר משה מי מודיע לאומות, אמר ליה ועשו לי מקדש, כיון שראו אומות העולם הריח של קטרת מתמר ועולה מתוך המשכן ידעו שנתרצה להם הקדוש ברוך הוא" (תנחומא פקודי ו')
לדברי הרמב"ן, המשכן אכן משמש כהשראת שכינה. לכן הוא הוא ענין לכתחילה, ובכוונה מופיע כחלק ממעמד הר סיני ועוד לפני חטא העגל. לשיטת רש"י המשכן אינו מהווה מקום להשראת שכינה בעולם, אלא עדות לכך שלמרות החטא השכינה עדיין שורה בישראל. אם כן, לדידו אין כאן מקום השראת שכינה 'אמיתי' כפשוטו, אלא מטרתו להעיד לכל העולם ש-ה' לא עזב את עמו. עדות זו היא השראת השכינה עליה מדובר.
הבנה זו שונה מעט בהבנה שראינו לעיל ברמב"ם. כאן השראת השכינה באה לידי ביטוי לא בעבודה של ישראל במקדש, אלא בעובדה שהקדוש ברו הוא עדיין רוצה קשר לעמו למרות החטא.
ה. גילוי השכינה בעולם הוא השראת שכינה
נראה שאפשר לחבר את שני הכיוונים שראינו עד כה לכדי כיוון אחד ורמז לדבר מצאנו באבות דרבי נתן: "רבי שמעון בן אלעזר אומר אף אדם הראשון לא טעם כלום עד שעשה מלאכה שנאמר ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה [וגו'] מכל עץ הגן אכול תאכל (בראשית ב', ט"ו): רבי טרפון אומר אף הקדוש ברוך הוא לא השרה שכינתו על ישראל עד שעשו מלאכה שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (כ"ה ח')" (אבות דרבי נתן פרק י"א)
ר' טרפון מבין שמלאכת האדם במשכן היא זו שגורמת להשראת שכינה, והברייתא מקבילה זאת למלאכת אדם הראשון בגן עדן. מסתבר לומר שהשראת השכינה בעולם היא בעצם הביטוי האנושי לאמונה בקיום הבורא. הקדוש ברוך הוא בוודאי לא 'נמצא' בעולם הזה, שכן מושג ההימצאות לא שייך לגביו כלל. השראת השכינה היא ההבנה, ההפנמה והפרסום של שם ה' בעולם הזה. על ידי זה, כביכול, ה' עצמו נמצא בעולם.
אם כנים הדברים, שלושת התפקידים שהצענו למשכן אחד הם. המשכן הוא מקום העבודה, על ידי עבודה זו ברור לכל באי עולם שהשכינה שורה בעם ישראל – ובכך באמת השכינה שורה במשכן.
אפשר להסביר את הדברים על פי שמות המשכן שמצאנו בתורה. התורה מדברת על שני תפקידים של המשכן: "אהל מועד" מחד ו"משכן העדות" מאידך. אוהל מעד מבטא את ההתוועדות והמפגש בין ה' לעם ישראל. "משכן העדות" מתאר את היות המשכן עדות לכך שהשכינה שורה בישראל.
היה ניתן להסביר שמדובר על שני חלקים שונים של המשכן – האוהל בו מתרחשת ההתוועדות והמשכן בו מונחים הלוחות שהם העדות.[2] אך המעיין יראה שמצאנו בתורה את שתי הפעולות ביחס לשתי המקומות: ישנו גם משכן העדות וגם משכן ה' וישנו גם אהל מועד וגם אהל העדות. על כן, בהחלט אפשר לומר ששני הדברים אחד הם.
נראה שהדברים עולים גם מתיאור המדרש בתנחומא המקשר בין מעשי הדורות לבין השראת השכינה:
"אלה פקודי המשכן וכתיב אלה שמות בני ישראל, בא וראה כמה חבב הקדוש ברוך הוא את המשכן שהניח את העליונים ושכן בתוך המשכן, אמר רבי שמעון עיקר שכינה בתחתונים היתה שנאמר וישמעו את קול ה' א-להים מתהלך בגן (בראשית ג), בא אדם וחטא נסתלקה מן הארץ לשמים, עמד קין והרג את אחיו נסתלקה מן הרקיע הראשון לשני, עמד דור אנוש והכעיס לפניו נסתלקה מן השני לשלישי, עמד דור המבול והשחית דרכו נסתלקה מן השלישי לרביעי, דור הפלגה נתגאה נסתלקה מן רביעי לחמישי, סדומיים קלקלו נסתלקה מן החמישי לששי, עמדו אמרפל וחבריו נסתלקה מן ששי לשביעי, עמד אברהם וסגל מעשים טובים נמשכה השכינה מן שביעי לששי, יצחק משכה מן ששי לחמישי, יעקב מן חמישי לרביעי, לוי בנו מן רביעי לשלישי, קהת בן לוי מן שלישי לשני, עמרם מן שני לראשון, משה ביום שהוקם המשכן וכבוד ה' מלא את המשכן, זה שאמר הכתוב כי ישרים ישכנו ארץ (משלי ב') ישכינו השכינה בארץ" (תנחומא פקודי ו')
(הרב ישי יסלזון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. לע"נ דן בן ציפורה ינאי ז"ל. עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).
[1] ייתכן שיש בזה חילוק בין המקדש למשכן, כך הציע הרוגוצ'ובר, כפי שהובא בשו"ת דברי יציב: "במ"ש הרמב"ם פ"א מבית הבחירה ה"א מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות, וחקר הגה"ק (הרוגוצ'ובר בצפנת פענח) זצ"ל אם המצוה הוא העשיה או שיעשה או שיהיה, והעלה לחלק בין משכן למקדש שהוי רק הכשר מצוה, וכדרכו בקודש האריך ברמזים וציונים לסוגיות הש"ס" (דברי יציב חו"מ סימן פ"ז)
ועפ"ז אפשר להבין את החילוק בין תירוצי האלשיך לעיל ואכמ"ל.
[2] כמו שמצאנו בתחילת הפרשה, והן הן העדות לכך שישראל עבדי ה' על ידי קיום המצוות, וגם העדות על כך שהשראת השכינה שהייתה בהר סיני ממשיכה ומלווה את ישראל.