"ודתיהם שנות מכל עם" – אמנת השכנוע בשנאת האחר

הדפסה הדפסה

הרבדים הסמויים של מגילת אסתר מזמינים דיון בסוגיות הרלבנטיות היום כמו בדורו של מרדכי.המגילה פותחת בתיאור המשתה ארוך הימים המפאר את כוחו ועושרו של המלך אחשורוש. בפתח פירושו למגילת אסתר מסביר המלבי"ם שאחשורוש היה מולך ב"ממלכה בלתי מוגבלת", לא כנבחר העם, אלא כמלך שכבש את כל המדינות בכח הזרוע, ויכול היה לחוקק כרצונו כל חוק, וכל עושר הממלכה שייך אישית לו, והוא לא חייב הסכמת שרי הממלכה ו/או עצתם.

למרות זאת, כאשר נתקל אחשורוש בשאלה הדורשת פתרון מרבה המלך אחשורוש להתייעץ כיצד עליו לנהוג. כך נוהג אחשורוש בענין מאון ושתי למלא את רצונו לבוא בכתר מלכות: "ויאמר המלך לחכמים יודעי העיתים…כדת מה לעשות במלכה ושתי, על אשר לא עשתה את מאמר המלך אחשורוש ביד הסריסים". וכך כאשר מבקש המלך אחשורוש לתגמל את חושף מזימת ההתנקשות של בגתנא ותרש במלך: "ויאמר המלך מה נעשה יקר וגדולה למרדכי על זה, ויאמרו נערי המלך משרתיו לא נעשה עמו דבר". המלך אינו שבע רצון, וכשמגיע המן לחצר הוא שב ושואלו – מבלי לחשוף את שם המתוגמל – "ויבוא המן ויאמר לו המלך, מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו..", וכשהוא מקבל את תשובתו האינטרסנטית של המן, הוא מאמצה מייד ומורה לו: "…מהר קח את הלבוש ואת הסוס כאשר דברת, ועשה כן למרדכי היהודי היושב בשער המלך..".

לעומת זאת, כאשר המן מציע למלך לאבד את כל היהודים בכל מדינות המלך אחשורוש, המלך כלל לא מתייעץ עם שריו "היושבים ראשונה במלכות" הקרובים אליו, וגם לא עם "החכמים יודעי העיתים" ואפילו לא עם "נערי המלך". טיעוניו של המן רוכשים מייד את לב המלך והוא מכפיף את כל היהודים וגורלם לגחמות המן: "ויאמר המלך להמן:הכסף נתון לך, והעם לעשות בו כטוב בעיניך". המלך העשיר מוותר אף על הכסף שמציע המן להביא לגנזי המלך עבור "עשי המלאכה" שיבצעו את איבוד היהודים "בדבר המלך". מדוע אותו מלך המרבה להתייעץ עם סביבתו לא מתייעץ כלל ביחס להצעת המן לאבד את היהודים ומקבלה על אתר מבלי לשקול אותה ואת השלכותיה? לשם כך נבחן את אמנות השכנוע של המן, בה משתמשים שונאים בכל דור ודור.

לדעת רש"י אחשורוש – הוא אותו אחשורוש שעמד ברשעותו כלפי היהודים מתחילתו ועד סופו. במדרש רבה מובאים דעות חז"ל לפיהן המלך אחשורוש עצמו היה שונא יהודים. ואם כך, לא צריך היה המן להתאמץ הרבה לשכנע את אחשורוש. מדוע אם כך טורח המן לפרוס את טיעוניו בפני המלך: "ישנו עם אחד, מפוזר ומפורד בכל העמים…וכו'"? ומדוע משנה המלך את דעתו לבקשת אסתר בשלב מאוחר יותר אם היה שותף לרצון המן? השוואת טיעוני המן לאחשורוש בעד השמדת היהודים, לטיעוני אסתר להסרת הגזירה מגלה רובד סמוי עם מסר גדול.

