קוה אל ה'
כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ. (ויקרא ט"ז, ל)
יום הכפורים הוא יום הסליחה והתשובה של עמ"י. התשובה היא בריאה, יצירת יש מאין. כך דוד מבקש מהקב"ה במזמור התשובה: לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי. (תהלים נ"א, יב)
דוד מבקש מהקב"ה שיברא בריאה חדשה. אנו מגיעים בתחינה לקב"ה: לֹא־בְחֶסֶד וְלֹא־בְמַעֲשִׂים בָּאנוּ לְפָנֶיךָ. כְּדַלִּים וּכְרָשִׁים דָּפַקְנוּ דְּלָתֶיךָ:
***
חידוש גדול מלמד אותנו רבי עקיבא במשנה האחרונה במסכת יומא – הוא מלמד אותנו שה' הוא המטהר את עמ"י בתהליך התשובה:
אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרין מי מטהר אתכם אביכם שבשמים שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם ואומר מקוה ישראל ה' מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל. (יומא ח, ט)
בשני פסוקים בתנ"ך מוזכר הביטוי שר"ע משתמש בו: 'מקוה ישראל'. האחד הוא הפסוק שר"ע מצטט: מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה' כָּל עֹזְבֶיךָ יֵבֹשׁוּ [וְסוּרַי] בָּאָרֶץ יִכָּתֵבוּ כִּי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים אֶת ה'. (ירמיה י"ז, יג)
בפשטות הכוונה היא שהקב"ה הוא אף יותר ממקוה –הוא מעין, מקור מים חיים. הוא מִקְוֵה הן בכך שהוא מטהר את ישראל והן בכך שהעוזבים אותו עוזבים מקור של חיים. אמנם, ניתן להבין גם משמעות אחרת בפסוק: עם ישראל מְקַוֶה לקב"ה, ומי שעוזבים תקוה זו – יבושו. מהפסוק השני, גם הוא מספר ירמיה, פרשנות זו עולה בבירור: מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה לָמָּה תִהְיֶה כְּגֵר בָּאָרֶץ וּכְאֹרֵחַ נָטָה לָלוּן. (שם י"ד, ח)
גם כאן היה ניתן להבין שהמשמעות של המילה 'מקוה' היא מקור מים, אך כאן כבר עולה בבירור המשמעות השניה. כשעם ישראל פונה לקב"ה הוא פונה אליו 'כמקוה ישראל', במובן שעמ"י מְקַוֶּה אליו. משמעות זו מתבררת לנו לאור דבריו של דוד במזמור שאנו קוראים כבר יותר מארבעים יום: קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה'. (תהלים כ"ז, יד)
הקב"ה הוא מי שאליו אנו מקווים, ואנו מקווים שירחם עלינו. בתפילת נעילה אנו קוראים: אַתָּה הִבְדַּלְתָּ אֱנושׁ מֵראשׁ וַתַּכִּירֵהוּ לַעֲמד לְפָנֶיךָ. כִּי מִי יאמַר לְךָ מַה תִּפְעָל. וְאִם יִצְדַּק מַה יִּתֶּן לָךְ.
הקב"ה מאמין באדם והאדם מקווה לקב"ה. אנו קוראים על כך בגמרא במסכת סנהדרין (לח:), שכשהאדם קלקל מעשיו המלאכים הגיעו לקב"ה ושאלו אותו אם היה טוב לברוא את האדם. הוא ענה להם בפסוק: וְעַד זִקְנָה אֲנִי הוּא וְעַד שֵׂיבָה אֲנִי אֶסְבֹּל אֲנִי עָשִׂיתִי וַאֲנִי אֶשָּׂא וַאֲנִי אֶסְבֹּל וַאֲמַלֵּט. (ישעיהו מ"ו, ד)
הקב"ה מאמין באדם. האדם גם הוא מאמין ומקווה לקב"ה. בלי אותה תקווה אפשר, חס ושלום, להגיע למציאות שתיאר קהלת: הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל. (קהלת א', ב)
אולם, עבור האדם המקווה לה', התשובה נמצאת בסופו של הספר: סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֺתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם. (שם י"ב, יג)
הקב"ה ברא את האדם. הוא מאמין בו והאדם מאמין בקב"ה. אנו מקוים לה' ומנסים לדבוק בו.
***
וּלְשֵׁת גַּם הוּא יֻלַּד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה'. (בראשית ד', כו)
ידועה מחלוקת הפרשנים בפירושו של פסוק זה. רש"י ביאר (על פי חז"ל) שבדורו של אנוש התחילו לעבוד עבודה זרה. את המילה 'הוחל' הוא פירש כלשון חולין, חילול השם. לעומתו, הפשטנים (לדוגמה אבן עזרא) פירשו שבדורו של אנוש התחילה הקריאה בשם ה' – 'הוחל' מלשון התחלה. באותו הדור התחילו להתפלל לקב"ה. למעשה, אין צורך לומר שאחד הפירושים מוטעה: ברגע שדרישה ה' מתחילה, גם הדרך להגיע לעבודה זרה נעשית קצרה, כפי שמתאר הרמב"ם בפרק הראשון של הלכות עבודה זרה.
הקב"ה בחר בעמו ישראל. יש לנו תפקיד בעולם ועלינו למלא אותו – לקיים את הברית בינינו ובין הקב"ה, ולא נוכל לעשות זאת אלא אם נקווה אליו. "נשמה שנתת בי – טהורה היא": הנשמה היא החלק באדם שמקוה. אנו מקוים ומנסים לדבוק בקב"ה בכל שנה ושנה. במיוחד ביום הכפורים, שהוא יום שיש בו ממד של תשובה, יש גם ממד של חידוש התקווה.
אנו נמצאים אחרי שנתיים קשות של מלחמה. השנה אנו צריכים יותר מתמיד את אותה תקוה. אנו מתפללים שהקב"ה יתן תקוה למשפחות שכולות שיקיריהן כבר אינם, יתן תקוה לאלמנות צעירות וליתומים, יתן תקוה לפצועים שנמצאים בתהליך ארוך של שיקום.
תִקְוַת אֲסִירַי בְּשׂוֹר! (מפיוטי מוסף של יום הכפורים.)
(הרב ברוך גיגי. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. לע"נ פנינה בת ר' אהרן (למשפחת פריירייך) ע"ה. השיחה ניתנה בליל יום הכיפורים תשפ"ה, סוכמה על ידי דוד נבון ונערכה על ידי יואב שטרן. הסיכום לא עבר את ביקורת הרב. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).