"איש אשר כברכתו ברך אותם"

כל אלה שבטי ישראל שנים עשר וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אתם (מ"ט, כח)

הפרשנים נחלקו בביאור המילים "איש אשר כברכתו". רש"י על אתר מפרש כי מילים אלו מוסבות על הברכות שפורטו קודם לכן, וכוונתן היא כי הברכות השונות תאמו את קורותיהם העתידיות של השבטים השונים:
ברכה העתידה לבוא על כל אחד ואחד בירך אותם
ספורנו, לעומתו, הבין כי מדובר בברכות אחרות, נוספות על הברכות המפורטות למעלה בפרשה: לכל אחד מהם נתן ברכה צריכה לו ביחוד, כגון ליהודה בענין המלכות וליששכר בענין התורה וללוי בענין העבודה
אך נראה שהפירוש הפשוט ביותר לפסוק הוא פירושו של בעל אור החיים הקדוש:
אשר כברכתו – פירוש: הראוי לו כפי בחינת נשמתו וכפי מעשיו. כי יש לך לדעת כי הנפשות כל אחת יש לה בחינת מעלה, יש שמעלתה כהונה ויש מלכות ויש כתר תורה ויש גבורה ויש עושר ויש הצלחה, ונתכוון יעקב בנבואה לברך כל אחד כפי ברכתו הראוי לו – המלך במלכות והכהן בכהונה וכן על זה הדרך…

לכל אחד מהשבטים היו מאפיינים אינדיבידואליים ייחודיים, ויעקב דאג לברך כל אחד כפי מה שמתאים לו וכפי נטיותיו וכישוריו. דבר כזה פשוט לביצוע במשפחה בת שניים שלושה ילדים; במשפחה שבה שנים עשר ילדים, הדרך הפשוטה ביותר היא 'להעלות את כולם על אותה רכבת', להוליך את כולם במסלול אחד, ולא להעניק חינוך שונה לכל אחד ואחד. אך יעקב אבינו לא הלך בדרך הקלה, אלא דאג לחנך את בניו תוך תשומת לב לשוני ביניהם ולדברים המייחדים כל אחד ואחד מהם.

שני קריטריונים לחינוך הילד מונה בעל אור החיים: "בחינת נשמתו ומעשיו". "בחינת נשמתו" של הילד – הלוא הם מאפייניו המיוחדים וכישוריו; המחנך צריך לשים לב במה מצטיין הילד והיכן עיקר כישרונו ולעודדו בכיוונים אלה. אך אין די בכך: על המחנך להתבונן גם ב"מעשיו" של הילד – מה משאלות לבו ובמה הוא חפץ, ולסייע לו להתקדם ולהשתפר בהם.

מלבד השיקולים הללו של "בחינת נשמתו ומעשיו", קיים שיקול נוסף: צורכי הכלל. שומה על כל אדם לבדוק אילו מכשרונותיו ישרתו את הכלל בצורה הטובה ביותר, איפה יכול הוא להיות האיש הנכון במקום הנכון והיכן נדרשים ביותר מאפייניו הייחודיים. באופן כזה נוצרת חברה מושלמת, שכל אחד מפרטיה תופס את מקומו הראוי לו ביותר ומשרת את החברה כולה על הצד הטוב ביותר, ובד בבד נהנה מכישוריהם הייחודיים של חבריו.
יתר על כן: בחברה כזו סופג כל אחד משהו מייחודיותו של חברו. שנים עשר בניו של יעקב ייסדו בעם ישראל את שנים עשר שבטי י-ה. החלוקה לשבטים נשתמרה בעם ישראל עד גלות אשור, והיא הייתה משמעותית בתחומי חיים רבים ומגוונים; בהתאם לכך מברך יעקב כל שבט ושבט בנפרד, שבט שבט וברכתו הראויה לו על פי תכונותיו המיוחדות.