לדעת המלבי"ם המן גנב את לב אחשורוש בטיעוניו בשתי נקודות: האחת, "שלא הודיע לו מי הוא העם הזה שמלשין עליהם, שאם היה אחשורוש יודע שהם היהודים שהיו מפורסמים לעם חכם ונבון, לא היה שומע לעצתו, וכן [=השניה] אף על עם אחר היותר שפל ונבזה אם היה אומר לו שכוונתו להשמידם, גם כן לא היה שומע לו". לדעת המלבי"ם המן טען בפני אחשורוש שהוא רק מבקש לבטל את דתם של היהודים, ולהכריחם לשמור דתות אחרות, ולא התכוון אחשורוש לתת הסכמה להרג ואיבוד נפשות. בפועל, הפקודה ששלח המן בטבעת המלך היתה "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים", כאשר מאחשורוש הוא ביקש רק ש"יכתב לאבדם". המלבי"ם סבור שבאיבוד היהודים היתה כוונה להעביר את היהודים על דתם, ולהטמיעם בתרבות שאר העמים בהם ישבו בכל מדינות המלך, בעוד שהמן התכוון לאיבוד פיזי ממש. ולי נראה, שלמרות ההבדל הלשוני בין בקשת המן מהמלך לבין פקודת המן לכל שרי המדינות בטבעת המלך, כאשר היהודי מאבד את דתו ותרבותו, את ייחודו כעם נבחר,אין לו קיום כעם, ויש גם מי שיטען שאיבוד דתי-רוחני-תרבותי הוא שווה ואולי חמור יותר מהשמדה פיזית[1]. הסכמת אחשורוש לאיבוד הרוח היהודית אינה חמורה פחות מרצון המן להשמיד את היהודים פיזית.

המן – הוא ממוכן לדעת חז"ל שיעץ למלך להעביר את ושתי ממלכותה בשל מאונה – עטף את טיעוניו בפני המלך בכסות של "טובת המלך", כשהוא מסתיר מהמלך את פרצופיהם של האנשים שאותם הוא רוצה לאבד: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים…ודתיהם שנות מכל עם, ואת דתי המלך אינם עושים, ולמלך אין שוה להניחם". המלך אינו רואה את בני האדם כאנשים תחת שלטונו. המן משחיר בעיני המלך את היהודים כ"עם זר", "עם מנוכר", "עם מרדן" שאינו מקיים את חוקי המלך. הם [=היהודים] הם אחרים, שונים מאיתנו. הם לא בני אדם. בהם לא רק קל לפגוע [=בשל פירודם], אלא גם יש הצדקה חוקית, ואפילו אין תועלת כלכלית לאוצר המלך מהם.

אסתר בחכמתה הבינה את אמנות השכנוע של המן המשמשת שונאים לאורך כל הדורות. מהיכן? מעצתו הראשונה של המן [=ממוכן] למלך להעביר את ושתי ממלכותה. בעוד שהמלך ביקש פתרון אישי ביחס לושתי: "מה לעשות במלכה ושתי..", עשה המן הכללה של ענין ושתי ברמה הכללית: "..לא על המלך לבדו עותה ושתי המלכה, כי על כל השרים ועל כל העמים אשר בכל מדינות המלך אחשורוש", ואף ניתח באוזני המלך את המשמעות של מרידה זו שיכולה להביא ל"כדי בזיון וקצף". טיעונים אלה שכנעו את המלך להוציא חוק דרקוני בכל המדינות "להיות כל איש שורר בביתו ומדבר כלשון עמו". לבסוף, מבין המלך שהפתרון הכוללני והדרקוני שאימץ בעצת המן לא פתרו לו את בעיתו האישית עם ושתי, ונערי המלך נרתמים לגייס פתרון למציאת מלכה תחתיה. אסתר מבינה מכך שכדי להסיר את מחשבת המן, עליה לחשוף בפני המלך את פרצופיהם של האנשים שאותם ביקש המן להשמיד. עליה לבצע "האנשה" של משמעות ביצוע תוכנית השמד של המן בעיני המלך. כשהמלך יראה את האנשים – בודאי ישתכנע אחרת.

