"כי קרוב הוא" – על עיצוב ולכידות עם

הדפסה הדפסה

פרשת בשלח – היא שבת שירה – נחלקת לשני חלקים שווים [חמישים ושמונה פסוקים כל חלק] אך שונים מהותית. המחצית הפותחת מתארת את ההתגלות הניסית וההתעלות של עם ישראל, עד כי בפעם אחת ויחידה מעידה התורה על עם ישראל: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", ועם ישראל כולו – גברים, נשים גדולים וקטנים ואף – לפי חז"ל – תינוקות במעי אימן פוצחים בשירת הודיה נשגבה לה'.המחצית השניה של בשלח, שלושה ימים לאחר תשועת ה' על ים סוף  לעיני העם כבר מתלונן העם ונעלמה אמונתם.

 

בעוד המחצית הראשונה מתארת ארוע חד פעמי של נס גלוי שבו ה' משנה מסדרי הטבע להצלת עם ישראל, המחצית השניה מתארת את המציאות היום-יומית של עם ישראל, בו מתגלה עם ישראל דוקא ברגעי חולשת האמונה. מכאן שהאמונה אינה יכולה להתבסס על ניסים רגעיים – אף אם הם גלויים – אלא עליה להתבסס על מאבק יום יומי של האדם בחיי החולין שלו, באותה מציאות "טבעית וחסרת ניסים" לכאורה בה הוא חי. אותו פרץ אמונה שאחז בעם ישראל בראותו את הנס הגלוי לא החזיק מעמד ולו זמן קצר כשחזר העם להתמודד עם "צרות היום יום". גודל האמונה היא בקיומה במציאות היום יומית של האדם [י.לייבוביץ].

 

הענין לעיל יכול אף להסביר גם הפסוק הפותח את פרשת בשלח: "…ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא…פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה". האמנם חשש ממלחמה עם הפלישתים היא המניע את ה' לבחור בדרך המדברית הארוכה והקשה? והלא עם ישראל שר: "אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב, יאחזמו רעד, נמוגו כל יושבי כנען" [ט"ו,טו]? ובפתח פרשת בלק מתוארת בהלת מואב מעם ישראל עוד לפני שהיתה כוונה של ישראל לתקפו- ויכול היה ה' להביא מורא על עמי כנען, כשם שהגן על יעקב ומשפחתו מפני נקמת תושבי כנען שעה ששמעון ולוי בניו הרגו באנשי שכם,ככתוב שם: "ויסעו, ויהי חתת אלוקים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב" [בראשית, וישלח, ל"ה,ה]?  ויתרה מכך: עד כמה יש קשר בין נימוק הקרבה הגיאוגרפית לארץ פלישתים לבין החשש ממלחמה? והרי כבר בסוף פרשת בשלח אנו קוראים על מלחמת אין ברירה של ישראל בעמלק ברפידים, ולא מצאנו שעם ישראל ראה במלחמה זו סיבה לחזור למצרים?! ואם תאמר כי הסיבה "כי קרוב הוא" אינה מהחשש למלחמה, מדוע בכלל מובא טעם זה לשיקול ה' באיזו דרך להוביל את עם ישראל?

 

האברבנאל מונה שלוש סיבות שבשלן לא נחם אלוקים לישראל לעבור דרך ארץ פלישתים:

1) מאחר ועם ישראל יצא ברשות פרעה ובשליחותו, כדי לעבוד את ה' במדבר כדרישת משה, במידה וה' היה מעבירם דרך פלישתים היה מציגה את משה כבדאי [=שקרן], ולכן גם פותח הפסוק בעובדה שעם ישראל יצאו ברשות. ואוסיף: ה' מגן כאן על כבודם של משה וישראל ועל האופן שבו יחשוב פרעה על משה וישראל גם לאחר מעשה. מכאן שיש חשיבות לעמדת האחר – ואפילו הוא מלך גוי ורשע גם לאחר מעשה [=לאחר יציאת מצרים] וגם כשהוא אנוס לתת את ההסכמה, ומקל וחומר בתוך עם ישראל;

 

2) חששו של ה' שעם ישראל שאינו למוד מלחמה לא יעצור את הכח להלחם בפלשתים ויעדיף את הביטחון הקיומי של היותם במצרים, אף כעבדים. ולי נראה שאין נימוק זה משכנע דיו משני טעמים: א) לא מצאנו שמלחמת עמלק שהתנהלה זמן קצר לאחר מכן היו עם ישראל למודי מלחמה. ההיפך. משה אומר ליהושוע: "בחר לנו אנשים.." ומפרש רש"י: "גבורים ויראי חטא שתהא זכותן מסייעתן". דהיינו: נבחרו אנשים מעטים, לא דוקא למודי מלחמה פיזית, אלא יראי חטא; ב) לא מצאנו בכל מהלך נדודי עם ישראל במדבר שבני ישראל עברו הכשרה צבאית. אמנם היו להם מספר מלחמות לפני כניסתם לארץ, אך כיבוש יריחו ע"י יהושוע נעשה בסיוע ה', ותאור המורא של אנשי יריחו בספר יהושוע מפי רחב אל המרגלים ששלח יהושוע אינו תוצאה של גבורתם ישראל, אלא מהידיעה שהארץ הובטחה לישראל ע"י ה' ומכח הניסים לישראל במדבר.

3) בדרך פלישתים לא היה ים, וביקש ה' לטבע את המצרים בים, ולפיכך הוליך ה' את עם ישראל דרך המדבר, בדרך בה ייפגשו בים כדי לחולל את נסי קריעת ים סוף; ואם כך, מדוע לא אומר זאת הכתוב במפורש, ומונה נימוק אחר: החשש ממלחמה עם פלישתים, כפי שהאברבנאל עצמו מקשה אך לא נותן תרוץ משכנע דיו לכך.

