"היו נכונים!"

הדפסה

א. היו נכונים

לקראת המעמד הגדול והנורא בו ניתנה התורה, מעמד  המופיע בפרשתנו, ה' שולח ביד משה את הציווי הבא לבני ישראל: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה לֵךְ אֶל־הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם: וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד ה' לְעֵינֵי כָל־הָעָם עַל־הַר סִינָי" (י"ט, י'-י"א)

לאחר מספר פסוקים, מתארת התורה כיצד משה אכן מיהר לקיים את דבר ה' – אך עם תוספת ביאור מסוימת: "וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן־הָהָר אֶל־הָעָם וַיְקַדֵּשׁ אֶת־הָעָם וַיְכַבְּסוּ שִׂמְלֹתָם: וַיֹּאמֶר אֶל־הָעָם הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל־תִּגְּשׁוּ אֶל־אִשָּׁה"  (שם, י"ד-ט"ו)

הקדוש ברוך הוא לא מפרש בדבריו מהי ההכנה הנדרשת למעמד הר סיני, אלא מצווה על קדושה, היטהרות והכנה כללית. משה מפרט שההכנה הנדרשת היא פרישה מאשה.

יש לעיין מה האופי והתכלית של ההכנה הזו – מדוע בכלל בני ישראל צריכים הכנה למעמד הר סיני? וביתר שאת יש לשאול – מדוע דווקא הכנה זו?

ב. פרישה מן החטא

בשביל לברר ולבאר שאלה זו, נעמיק מעט במשמעותה וחשיבותה של ההכנה לקבלת תורה. כיצד מתכוננים למתן תורה? בתנא דבי אליהו מובא, שהוראה זו של הכנה בקדושה לקראת קבלת התורה, אינה הוראת שעה בלבד אלא הוראה לדורות: "אם רוצה אתה ללמוד וחפץ אתה בדברי תורה, צא למד מראשו של עינין תחלת מעשים כולם, כשעמדו אבותינו על הר סיני לקבל עליהם תורה מסיני, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, לך אל העם וקדשתם וגו' (י"ט, י'), בא משה ואמר להם, היו נכונים לשלשת ימים [וגו'] (שם ט"ו)" (תנא דבי אליהו, י"ח)

בהמשך מבואר בתנא דבי אליהו, שמהות ההכנה אינה מסתכמת אך ורק בפרישה מאישה, אלא יש כאן דוגמא וביטוי לפרישה מכל עבירה: "וכי מאשה בלבד אמר להם, אלא כך אמר להם, בדלו עצמכם מעבירה ומגזל ומדבר מכוער, כדי שתהו כולכם טהורים בשעה שתעמדו על הר סיני" (שם)

מוסיף התנא דבי אליהו ומסביר שהכנה זו אינה ייחודית רק לקבלת התורה, אלא מצינו הכנה דומה גם לקראת כניסת ישראל לארץ: "בא יהושע ואמר להן, [התקדשו] כי מחר יעשה ה' בקרבכם נפלאות (יהושע ג', ה'), ואומר הכינו לכם צידה (שם א', י"א), וכי צידה (בלבד) היתה שם, והלא אינן אלא אוכלי המן, (כשהיו) [שהיו] מלקטין אתו בבקר בבקר ומניחין אתו עד הערב ולערב היה (כלא) [כלה] מידן, [מה] תלמוד לומר והכינו לכם צידה, אלא אם כן [כך] אמר להם, עשו תשובה כדי שתיכנסו לארץ [ותאכלו מתבואת הארץ, שנאמר וישבות המן ממחרת]"     (שם)

התנא דבי אליהו מדבר על שני מהלכים משמעותיים וחשובים בכינונו של עם ישראל כממלכת כהנים וגוי קדוש וכעם סגולה שתפקידו וייעודו לקדש שם שמיים בעולם: קבלת התורה והכניסה לארץ. אירועים מכוננים אלו, דורשים ראשית כל ניקיון מכל חטא.

