"לו ישטמנו יוסף" – מחילה במעשה

הדפסה הדפסה

לקראת סוף פרשת ויחי יעקב – שעיקרה פטירת יעקב, ברכותיו לנכדיו ובניו, וקבורתו בארץ כנען – בחזרם של יוסף ואחיו למצרים ממסע קבורתו של יעקב במצרים, מספר לנו הכתוב על החשש של אחי יוסף שיוסף יבוא איתם חשבון על חטא מכירתו: "ויראו אחי יוסף כי מת אביהם, ויאמרו: לו ישטמנו יוסף, והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אתו" [נ, ט"ו]. מקשה רש"י: מהו ויראו? ומשיב בעקבות המדרש רבה: "הכירו במיתתו אצל יוסף, שהיו רגילים לסעוד על שולחנו של יוסף והיה מקרבן בשביל כבוד אביו, ומשמת יעקב לא קרבן". רוצה לומר: חלו שינויים בהנהגות יוסף שגרמו לאחים להרגיש בתוצאות של מיתת יעקב, ולא בעצם עובדת מותו [נ.לייבוביץ].

 

מה ראו האחים לחשש כבד זה דוקא בחזרתם מקבורתם אביהם במצרים? בעל הטורים [בעקבות המדרש] מציין כי: "כשחזרו מלקבור את אביהם, עבר יוסף על הבור שהשליכוהו בו ובירך ואמר: ברוך שעשה לי נס במקום הזה. אמרו [=האחים לעצמם]: עדיין הוא זוכר מה שעשינו לו". לדעת נ. לייבוביץ – בעקבות דברי חובת הלבבות – על אף שיוסף התכוון למלא את החובה כלפי בוראו, לברך על הנס שקרה לו בעקבות השלכתו לבור ומשם עלה לגדולה במצרים, היה על יוסף להתחשב ברגשות אחיו, שכן בראותם את יוסף עומד ליד הבור, אחז בהם הפחד: "לו ישטמנו יוסף…".לו גילה את הרגישות המתחייבת כלפי אחיו, ייתכן והיה נמנע מלסור לבור ומוותר על החובה לברך על הנס. ומסר גדול יש כאן לאדם, שהחובה כלפי הבורא אינה גוברת על החובה כלפי הזולת, וחובה על האדם לכבד את זולתו כשם שהוא טורח בכבוד הבורא, לקיים את ציווי התורה: "והייתם נקיים מה' ומישראל" [במדבר, ל"ב, כ"ב].

 

ולי נראה להוסיף שאפשר לקרוא את "ויראו" כמו "וייראו"=פחדו [שלא כתרגומו], אחי יוסף פחדו כשאביהם מת, שכל זמן שיעקב היה חי, היה גורם מאחד חזק מאוד, שהצליח לפשר ולהקטין חיכוכים אפשריים בין האחים על רקע בעיות ההווה או זכרונות העבר. משהלך יעקב לעולמו והתפורר במידת מה "הדבק" שאיחד בין כל האחים, קם החשש אצל אחיו, שמא זכרונות העבר יגברו על מצוקות ההווה המחייבות אחדות בין האחים, ומשקעי העבר יבוא למתיחויות בין האחים ליוסף. החשש של האחים לא היה מכוחו של יוסף כלפיהם[1], אלא מכוחם המפלג של זכרונות העבר על מערכת היחסים שבינם לבין יוסף. בהיותם זרים במצרים, ידעו האחים שחובה עליהם לשמור על האחדות כדי לשמור על עצמם ובני ביתם מפני הסביבה המצרית. אחדות זו שהיתה בחיי יעקב עמדה כעת בפני סכנה.

 

ואכן, כפי שהכלי יקר תהה, מדוע לא בקשו האחים מאביהם עוד בחייו שיצווה ליוסף למחול להם על מכירתו? והרי לרשותם עמדו שבע עשרה שנה שאביהם חי עמם ועם יוסף במצרים?! מדוע המתינו למות אביהם, ונזקקו לאמר: "אביך ציוה לפני מותו לאמר", כשאין שום אזכור לצווי כזה מפי יעקב? ויותר מכך: למרות בקשת המחילה של האחים "בציווי יעקב", לא נאמר שיוסף אכן מוחל לאחיו, אלא רק מנחמם שהכל מאלקים, ומבטיחם לכלכלם? לדעת בעל הכלי יקראחי יוסף כלל לא חשדו בו שיעשה להם רעה, אלא משמת יעקב וחזר הרעב לקדמותו, חששו האחים – שכל פרנסתם הייתה תלויה ביוסף השולט בכלכלה המצרית – שגם אם יוסף לא ירע להם, הוא לא ינהג עמם בטובה ולא יכלכל אותם בשנות הרעב, ובכך יש סכנה לקיומם במצרים.

