ברית, עקידה, הקרבה והתמסרות

הדפסה

א. ברית מילה ועקידת יצחק

פרשתנו מגיעה מיד לאחר מצוות ברית המילה וחותמת בניסיון העקידה. בשיעורנו היום ננסה, מתוך שני אירועים אלו המהווים את מסגרת הפרשה, לעמוד על דמותו של אברהם אבינו, המשויכת למידת החסד. נעמוד גם על העקרונות הרוחניים שניתן ללמוד מאברהם אבינו, בבחינת 'מעשה אבות סימן לבנים'.

בתחילת הפרשה אנו פוגשים באברהם ה"יושב פתח האהל כחום היום" (י"ח, א'). רש"י מביא את דבריו של רבי חמא, המקשרים את תחילת פרשתנו לברית המילה שעבר אברהם בסוף הפרשה הקודמת: "אמר רבי חמא בר חנינא יום שלישי למילתו היה, ובא הקדוש ברוך הוא ושאל בשלומו" (רש"י י"ח, א')

מידת החסד של אברהם ניכרת כאן. גם לאחר ברית המילה הוא ממשיך לשבת בפתח האהל ולבדוק כיצד הוא יכול לקיים את מצוות החסד.

ב. מצווה שישראל מסרו נפשם עליה

אך נראה שלא רק בשל כך מקשר רבי חמא בין שתי הפרשיות. נדמה שיש לקישור זה סיבה נוספת, המעידה על מהות מידתו של אברהם אבינו.

ברית המילה עליה נצטווה אברהם אבינו היא אחת המצוות השורשיות ביותר שמצאו מקום של קבע בעם ישראל לדורותיו. בגמרא במסכת שבת עומד על כך רבי שמעון בן אלעזר, ומלמד כי סודה של מצוות ברית מילה בכך שישראל מוסרים נפשם עליה: "תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה בשעת גזרת המלכות, כגון עבודת כוכבים ומילה – עדיין היא מוחזקת בידם, וכל מצוה שלא מסרו ישראל עצמן עליה למיתה בשעת גזרת המלכות, כגון תפילין – עדיין היא מרופה בידם" (שבת קל.)

נראה שאין זה מקרה שישראל מוסרים את נפשם על מצוות ברית מילה, שכן מהותה קשורה בקשר עמוק למסירות נפש.

ג. ברית מילה ועקידת יצחק

המדרש מתאר קשר ישיר בין ברית המילה לעקידת יצחק, במסגרת הוויכוח שבין יצחק לישמעאל. המדרש מנסה להבין את פשר המילים "אחר הדברים האלה" (כ"ב, א') בתחילת עקידת יצחק ועל אלו "דברים" מדובר, ומביא שלוש תשובות: "אחר הדברים האלה אחר הרהורי דברים שהיו שם מי הרהר אברהם הרהר ואמר שמחתי ושמחתי את הכל ולא הפרשתי להקדוש ברוך הוא לא פר אחד ולא איל אחד, אמר לו הקדוש ברוך הוא על מנת שנאמר לך שתקריב לי את בנך ולא תעכב.

על דעתיה דרבי אליעזר דאמר, אלהים והא-להים, הוא ובית דינו, מלאכי השרת אמרו, אברהם זה שמח ושימח את הכל ולא הפריש להקדוש ברוך הוא לא פר אחד ולא איל אחד, אמר להן הקדוש ברוך הוא על מנת שנאמר לו שיקריב את בנו ולא יעכב.

יצחק וישמעאל היו מדיינים זה עם זה, זה אומר אני חביב ממך שנמלתי לשלש עשרה שנה וזה אמר חביב אני ממך שנמלתי לח' ימים, אמר ליה ישמעאל אני חביב ממך למה שהיה ספק בידי למחות ולא מחיתי, באותה שעה אמר יצחק הלואי היה נגלה עלי הקדוש ברוך הוא ואומר לי שאחתך אחד מאיברי ולא אעכב, מיד והא-להים נסה את אברהם" (בראשית רבה נה,ד)

המכנה המשותף לשלושת הסיפורים אותם המדרש מביא הוא ההקרבה – אברהם נזכר שלא הקריב קרבן, המלאכים מציינים שאברהם לא הקריב וישמעאל מתואר כמי שהקריב את ערלתו. התשובה לכל הטענות הללו היא עקידת יצחק – אברהם ויצחק מסכימים להקריב את היקר להם מכל. יצחק את חייו ואברהם אבינו את כל מפעלו כמתואר בפסוק בהרחבה: "…את בנך יחידך אשר אהבת את יצחק…" (כ"ב, ב')

על פי המדרש, אם כן, עקידת יצחק הייתה בחינה מסוימת של ברית המילה – רק עם עוצמות גדולות הרבה יותר.