ג. מדריגה רוחנית

אך עדיין יש לעיין, מה תפקידו ומטרתו של הניקיון מן החטא. האפשרות הפשוטה ביותר היא לראות בהכנה זו עליית מדרגה רוחנית לקראת קבלת התורה. כך נשמע מדבריו של המלבי"ם בפרשתנו:

"והיו נכונים ליום השלישי. כי מדרגה זו אי אפשר בלא הכנה, כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם, מבלי הבדל מדרגות רק כולם ישיגו השגה הנבואיית בשווה… לכן אמר ירד שזה מכונה בירידה, ויהיה לעיני כל העם, אם לעינים החיצונים שיראו בעיני בשר תמונות מבהילות אש ועשן והר בוער, אם לעינים הפנימים שיחזו מחזות מתיחסים עם עניני הנבואה כדרך הנבואה הנמוכה שחלה על כח הדמיון" (מלבי"ם י"ט, י"א)

כך מסביר גם הנצי"ב בלשונו שלו: "לפי דברינו דבכלל וקדשתם הוא פרישות מן האשה, אם כן פירוש והיו נכונים היינו שיכינו עצמם לראות ולשמוע פלאות, כדי שלא יצאו מדעתם במראה נפלא ובקול נפלא פתאום"    (העמק דבר שם)

מי שמרחיב ביותר בעומקה של הבנה זו הוא השם משמואל, שמבין כי ההכנה לקבלת התורה עמדה בשורש הוויכוח בין משה רבינו לפרעה: "ונראה לפרש בהקדם מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה אהא דאמר משה דרך שלשת ימים נלך במדבר, ופרעה אמר לכו זבחו לאלקיכם בארץ, כי משה רבינו ע"ה אמר כי כל איש הקרב לעבודת השם יתברך צריך מקודם להכין עצמו ולהתנקות מקנאה תאוה וכבוד המתיחסים אחר גוף ונפש ושכל.

ונראה לומר עוד, שתאוה מתיחסת לגוף כאמרם ז"ל (סוטה טו, ב) כשם שמעשי' מעשה בהמה, קנאה לנפש שהיא מכחות הנפש ובהמה אין בה ענין קנאה, כבוד לשכל כנ"ל. והתיחסות זו נראית יותר, זהו ענין הליכת דרך שלשת ימים במדבר, וכעין מה שנאמר במתן תורה היו נכונים לשלשת ימים לכוונה זו, ופרעה הרשע אמר זבחו לאלקיכם בארץ, היינו עם כל הארציות בלי הכנה כנ"ל" (שם משמואל בא, שנת תרע"ה)

על פי זה, אותם שלושת ימי ההכנה שכאן תפקידם להוציא את ישראל מזוהמת מצרים – כנגד אותם שלושת ימים של הליכה במדבר שנדרשו מפרעה.

ד. הכנה כפשוטה

בהמשך מציע הנצי"ב שאולי הכנה זו יכולה להיעשות גם בצורה אחרת: "עוד בכלל זה הכנה למחשבה והתבודדות כל אחד לפי כחו" (העמק דבר, שם)

כאן הנצי"ב כבר לוקח את ההכנה אל מחוזות אחרים. מצאנו כמה וכמה הכנות שמטרתן להתאמן, ללמוד ולהתרגל לקראת הדבר עצמו. כך מתארת המשנה בפרק הראשון ביומא את ההכנות של הכהן הגדול לקראת יום הכיפורים: "שבעת ימים קודם יום הכפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פלהדרין… כל שבעת הימים הוא זורק את הדם ומקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות ומקריב את הראש ואת הרגל… מסרו לו זקנים מזקני בית דין וקורין לפניו בסדר היום ואומרים לו אישי כהן גדול קרא אתה בפיך שמא שכחת או שמא לא למדת ערב יום כפורים שחרית מעמידין אותו בשער מזרח ומעבירין לפניו פרים ואילים וכבשים כדי שיהא מכיר ורגיל בעבודה" (משנה יומא א', ג')

ברור ממעשיו של הכהן הגדול, שמטרת הימים הללו ללמוד ולתרגל את העבודות לקראת יום הכיפורים. הדבר נכון גם בהוראה כללית יותר, כפי שבא לידי ביטוי למשל בהוראה להתכונן לכל חג שלושים יום קודם החג.

