צדיק שחוק
"וַיְדַבֵּר אֱ-לֹהִים אֶל נֹחַ לֵאמֹר. צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ. וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ. וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי" (בראשית ח', טו-כב)
אחרי המבול, התורה מציירת בפנינו אידיליה מיוחדת במינה. התורה מתארת את יציאתו של נח מהתיבה במעמד שניתן לדמות לבריאת עולם מחודשת: נח הוא האדם שממנו עתידה כל האנושות להיבנות, בדומה לאדם הראשון. נראה שנח מפנים את חשיבות המעמד ולכן הוא בוחר לציין אותו באמצעות העלאת קרבן לה', כמתבקש. במובן זה נח אף עדיף על אדם הראשון, שהרי זה לא הקריב שום עולה לה'.1 קרבנו של נח מתייחד גם בכך שה' קיבל אותו ברצון, לעומת קרבנו של קין, שאליו הקב"ה לא שעה. נראה שיש כאן התחלה חדשה ביחסים בין הקב"ה לבין האנושות.
ביציאתו של נח מהתיבה הקב"ה מכיר בכך שיצר לב האדם רע מנעוריו. יש כאן הכרה בכך שהאדם מועד לחטוא, ואין לצפות ממנו להתנהג בכליל השלמות. גם זאת בניגוד לאדם הראשון, שממנו הקב"ה ציפה שלא יאכל מעץ הדעת. בהמשך, הקב"ה גם מבטיח שלא להביא מבול נוסף על העולם, גם אם האדם יחטא שוב. הקב"ה ממשיך ומברך את נח, ומצווה עליו לכבוש מחדש על העולם באמצעות הפריה והרביה. ציווי דומה גם קיבל האדם הראשון בשעתו. לבסוף, הקב"ה כורת ברית מיוחדת עם נח וזרעו, שאותה עתידה לסמל הקשת: וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל־נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם. אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ" (בראשית ט', יב-יג)
ההמשך המתבקש לאותו אירוע הוא יציאה של נח מהתיבה, וכיבוש מחודש של העולם על פי רצונו של הקב"ה. לכן, תיאור היציאה מהתיבה מפתיע במעט, שהרי נח כלל לא מוזכר בו: "וַיִּהְיוּ בְנֵי נֹחַ הַיֹּצְאִים מִן הַתֵּבָה שֵׁם וְחָם וָיָפֶת וְחָם הוּא אֲבִי כְנָעַן. שְׁלֹשָׁה אֵלֶּה בְּנֵי נֹחַ וּמֵאֵלֶּה נָפְצָה כָל הָאָרֶץ" (שם יח-יט)
היכן נמצא נח? לאן הלך לו האדם שהציל את האנושות מכיליון והופקד על יישובו המחודש של העולם?
היעדרות מפתיעה שכזו ניתן לדרוש לשבח: אפשר שנח הבין שיחד עם חילופי הדורות, מתבקש גם חילוף של שכבת ההנהגה. לכן הוא מחליט לסגת צעד לאחור, ולאפשר לדור הצעיר לבסס עולם חדש. למרות זאת, על פי המשך הפרשיה, נראה שנח היה טרוד בעיסוקים אחרים, אשר יש לברר את טבעם לעומק: "וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם" (שם כ)
לעומת דמויות אחרות בתנ"ך, כדוגמת משה ודוד, אופיו של נח נשאר בגדר תעלומה. התורה לא מרחיבה אודות תולדותיו של נח, ומשאירה מרחב רב לדמיון בנושא אישיותו ואופיו – ואכן, מרכיבים רבים באישיותו של נח נדרשו ע"י מחז"ל לשבח, ואותם מרכיבים נדרשו גם לגנאי. גם את נטיעת הכרם יש שדרשו לשבח ויש שדרשו לגנאי: "ויחל – עשה עצמו חולין, שהיה לו לעסוק תחלה בנטיעה אחרת" (רש"י שם)
רש"י בוחר להעביר ביקורת על נח בכך שנטע את הכרם עם יציאתו מהתיבה. לפירושו, יש כאן עיסוק בחול, ולא מעשה בעל חשיבות דתית יוצאת דופן. גם בתוך עולם החול, ניתן היה לצפות מנח למעשים חשובים ובסיסיים יותר מאשר נטיעה של כרם. הגיוני יהיה לדרוש ממנו לגדל תבואה ופירות לפני שיתפנה לגידול ענבים וייצור יין.