 

ונראה כי החשש של אחי יוסף שמא לא ייטיב עמם על ידי הסכמתו להמשיך ולכלכל אותם במצרים אינו סביר. והרי יוסף עצמו בהתוודעו אל אחיו [פרשת ויגש, מ"ה, ז- י"א] מבטיח הן לאחים והן ליעקב שהוא יכלכל אותם במשך כל שנות הרעב, ודבריו במקומנו: "אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם.." אינה התחייבות חדשה, אלא חזרה על התחייבות מראש שנתן יוסף לאחיו כבר בעבר, ואשר ייתכן ובלעדיה לא היו מסכימים לרדת מצרימה. אלא יש להוסיף על דברי הכלי יקר ולאמר שהתחייבותו להמשיך לנהוג עמם כטובה לא היתה כלכלית גרידא, אלא להמשיך ולהיטיב עמם כאח, על בסיס אחווה ושמירת האחדות שבינו לבין אחיו, ולפיכך הוצרך יוסף לא רק להבטיחם שיפרנסם כלכלית אלא גם לנחמם ולדבר עם לבם, לשכנע את אחיו כי הוא ישמור על אחדות והאחווה ביניהם שהיא תנאי להמשך קיומם בגלות המצרית, ולא רק ימשיך לעמוד בהתחייבותו לכלכלם ביתרת שנות הרעב. את הפגת החשש הזה של האחים לאובדן האחווה והאחדות בינם לבין יוסף לאחר מות יעקב, לא יכול היה יעקב לצוות ליוסף וגם לא היה צורך לצוות. כל עוד יעקב היה בחייו לא היה חשש לזה, וגם האחים לא הרגישו שיש חשש כזה.

 

מדוע הוצרכו האחים לאמר "אביך צווה.." שעה שיעקב לא ציווה זאת בכלל? רש"י למד כאן בעקבות דברי התלמוד [יבמות ס"ה] כי האחים שינו בדבר – ולא אמרו אמת שכן לא מצינו שציווה כך יעקב – מפני השלום. מדברי התלמוד עולה שישנם ערכים העולים על אמירת האמת, כגון: שמירת החיים. המדרש תנחומא למד מכאן כמה גדול כח השלום שכתב ה' בתורתו על כח השלום דברים אלו. האמנם? לדעת בעל התורה תמימה ניתן לטעון שמדברי האחים לא ניתן ללמוד שמותר לאדם לשנות מפני השלום, שכן האחים היו בסכנת חיים, והחיים קודמים לשלום. אבל מאחר שידוע לנו שיוסף כלל לא חשב לנקום באחיו, מכאן שהאחים לא היו בסכנת חיים, ומכאן שמותר לשנות מפני השלום. דהיינו, שישנם ערכים אחרים, לא רק סכנת חיים, המצדיקים שינוי מן האמתמפני השלום.

 

הרמב"ן סבר כי עצם מכירת יוסף ע"י אחיו מעולם לא גולה ליעקב [ויגש, מ"ה, כז], ואילו ידע בודאי היה מצווה את יוסף בעניין זה. מאחר והוסתרה האמת מיעקב [האחים מחשש שיקצוף עליהם, ויוסף שלא רצה לפגוע בו ו/או באחיו] הוצרכו האחים לעמוד בסכנה לאחר מות יעקב, ולבדות דברים מלבם. יש שסברו שאחים לא שקרו, ויעקב אכן ציווה כך, כפי שמצוין בספר הישר. לדעת בעל העמק דבר האחים הבינו צוואה זו מברכת יעקב ליוסף "ויפזו זרועי ידיו", שיעקב שבח את יוסף שלא יורה חצים לאלו שממררים את חייו, ובכך נרמז הציווי.

 

ונראה כי לאחר התוודעות יוסף לאחיו ספרו האחים לאביהם את דבר מכירתו, כפי שעולה מהכתוב: "וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דבר אליהם" [ויגש, מ"ו, כ"ז]. ולמרות זאת לא צווה יעקב ליוסף, משום שנוכח כי יוסף מחל במעשיו ובהתנהגותו לאחיו, וכן שמע מפי האחים את דברי יוסף: "ועתה אל תעצבו ואל יחר בעינכם כי מכרתם אתי הנה.." [ויגש, מ"ה,ה]. לחשש האחים שמא התנהגות יוסף תשתנה לאחר מות אביהם לא היה יסוד, אך היתה חשובה להם הצהרת יוסף על מחילתו להם. ויוסף – כאביו יעקב – שם הדגש על המעשה, ולפיכך לא נכתבה מחילת יוסף בדבור מפורש, אלא היא עולה ממעשיו והתחייבותו: "ועתה אל תיראו, אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם..". ללמדנו -כמימרת חז"ל: "לא המדרש עיקר אלא המעשה" [אבות, א, י"ז].

(נשלח ע"י יואב מיליס. מוקדש לע"נ הורי זהרה ושמעון מיליס ז"ל ולע"נ אחי צדוק בן שמעון וזהרה מיליס ז"ל)

דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • קבלת החלטות
  • פשר 'חזון אחרית הימים' של יעקב
  • "אני" או "אנחנו"
  • שבועת יעקב ויוסף
  • במקום ההעדר- שם האוצר
  • "איש אשר כברכתו ברך אותם"
  • דמעותיו של יוסף
  • https://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (230KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.