ה. לידה מחודשת, קריאה להתחדשות

ניתן להציע כיוון נוסף, מתוך התבוננות בהכנות שהצטוו עליהם עם ישראל. הציווי על ההכנה למעמד הר סיני כולל שלושה דברים: קדושה, כיבוס שמלות המבטא טהרה ופרישה מן האישה המבטאת פרישה מן החטאים.

דברים דומים מצאנו גם ביעקב אבינו שלפני שובו לבית אל הוא מצווה את בני ביתו: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל־בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל־אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ אֶת־אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם" (בראשית ל', ב')

הציווי הזה דומה מאוד, בתוכנו ואופיו, לציווי של משה רבינו. נראה שלשניהם מטרה אחת – לפני העמקת הקשר עם הקדוש ברוך הוא, בטח כאשר מדובר על אירוע מכונן, יש לעשות הכנה רוחנית – הן מצד הטהרה של החלפת השמלות והן על ידי חזרה בתשובה. המכנה המשותף של טהרה והחזרה בתשובה הוא מעין 'לידה מחדש' – האדם המיטהר פותח דף חדש בעולם הטומאה והטהרה, והחוזר בתשובה פותח דף חדש ונקי בעבודת ה'.

מעמד הר סיני והכניסה לארץ ישראל הם שלבים מהותיים ומשמעותיים בהתהוותו של עם ישראל. יש בהם מעין תהליכי לידה וגדילה. כך גם שובו של יעקב לבית אל לאחר מסע ארוך שנים, כשכלל לא היה ברור שיעקב יסיימו בחיים. באירועים כאלו, שמהווים חלק משלבי הצמיחה והגדילה הרוחניים של האומה כולה, יש בחינה מסוימת של לידה והתחדשות. מכאן, יתכן, נגזרת ההכנה הנדרשת אליהם.

ו. דין ורחמים

כיוון אחר עולה בדברי הזוהר: "(ויהי ביום השלישי) כתיב היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה והיינו ביום השלישי, ר' שמעון אמר בשעתא דקודשא בריך הוא בעא לאתגלאה בטורא דסיני קרא קודשא בריך הוא לכל פמלייא דיליה אמר לון השתא ישראל רביין דלא ידעין נימוסי ואנא בעי לאתגלי עלייהו אי אתגלי עלייהו בחילא דגבורה לא יכלין למסבל, אבל אתגלי עלייהו ברחמי ויקבלון נימוסי הדא הוא דכתיב ויהי ביום השלישי, ביום השלישי ודאי דאיהו רחמי, מנלן דכתיב (שמואל ב', כ"ב) ויט שמים וירד, ובהאי אתגלי קודשא בריך הוא לישראל, אקדים להו רחמי בקדמיתא ולבתר אתייהיב להו אורייתא מסטרא דגבורה" (זהר יתרו פ:)

התורה צריכה להינתן לעולם מתוך מידת הדין, שהרי היא האמת והצדק הא-לוהי עליו מושתת ועומד העולם כולו. אך בני האדם בכלל, וישראל בפרט, אינם יכולים לעמוד בפני דין כזה. כאשר הדין מוצא את ישראל חוטאים דינם כליה. לכן, הקדוש ברוך הוא מבקש מישראל להיטהר הן מן הטומאה והן מן החטאים, כך שהתורה תוכל להינתן במידת הרחמים – ומתוכה להגיע למידת הדין.

על פי הכיוון הזה, תפקיד ההכנה אינו נוגע לאופיו של המעמד, אלא לדרך בה התורה תתקבל אצל ישראל בצורה הטובה והנכונה ביותר.