"ויחל נח איש האדמה – נתחלל ונעשה חולין. למה? ויטע כרם, לא היה לו ליטע. דבר אחר: של תקנה, לא יחור אחד ולא גרופית אחת, אלא ויטע כרם. ומהיכן היה לו? אמר רבי אבא בר כהנא: הכניס עמו זמורות ונטיעות ויחורים של תאנה וגרופיות לזיתי" (מדרש רבה ל"ו, ג)
המדרש רבה אף מחריף את הביקורת על נח. מהיכן היו לו לנח ענבים, הרי הקב"ה החריב את כל הארץ? כיצד ייתכן שנח הצליח לגדל ענבים, שהרי מהעולם הקודם לא נשאר זכר? המדרש רבה מסביר שטרם הכניסה לתיבה, נח זכר להכניס לתיבה גם זמורות של ענבים. אם כן, עוד לפני התיבה נח נתן תשומת לב ויחס מוגזמים, לדעת המדרש רבה, לשתייה והיין.
כמובן, שאין חובה להטיל את מלוא האשמה על נח בלבד. הגמרא בסנהדרין משווה בין נטיעת הכרם של נח לבין חטא האדם הראשון, שגם הוא אכל מהענבים – כלומר, נח חטא באותו האופן שבו חטא אדם הראשון. אם כן, נראה שהחולשה ליין מהווה פגם הטבוע באנושות, ולא רק בנח.
מנגד, יש שדרשו את נטיעת הכרם של נח לשבח, ולא לגנאי: "ויחל נח איש האדמה – כמו שכתבנו בפרשה ראשונה, כי נח התעסק בעבודת האדמה והתחכם בה, ועתה אחר המבול התחכם עוד לנטוע הגפנים רבים יחד ולעשות מן הענבים יין, כי עד הנה לא היו שותים יין אלא אוכלים הענבים כשאר הפירות: ונח היה תחלה לנוטעי כרם, ומה שאמר ויחל ויטע, פי' ויחל לָטַעַת ויטע" (רד"ק שם)
לפי הרד"ק, נטיעת הכרם נועדה לפתח את העולם ולשכלל אותו. נח היה האגרונום הראשון בתולדות העולם, והוא זה שייצר יין לראשונה. תהליך ייצור היין הוא תהליך מסובך ומורכב, הדורש רמה גבוהה של מומחיות והבנה. נח מצליח לרתום את הטכנולוגיה לטובתו של האדם פעם אחר פעם: הוא זה שהצליח לבנות תיבה שהצילה אותו מהמבול, והוא זה שפיתח שיטות חקלאיות מתקדמות.
"וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה. וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי אֶחָיו בַּחוּץ. וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ" (בראשית ט', כא-כג)
בין כך ובין כך, אין ספק שאת סופו של נח יש לראות באור שלילי, ולא לתת לגיטימציה לשכרות טוטאלית. על פי רש"י, ניתן לראות את ההשתכרות כסופו המר של תהליך ההידרדרות אותו עבר נח. עם זאת, לשיטת הרד"ק יש לשאול כיצד הגיע נח – המושיע של האנושות – למדרגה כזו נמוכה? נראה שיש להציע שני הסברים שונים איך נח הגיע לרמה כזו שפלה.
בראש ובראשונה, אפשר לראות בנח פליט מהתופת, שלא הצליח להתגבר על הטראומות שחווה. במהלך המבול נח איבד את כל חבריו, מכריו וסביבתו הקרובה. אפשר שנח לא הצליח להתמודד עם אותן אבדות ושקע בדכאון. גם אחרי השואה, ניתן למצוא דוגמאות רבות לאנשים שלא הצליחו להשתקם ולחיות את המשך חייהם כרגיל. נח שקע בעבר והתנתק מהמציאות באמצעות שתיית יין. בניו של נח הם שממשיכים את העולם, ומהם נפצה כל הארץ.
הסבר אפשר נוסף הוא שנח לא הצליח להפנים את העובדה ששיאו כבר מאחוריו. נח נבחר על ידי ה' להישאר בן האדם האחרון בעולם, ולהמשיך אותו יחד עם בניו. אחרי המבול עיקר משימתו של נח הושלמה בהצלחה, שהרי הוא ובניו עדיין בין החיים. עכשיו, על נח להתחיל בעבודה חקלאית פשוטה, ולשקם את העולם צעד אחר צעד. מעבר חד שכזה היה מעבר ליכולותיו של נח, והוא החליט לוותר על המשימה ולהשאיר אותה לבניו.