מרדכי – למרות קרבתו לחצר המלכות – לא הבין את אמנות השכנוע הזו. מרדכי חשב ברמה הלאומית, ברמת העם בכללותו. ולכן הוא מצווה על אסתר הנלקחת לבית המלך שלא להגיד את עמה ומולדתה, כי עלולה להיות סכנה לעם היהודי בכך. מהיכן יכול היה מרדכי ללמוד שבחצר המלך אחשורוש יש לחשוף את הפנים והאנשים? מעבדי המלך הרואים שמרדכי אינו כורע להמן כמצות המלך, ואז הם מספרים להמן "לראות היעמדו דברי מרדכי כי הגיד להם אשר הוא יהודי". מרדכי ראה בהתנהגותו האישית משהו סמלי הפוגע לא רק בו אישית, אלא בכל העם היהודי. משנוכח המן אישית, ולא מדברי עבדי המלך, ורואה בעיניו שמרדכי לא כורע ומשתחוה,אז משתכללת אצלו המחשבה לשלוח יד בכל העם היהודי ולא להסתפק בנקמה אישית במרדכי.

כאשר תוכנית המן נודעת למרדכי הוא מצווה על אסתר "…לבוא אל המלך להתחנן לו ולבקש מלפניו על עמה". בפועל, אסתר בונה תוכנית פעולה אישית של משתה יין כפול, ומזמינה את המלך והמן למשתה "אשר עשיתי לו"  [=למלך]. כשאסתר משיבה לשאלת המלך "מה שאלתך אסתר המלכה ותינתן לך ומה בקשתך עד חצי המלכות ותעש" פותחת אסתר בבקשה אישית לגבי עצמה: "…תינתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי", ומדגישה באוזני המלך "כי נמכרנו אניועמי להשמיד להרוג ולאבד ואלו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי, כי אין הצר שווה בנזק המלך". אסתר מאנישה את גזירת המן בעיני המלך, ואומרת למלך, האנשים שאתה המלך נתת הסכמה להשמיד להרוג ולאבד הם אני, משפחתי, עמי. זו אני שלצדך – שצריכים להרגה. וגם בהמשך,כשמבקשת אסתר להעביר את רעת המן האגגי ואת מחשבתו היא טוענת "..אם טובה אני בעיניו..כי איככה אוכל וראיתי ברעה אשר ימצא את עמי..". שוב מאנישה אסתר את החוק הלקוני והיבש שנוגע "לאותו עם מפוזר ומפורד" שהמלך כלל לא ראה למולו, בטובתה האישית שהיא שווה לטובת המלך. גם אסתר המלכה – כמו המן – לא עושה שימוש גדול בטיעון הכלכלי, שכן ברור לה שזה לא ישפיע על מלך שבתיאור עושרו הרב פותחת המגילה.

לשנאה לעם אחר – לאורך כל ההיסטוריה האנושית – מתלווה דה-לגיטימציה של העם האחר, ובעיקר הצגת האחר כלא בן-אדם, כזר, מנוכר, אנשים רחוקים, שפגיעה בהם כלל לא מזיקה. כאשר חושפים את האנשים והפנים שלהם מאחורי אותו "עם אחר", מתערערות ההצטדקויות השגויות לפגוע בעם אחר, וההבדלים התרבותיים והדתיים נראים פחות משמעותיים מהמכנה האנושי המשותף הרחב יותר של כל בני האדם. ומכאן, כשנראה את האדם מאחורי הענין/החוק/הסיפור, כל הענין ייראה אחרת לגמרי, ואנו עשויים לשנות עמדה לקצה ההפוך.

(נשלח ע"י יואב מיליס. מוקדש לע"נ הוריו זהרה ושמעון מיליס ז"ל ולע"נ אחיו צדוק בן שמעון וזהרה מיליס ז"ל)

דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • מעלתו של פורים
  • חג ומשקה
  • לצאת מהספק של עמלק בחיינו
  • הכנה לקיום המצוות
  • פורים ופסח
  • מגילת הסתם
  • פלפול יפה בענין "סעודת אחשורוש"
  • https://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (230KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.