ז. התכוננות או כוננות

פירוש מעניין מאוד להכנה זו מצאנו בדברי האבן עזרא: "והיו נכונים אולי לא יישן אדם בהם בלילה, שישמעו קול ה' בבקר, כדרך כהן גדול ביום הכיפורים" (אבן עזרא י"ט, א')

כולנו מכירים את מנהג תיקון ליל שבועות שיסודו במדרש, המספר על הקושי של בני ישראל לקום למעמד הר סיני (שיר השירים רבה א', י"ב). להבנת האבן עזרא הפרישה מאישה לא מבטאת ניקיון רוחני מן החטא אלא הכנה פרקטית – ההכנה נועדה לשמור את בני ישראל דרוכים ומצפים למעמד הר סיני, כמו שמצאנו בכהן גדול שלא ישן בערב יום הכיפורים.

מתוך דבריו של האבן עזרא ניתן ליצוק כמה משמעויות לתפקידה ומטרתה של ההכנה למעמד הר סיני.

משמעות אחת יכולה להיות – ההתרגשות. כאשר אדם מתרגש לאירוע גדול הוא לא מצליח לישון בלילה לפניו. בני ישראל מצווים לפני מעמד הר סיני על מעשים שיובילו את הלבבות – גם אם הם אינם מתרגשים הם מצווים להתנהג כאדם מתרגש, כזה שלא מצליח לישון בלילה, בשביל שהם יחושו בגדלות המעמד.

כיוון אחר למשמעותה של ההכנה הנגזרת מדברי האבן עזרא יכולה להילמד מהכנה מסוימת שאנחנו עושים בכל שנה למעמד הר סיני. ספר החינוך עוסק בדיני ספירת העומר, החובה לספור בכל שנה את הימים מפסח ועד שבועות. בהסברו את המצווה כותב ספר החינוך: "משרשי המצוה על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ וישראל, וכמו שכתוב (ירמיהו ל"ג, כ"ה) 'אם לא בריתי יומם ולילה' וגו'. והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה, וכמו שאמר השם למשה (ג', י"ב) 'וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא-להים על ההר הזה', ופירוש הפסוק כלומר, הוציאך אותם ממצרים יהיה לך אות שתעבדון את הא-להים על ההר הזה, כלומר שתקבלו התורה שהיא העיקר הגדול שבשביל זה הם נגאלים והיא תכלית הטובה שלהם. וענין גדול הוא להם, יותר מן החירות מעבדות, ולכן יעשה השם למשה אות צאתם מעבדות לקבלת התורה, כי הטפל עושין אות לעולם אל העיקר" (ספר החינוך, מצוה ש"ו)

בעל ספר החינוך מדגיש במילים נהדרות ומדהימות את גדלותה ומשמעותה של התורה כתכלית התהליך של יציאת מצרים כולו. ומתוך כך הוא מגיע גם להסביר מדוע כל כך חשוב לספור, לא רק ביציאת מצרים, אלא בכל שנה ושנה, לקראת המעמד הגדול הזה: "ומפני כן, כי היא כל עיקרן של ישראל ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה, נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו, כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המנין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא. וזהו שאנו מונין לעומר, כלומר כך וכך ימים עברו מן המנין, ואין אנו מונין כך וכך ימים יש לנו לזמן, כי כל זה מראה בנו הרצון החזק להגיע אל הזמן, ועל כן לא נרצה להזכיר בתחילת חשבוננו ריבוי הימים שיש לנו להגיע לקרבן שתי הלחם של עצרת" (שם)

הספירה מבטאת, להבנת החינוך, כמיהה וציפייה. יש כאן מהלך נפשי שדומה להתרגשות עליה דיברנו לפני רגע, אך כאן הדגש אינו על ההתרגשות אלא על הציפיה שבאה ההכנה להשריש בליבותם של ישראל.

ח. חלק מקבלת התורה

עד עכשיו ראינו שני כיוונים לפיהם ההכנה עליה  מצווים ישראל היא הכנה לקבלת התורה. אך אפשר גם להציע שאולי בהכנה זו ישנה כבר התחלה מסוימת של קבלת התורה.

לצורך הצעה זו נקדים ונביא את דברי הגמרא במסכת שבת, המבארת שמשה רבינו הוסיף יום אחד להכנה בה אנו עוסקים מדעתו שלו ו-ה' הסכים עמו: "אמר לך רבי יוסי: יום אחד הוסיף משה מדעתו, דתניא: שלשה דברים עשה משה מדעתו והסכים הקדוש ברוך הוא עמו: הוסיף יום אחד מדעתו, ופירש מן האשה, ושבר את הלוחות.