"ר"ע אומר: למד תורה בילדותו – ילמוד תורה בזקנותו, היו לו תלמידים בילדותו – יהיו לו תלמידים בזקנותו, שנא': בבקר זרע את זרעך וגו'. אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם, עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום, ושנאה להם ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה" (יבמות סב:)
כנגד תפיסתו של נח יוצא רבי עקיבא. להבנתו, גם אחרי שהאדם השיג הישגים ולמד תורה, אסור לו לעצור ועליו להמשיך ללמוד ולהתקדם. גם אם אותו אדם הגיע לשיא, עליו להתאמץ לפעול כמה שיותר, ולא לשקוע בבינוניות. רבי עקיבא בעצמו מהווה דוגמא חיה לגישה שכזו –לא להפסיק לפעול. בשיאו, רבי עקיבא עמד בראש ישיבה שמנתה עשרים וארבעה אלף תלמידים. גם אחרי שחרבה ישיבתו, רבי עקיבא לא התייאש או הפסיק ללמד.
השיא של רבי עקיבא לא בא לידי ביטוי רק במספר התלמידים שלו, אלא באירועים ההיסטוריים באותה העת. בזמנו של רבי עקיבא רווחה האמונה שבר כוכבא הוא המשיח, ושבעתיד הקרוב ייגאלו עם ישראל ויבנה בית המקדש. בהמשך תקוותיו של רבי עקיבא התנפצו, והתברר שעל עם ישראל להמשיך לחיות ללא בית מקדש. למרות כל האכזבות של רבי עקיבא, הוא לא עוצר אלא מקים ישיבה חדשה ובה חמישה תלמידים. ישיבה זו משקמת את עולם התורה, ואותם חמישה תלמידים הנחילו את מסורת התורה לדורות הבאים.
ישנם שני קשיים בהסתגלות לשגרה שוחקת לאחר רגעי שיא. ראשית כל, ישנו הקושי הפסיכולוגי: האדם צריך להפנים שהוא כבר עבר את שיאו, אך למרות זאת אסור לו לעצור ולנוח על זרי הדפנה. למרות שמעשיו הנוכחיים עלולים להיראות כבעלי ערך פעוט, אסור לו לאדם לעצור ולהתבטל.
שנית, לא תמיד התכונות הנדרשות מאדם ברגעי השיא הן התכונות הנדרשות כדי להתמודד עם שגרה. הכריזמה והעוצמה הנדרשות מראש ישיבה גדולה הן לא בהכרח אותן תכונות המתאימות ל'מלמד' של חמישה תלמידים. היכולת לשלב בין שני תפקידים שונים דורשת מאדם מאמץ שלא כולם יכולים לעמוד בו.
נח הוא דוגמא לצדיק שלא עמד בניסיון שכזה, ולא הצליח להתאים את עצמו למציאות החדשה. לכן, בסופו מתואר נח "איש האדמה" – שהרי בסופו הוא כבר לא הצליח להתנהג באופן המצופה מצדיק.
בניגוד לנח, מעמידים חז"ל את דמותו של אברהם. אברהם חי את כל חייו בתודעה של עבד ה', ולא נשחק מהשגרה. אל השיא שלו הגיע אברהם בערוב ימים, בעקדת יצחק. למרות כל השנים שבהן אברהם עבד את ה' וקרא בשם ה', אברהם לא נשחק והצליח לעמוד בניסיון הגדול שלו.
"תני בר קפרא. כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה שנאמר והיה שמך אברהם. רבי אליעזר אומר עובר בלאו שנאמר ולא יקרא עוד [את] שמך אברם" (ברכות יג.)
הגמרא קובעת שאדם שקורא לאברהם בשמו הראשון, עובר בעשה ובלאו. אפשר להסביר שאדם שקורא לאברהם בשם 'אברם' הרי הוא כופר בהישגיו האחרונים של אברהם: אמנם עוד לפני שינוי שמו אברהם עבד את ה', אך גם בערוב ימיו הצליח להתקדם בעבודת ה'. לכן, רק מי שמשתמש בשם אברהם מכיר בגדולתו המלאה של אברהם, וביכולת שלו לעבוד את ה' בהתמדה לאורך כל חייו.
המסר העולה מהטרגדיה של נח רלוונטי במיוחד בימינו. עלינו לזכור שגם אחרי הישגים והצלחות, אסור לנו להפסיק להתקדם אלא עלינו להמשיך ללמוד ולהתאמץ. אל לנו להיות כנח, שלמרות צדיקותו לא הצליח להתמיד במשך כל חייו בעבודת ה'.
(הרב משה ליכטנשטיין שליט"א. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה נמסרה בערב שבת פרשת נח תש"ף, סוכמה על ידי אביעד ליפשטט ונערכה על ידי יואב שטרן. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. לע"נ פנינה בת ר' אהרן (למשפחת פריירייך) ע"ה. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).
1 המדרשים כן מציינים שאדם הראשון העלה עולות (ראו עבודה זרה ח.), אך התורה לא מציינת זאת בפירוש.