ברית מילה היא אירוע קשה של פגיעה בגופו של התינוק ממש בימיו הראשונים. מפורסמים וידועים דבריו של רבי עקיבא לטורנוסרופוס כאשר זה קבל על המילה: "מעשה ששאל טורנוסרופו' הרשע את ר' עקיבא איזו מעשים נאים של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם? אמר לו של בשר ודם נאים. אמר לו טורנוסרופוס הרי השמים והארץ יכול אדם לעשות כיוצא בהם? אמר לו רבי עקיבא לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות שאין שולטין עליו אלא אמור דברים שהם מצויין בבני אדם.

אמר לו למה אתם מולין? אמר לו אני הייתי יודע שעל דבר זה אתה שואלני ולכך הקדמתי ואמרתי לך שמעשה בני אדם נאים משל הקדוש ברוך הוא. הביא לו רבי עקיבא שבלים וגלוסקאות אמר לו אלו מעשה הקדוש ברוך הוא ואלו מעשה ידי אדם. אמר לו אין אלו נאים יותר מן השבלים?!" (תנחומא תזריע ה')

למדרש זה יש המשך, העוסק בשאלה מעניינת יותר – מדוע הקדוש ברוך הוא רצה שישראל הם אלו שישלימו את הבריאה?
"אמר ליה טורנוסרופוס אם הוא חפץ במילה למה אינו יוצא הולד מהול ממעי אמו? אמר לו רבי עקיבא ולמה שוררו יוצא עמו והוא תלוי בבטנו ואמו חותכו, ומה שאתה אומר למה אינו יוצא מהול לפי שלא נתן הקדוש ברוך הוא את המצות לישראל אלא לצרף אותם בהם, ולכך אמר דוד (תהלים י"ח) כל אמרת ה' צרופה" (שם)

המדרש עונה תשובה כללית שנכונה לכלל המצוות. ננסה לענות כאן בצורה מעט אחרת, הקשורה באופן יותר ישיר לברית המילה.

ד. אות ברית לעולם

ברית המילה, כשמה כן היא, יוצרת ברית בין ה' לעם ישראל. מה תוכנה של ברית זו? מה היא כוללת בתוכה?

הטור, ר' יעקב בנו של הרא"ש, מקדיש סימן שלם (יורה דעה סימן ר"ס) לגודלה ומשמעותה של מצוותה המילה.

הב"ח (שם) שאל, מדוע הקדיש הטור למצווה זו סימן שלם, אף על פי שאין כאן הלכה למעשה כלל. יתרה מכך, זו אחת המצוות שישראל הקפידו עליה ביותר! עונה על כך הב"ח תשובה שמרחיבה מאוד את קיום מצות המילה, הרבה מעבר ליום השמיני בלבד:

"אבל נראה בקושטא שגם בדורו היו רבים נכשלים בעון זה כמו שנמצא בדורינו שאין נזהרין בקיום מצות מילה כמאמרה, והוא כי עיקר המצוה להיות עליו אות ברית קודש מאותיות שמו הקדוש יתברך לשמור את כל גופו מכל טומאת עריות.

והנה הרבה נכשלו בעון זה לטמאות אות ברית קודש בעריות ובייחוד בבנות הערלים ומולידין בנים לעבודה זרה וגם רבים באים אל נשים פנויות בנדתן ונעשה להם כהיתר כיון שהיא ישראלית פנויה.

ועל כן האריך רבינו בדרוש המילה כמה גדולה היא אם מקיים אותה כמאמרה שלא יהא פוגם אותה כי מלבד שיש בה צד כרת ונכרתו עליה י"ג בריתות ולא נקרא אברהם שלם עד שנימול, עוד דבר גדול מזה שכריתת ברית על נתינת הארץ אינה אלא אם בניך מקיימין את המילה ואם לאו אין נכנסין לארץ אם כן נשמע שעון זה והוא כשפוגם אות ברית קודש דאינו מקיים מצות מילה להיות דבוק עם קדושת שמו יתברך אלא נדבק אל החיצונים" (ב"ח שם)

להבנת הב"ח, תוכנה של ברית המילה הוא הקשר המחייב בין האדם לבין קונו. קשר כזה שמחייב את האדם גם כאשר מדובר בהקרבת גופו, כאשר ברית המילה היא סימן לכך שהאדם מסכים למסור את כל תאוותיו ויצריו למען שמו יתברך.