הוסיף יום אחד מדעתו. מאי דריש? היום ומחר – היום כמחר, מה למחר – לילו עמו, אף היום – לילו עמו. ולילה דהאידנא נפקא ליה. שמע מינה – תרי יומי לבר מהאידנא. ומנלן דהסכים הקדוש ברוך הוא על ידו – דלא שריא שכינה עד צפרא דשבתא"(שבת פז.)

מעשה זה תמוה ביותר. מדוע שמשה רבינו מדעתו שלו יוסיף על דבר ה'? וכי משה יודע טוב יותר מה תפקידה ומטרתה של הכנה זו?!

ר' לייב יצחק מברדיצ'ב בקדושת לוי עומד על יסוד דברים אלו ומתוכם הוא מחדש שההכנה בה מוסיף משה רבינו יום אחד מדעתו היא בעצם כבר חלק ממתן התורה עצמו: "ובזה נראה בגמרא (שבת פז.) 'הוסיף משה מדעתו יום אחד', ולכאורה כי דבר ה' לא ישוב חס ושלום ריקם, כי מאמר השם יתברך היה כי ביום השלישי ירד ה' (י"ט, י"א). אך הכלל הוא, אברהם אבינו עליו השלום קיים כל התורה כולה עד שלא נתנה (יומא כח:), כי התורה קדומה הוא, רק זאת בשעת ימי הגבלה היה לנו גודל פרישות והזדככות הגופניות, שמחמת גודל הזדככות היה זאת להועיל שיהיה בשכלנו ובידינו התורה שיהיה שלנו, כמו שאנו עושין פירוש לתורה כן יקום. הגם שבת קול יצא להיפך, אין אנו משגיחין בבת קול, כי לא בשמים היא, רק לנו מסר פירושו.

וזאת היה בשלשת ימי הגבלה, על כן צדקו דברי השם יתברך היו נכונים ליום השלישי כי ביום השלישי ירד ה' (י"ט, י"א), כביכול לשון ירידה, שהתורה תהיה לנו ולא למעלה, כשאנו אומרים הפירוש ובת קול להיפוך אין משגיחין בבת קול, ולא היה כוונת השם יתברך שביום השלישי יהיה קבלת התורה, רק שביום השלישי יגמור שהתורה תהיה לנו, על כן הוסיף יום אחד משה מדעתו, שבשלשת ימי הגבלה מסר לנו שיהיה בידינו הפירוש של התורה, ויום אחד על קבלת התורה"   (קדושת לוי, ואתחנן)

שלושת ימים אלו הם בעצם מסירת ההכנה לתורה שבעל פה. התורה שבעל פה באה להתאים את התורה הא-לוהית לעולם האנושי. במידה מרובה זה תכלית ההכנה של שלושת הימים הללו – להכניס קדושה א-לוהית לכליים גשמיים וארציים, דבר שדורש הכנה. חלק בלתי נפרד מהכנה זו היא ההבנה ש"אמת מארץ תצמח" (תהלים פ"ה, י"ב), ושהאמיתות הא-לוהיות לא יכולות להתקיים בשלמות ללא תיווך אנושי בעולם הגשמי.

על כן, התורה שבכתב והתורה שבעל פה ירדו שלובות, בשביל שעם ישראל יוכל לקיים את האמת הא-לוהית גם בעולם הזה.

על פי הבנה זו, היום שהוסיף משה מדעתו מגלה לנו על אופיים של כל ימי ההכנה. אלו ימים שדורשים מאנשים גשמיים לדעת מתי להניח את הגשמיות בצד ולקבל את התורה הרוחנית, על מנת שהגשם והרוח ילכו שלובים יחדיו. כך, עולמנו הגשמי יתקדש גם הוא.

(הרב ישי יסלזון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. לע"נ דן בן ציפורה ינאי ז"ל. עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).