 

לדעת רש"י הטעם "כי קרוב הוא" בא לומר כי במקרה שבו יבקש העם לשוב למצרים, סביר להניח שהוא יבחר בדרך הקצרה והנוחה לשוב למצרים וזוהי דרך פלישתים. הנימוק השכלי שיכול להביא את העם לבחור בדרך פלישתים לשוב מצרימה, היא בדיוק הסיבה שה' מנעם ללכת דרך זו. מה שנראה לאדם הגיוני וסביר לפי מה שהוא מסוגל בעיניו לראות ובשכלו לשקול, יכול להיות אחרת לגמרי בשיקולי ה' היודע ורואה גם למרחק הזמן וההיסטוריה ורואה צפונות לב [נ.לייבוביץ], ואוסיף: ולו – לה' – תכלית אחרת ודרכי ביצוע אחרות.

 

איזו תועלת ביקש ה' בסיבוב העם דרך המדבר? לדעת האבן עזרא, הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול את מצרים ונפשו שפלה. לכן כשראה דור זה – על אף ניסי ה' במצרים – את מצרים רודף אחריו בים סוף, על אף גודלו לא אזר כח להילחם במצרים שהיו אדוניהם. ביקש ה' להצמיח דור חדש, חופשי שלא ראה גלות, חסר מורא עבדות, אשר יאזור את כוחות הנפש להלחם כעם על ארץ ישראל. והייתי מוסיף: דור שיהא מוכן להילחם על חרותו. ועל אף שיש בטעם זה היגיון חברתי-תרבותי רב, הוא עומד בקושי רב מול העונש שהטיל ה' בעוון המרגלים בפרשת שלח-לך, שם מבטיח ה' שכל הדור ימות במדבר ולא ייכנס לארץ. לכאורה, הסברו של האבן עזרא קובע שהעונש לא היה מוצדק, שאם זו היתה כוונת ה' מלכתחילה, היכן הקשר בין חטא המרגלים לעונש של הנדודים במדבר?!

 

ולי נראים כאן דברי ההעמק דבר לפיהם ביקש ה' לעצב את עם ישראל כעם מובדל מאומות העולם המתנהג בצורה המיוחדת לו, "ואם היה מוליכם דרך ארץ פלישתים הוא קרוב, אף על גב שיש קצת מדבר בין מצרים לפלשתים, מכל מקום לא היה בזה כדי להרגילם ולהעמידם על הצורה המיוחדת שלהם". במילים אחרות, לעיצוב וגיבוש עם בעל תרבות משותפת ומיוחדת לה יש צורך בזמן לא מועט. הניסיון של עם ישראל במדבר עיצב אותו כעם. במדבר ניתנה תורה לעם ישראל, במדבר נבנה המשכן, במדבר היה מבחן המן, במדבר נתנו מצוות מינוי השופטים ונקבעו סדר המסעות והמחנות, במדבר נתקלו משה ועם ישראל בסוגיות משפטיות אשר הקריבן משה להכרעת ה', ואפילו מחלוקות על הנהגת משה ועל הכהונה הוכרעו במדבר. כאשר עמדו עם ישראל על ירדן ירחו ערב כניסתם לארץ, היתה להם כבר לכידות מספקת דיה כעם, בעל ניסיון מיוחד ועשיר מארבעים שנות נדודים במדבר, אשר מלחמות כיבוש הארץ לא יכולים לאיים לפורר את העם, ולפצלו עקב האינטרסים של קבוצות שונות בתוכו[1].

 

הקב"ה מבקש כי התנהלות יום יומית של עם ישראל לא תעשה בהנהגה ניסית גלויה מידי יום ומידי שעה. ההתנהלות היומיומית של העם היא ענין לעם ולמנהיגיו. ומשכך יש לגבשו כעם בעל מסורת ותרבות ייחודיים, ובעל ניסיון היסטורי משותף. העברת עם ישראל דרך ארץ פלישתים היתה מחייבת הנהגה ניסית מתמדת לשימור לכידות העם לאורך זמן. לכן הוא "קרוב" במישור הזמן ואינו מספק למטרת גיבושו של עם ישראל כעם. לא החשש ממלחמה עם האויבים מבחוץ היא המניע, אלא החשש מהמלחמה בלכידות הפנימית של עם ישראל כעם, למול מאבקים קשים הצפויים להם מול עמי כנען היא החשש האמיתי. הלכידות הפנימית של העם ויצירת חוסן תרבותי עצמאי לעם תבטיח את עמידת ישראל כעם במאבקים הצפויים לו ללא צורך בהנהגה ניסית גלויה ומתמדת מצד ה', ולכך ביקש ה' להכין את העם. וזהו הקשר האפשרי שבין הפסוק הראשון במחצית הראשונה של בשלח לבין הנהגת העם במדבר המתוארת במחצית השניה של פרשת בשלח.

(נשלח ע"י יואב מיליס. מוקדש לע"נ הוריו זהרה ושמעון מיליס ז"ל ולע"נ אחיו צדוק בן שמעון וזהרה מיליס ז"ל)

דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • עיון בפרשיות נדודי ישראל במדבר
  • "אז ישיר משה"
  • תובנות מפרשת השבוע
  • פריחה ניסית
  • עד מתי מאנתם לשמור מצוותי ותורותי?
  • ה"כשר" שבשונאים
  • "ופרעה הקריב"
  • https://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (230KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.