הרמב"ם במורה הנבוכים מסביר בטעם מצוות המילה דברים שקשה להולמם, בפשט המציאות הפיזית של האדם: "ולא נתנה מצוה זו להשלים חסרון הבריאה, רק להשלים חסרון המדות, והנזק ההוא הגופני המגיע לאבר ההוא, הוא המכוון, אשר לא יפסד בו דבר מן הפעולות שבהם עמידת האיש ולא תבטל בעבורה ההולדה, אבל תחסר בו התאוה היתרה על הצורך, והיות המילה מחלשת כח הקושי, ופעמים שתחסר ההנאה, הוא דבר שאין ספק בו, כי האבר כשישפך דמו ויוסר מכסהו מתחלת בריאתו, יחלש בלי ספק, ובבאור אמרו החכמים ז"ל הנבעלת לערל קשה לפרוש ממנו, זהו החזק בטעמי המילה אצלי" (מורה נבוכים ג', מ"ט)

במציאות ימינו קשה להוכיח שאדם נימול יצרו ותאוותיו חלשות יותר. אולם, טעמו של הרמב"ם מסתבר מאוד אם מדובר כאן על מעשה סימלי המראה את נכונות האדם להקריב את כולו – "בכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך" (ברכות סא:).

על פי זה מובנים ביתר שאת דברי רבי שמעון בן אלעזר – ישראל מוסרים את נפשם על מצוות המילה כי זה מהותה של מצווה זו: ההצהרה בפני כל שיהודי מוכן למסור את כל כולו ל-ה'.

בנוסף, יש לשים לב שציווי ברית המילה אצל אברהם אינו רק על הילדים אלא על כל מקנת ביתו. יש כאן סימן שכל עולמו של האדם משועבד לעבודת ה' ולא רק הוא לבדו.

בקהילות רבות יש מנהג לילה לפני הברית לערוך 'ברית יצחק' ולקרוא את קטעי הזוהר העוסקים בברית המילה. בפשטות, זכה לילה זה להיקרא על שם יצחק אבינו כי הוא הראשון שנימול ביום השמיני. אך ייתכן להוסיף טעם לדבר ולומר שיצחק באמת 'זכה' לקיים את מצוות המילה בתכליתה, בכל גופו – בעקידת יצחק. יתכן שזו הסיבה שבחרו לקרוא ללימוד דווקא על שמו, כדי להסביר את מהותה של מצוות המילה.

ה. אברהם אבינו איש חסד

לאברהם אבינו משויכת מידת החסד. היסוד של החסר הוא להקריב מעצמך בשביל לתת לזולת.

מעשיו של אברהם אבינו מוכיחים זאת לאורך כל הדרך. הוא יוצא מביתו בעקבות ציווי ה', תוך כדי ויתור והקרבה עצמית. לאחר מכן, בריב בין רועיו לרועי לוט, הוא נותן ללוט לבחור את מקומו. בפרשתנו, עומד אברהם מחוץ לאוהל על מנת לראות את האורחים.

מעל כולם ניצבת עקידת יצחק, בה אברהם מקריב את כל תכלית ושאיפת חייו בשביל הקדוש ברוך הוא. ברית המילה היא האות הגשמי של ההקרבה הרוחנית אותה נדרש עבד ה' לעשות. עבודת ה' דורשת הקרבה תמידית, המצוות 'מצרפות' את ישראל בתהליך לא קל – שמוטבע בבשר איש ישראל כבר בימי ילדותו.

ו. אימתי יבוא לידי מקרא זה ואקיימנו

הבנה זו במשמעות מצוות המילה יכולה להבהיר לנו את הסיפור המפורסם והקשה על רבי עקיבא: "בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך – אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד. יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד" (ברכות סא:)

וכי זו הייתה שאיפת חייו של רבי עקיבא? הוא רצה למות? הרי נצטווינו "וחי בהם" (ויקרא י"ח, ה')! פשוט וברור שהשאיפה היא לקיים את רצון ה' בחיים ברמה כזו, שגם אם הקדוש ברוך הוא היה דורש את נפשנו היינו נותנים בעבורו. רבי עקיבא לא שמח במיתתו, כמובן, הוא שמח בכך שהוא יכול להיות בטוח שאכן כך הוא קיים את התורה כולה – שהרי הוא עמד במבחן הנורא של מיתה על קידוש השם.

דבר פלא הוא ברמב"ם, שרוב הלכות קידוש השם (בפרק ה' מהלכות יסודי התורה) עוסקים, בעקבות סוגיות הגמרא, דווקא במי שמת על קידוש השם, כאשר ברור שהאידיאל הוא דווקא החיים על קידוש השם. הדבר נובע מכך שבמיתה, קידוש השם הוא דבר ברור ופשוט שקל לראות אותו. אולם, קשה הרבה יותר לחיות את חיינו בצורה כזו שאנו מסכימים אפילו למסור את נפשנו.

אברהם ויצחק קיימו את אותם החיים האידיאליים ובד בבד 'זכו' לעמוד במבחן ולמסור אפילו את נפשם לפני הקדוש ברוך הוא. כל חייהם של האבות התנהלו על פי דבר ה' והם הסכימו להקריב את משפחתם, ילדיהם, מקום מגוריהם וכל אשר להם בשביל לעשות את דבר ה'.

אנו מנסים לחקות את אבותינו במידה זו, כאשר אנו מלים את ברית המילה. אנחנו מקווים שאותו אות ברית קודש שנחקק בבשרו של אברהם יעביר גם לנו משהו מאותה בחינת 'חסד', המאפשרת לוותר מעצמנו למען הקדוש ברוך הוא ולמען הזולת.

ז. זוכר חסדי אבות

אחד הדברים שמלווים אותנו בתפילותינו הוא הזכרת חסדי אבות. כל תפילת עמידה אנחנו פותחים בהזכרת חסדי אבות, ובתפילת הימים הנוראים ובסליחות מדובר במוטיב מרכזי. באופן כללי, המושג 'זכות אבות' מופיע פעמים רבות כסיבה לסלוח לישראל.

דבר זה דורש עיון – מדוע ריבונו של עולם צריך לסלוח לנו בזכות מעשי אבותינו שנעשו לפני שנים רבות? בעקבות היסוד שראינו למעלה, לפיו האבות הנחילו לנו את ההקרבה של כל חיינו למען הקדוש ברוך הוא, אפשר להבין מעט טוב יותר את השימוש הרב כל כך בזכירת חסדי אבות.

הזיכרון של חסדי האבות הוא לא זיכרון רחוק ש-ה' צריך שנזכיר לו. הוא בראש ובראשונה בא לומר לקדוש ברוך הוא שאנחנו עומדים לפניו לא לבד, אלא כהמשך וכחלק מאותה מסורת ומורשת שהשאירו לנו אבותינו.

אם אכן חסדי האבות היא ההקרבה הטוטאלית לקדוש ברוך הוא, בהזכירנו את חסדי האבות אנחנו אומרים ל-ה' שני דברים הקשורים זה בזה. ראשית, אנחנו התולדה והתוצאה של אותה הקרבה אותה הקריבו אברהם יצחק ויעקב. חשוב מכך, אנחנו גם רוצים ושואפים להמשיך את מעשיהם. אנחנו רוצים ללמוד מאותם החסדים שעשו האבות כלפי א-לוהים ואדם, ולעשותם גם אנחנו.

ח. ברית מילה ובשורת הזרע

בשורת הזרע שמתבשרים אברהם ושרה בפתיחת הפרשה מגיעה מיד לאחר ברית המילה. לאור דברינו, ניתן להבין את הקישור בין ברית המילה לבין בשורת הזרע: יצירת הברית המחייבת הקרבה שלמה של אברהם וזרעו לקדוש ברוך הוא, כנראה הייתה נדרשת בשביל לאפשר את ההמשכיות.

אברהם אכן היה יהודי מיוחד, שגילה ברוב בינתו ויראתו את בורא העולם, אך בשביל להבטיח שגם ילדיו ילכו בדרכו אין די בכך – יש צורך בכריתת ברית המעבירה את אותה מחוייבות גם לדורות הבאים.

בפרשתנו הקדוש ברוך הוא מעיד על אברהם: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט…" (י"ח, י"ט)

ייתכן שעדות כזו יכולה להגיע רק אחרי ברית המילה, אחרי שמידת החסד של אברהם עוברת לדורות הבאים לא רק בדיבור אלא גם במעשה המילה. כך נבנים דורות של יהודים החיים חיי תורה וקידוש השם, ומוכנים למסור את כל כולם בשביל הקדוש ברוך הוא.

(הרב ישי יסלזון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. לע"נ דן בן ציפורה ינאי ז"לץ כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).