ברם, שלמותו של עם ישראל אינה רק סך כל הפנים שמבטאים השבטים השונים – כשלמותו של תצרף (פאזל), שבו נותן כל אחד מן החלקים מרכיב אחד של התמונה וביחד בונים החלקים כולם את התמונה השלמה. על הפסוק "איש אשר כברכתו ברך אתם" אומר המדרש (בראשית רבה צט, ד): כבר כתיב 'ויברך אותם', ומה תלמוד לומר 'איש אשר כברכתו ברך אתם'? אלא לפי שבירכן יהודה באריה, דן בנחש, נפתלי באילה, בנימין בזאב, חזר וכלל כולן כאחת ועשאן אריות ועשאן נחשים. תדע שהוא כן: 'יהי דן נחש' והוא קורא אותו אריה, הדא הוא דכתיב 'דן גור אריה' (דברים ל"ג, כב). לקיים מה שנאמר 'כלך יפה רעיתי ומום אין בך' (שיר השירים ד', ז).

כאשר כל אחד עוסק במה שמתאים לו נוצרת הפריה הדדית, וכל אחד מקבל מרעהו ומתפתח גם בתחומים שהם פחות טבעיים לו: דן, שיעקב המשילו לנחש, מקבל בברכת משה את תכונת האריה של יהודה; נפתלי, המשול לאיילה, סופג משהו מ'זאבותו' של בנימין; וכו'.

משמעותם הגדולה של דברינו בתחום החינוכי ברורה. מוסד חינוכי מוליך, בדרך כלל, את תלמידיו במסלול דומה. אך האם זאת אומרת כי עליו גם לשאוף לעצב את חניכיו בתבנית אחת זהה ולהוציא משעריו תלמידים שידמו זה לזה לחלוטין? חלילה! מי שזו תפיסתו החינוכית חוטא לפרט וחוטא לכלל. לכל תלמיד יש פן ייחודי משלו, וכל תלמיד צריך ללכת בדרך המתאימה לו ולמאפייניו.
מאידך, תמיד יש לזכור של"איש אשר כברכתו ברך אתם" קודם "כל אלה שבטי ישראל שנים עשר". ההליכה בדרך האישית המיוחדת צריכה להיות מתוך תחושת מושרשות בעם ישראל וכחלק ממנו.

רש"י (מ"ט, ח) כותב כי לאחר שהוכיח יעקב את ראובן, שמעון ולוי, פחד יהודה שיעקב עומד להוכיחו על מעשה תמר. כיצד הידרדר יהודה עד כדי מעשה תמר על כך מעיד הכתוב: "וירד יהודה מאת אחיו ויט עד איש עדלמי ושמו חירה" (ל"ח, א) – הכול התחיל מכך שיהודה 'ירד' ונפרד מאת אחיו וניסה להגשים את שאיפותיו האישיות מבלי לתת את לבו לצורכי הכלל ומבלי לראות עצמו כחלק ממנו.
מסיבה זו צריך אדם לבחור את תחום עיסוקו רק לאחר שיתנסה בתחומי העשייה המרכזיים של עם ישראל ויקבל פרספקטיבה על תפקידו של עם ישראל בכלל. המשנה באבות (פ"א מ"ב) אומרת: שמעון הצדיק היה משיירי אנשי כנסת הגדולה הוא היה אומר: על שלושה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות החסדים

ברם, כבר לימדונו חז"ל (יבמות קט:): כל האומר: אין לו אלא תורה… אפילו תורה אין לו
אין אדם רשאי לבחור לו אפיק מסוים קודם שיעסוק בכל שלושת התחומים ויקנה מכנה משותף עם עם ישראל כולו ותחושת מושרשות בכלל ישראל; רק אז יוכל לפנות לדרך המתאימה לכישוריו ולנטיותיו ולהתמקד באחד משלושת עמודי העולם האלה.
וכן הדברים גם ביחס ללימוד תורה. עם ישראל זקוק לא רק לבקיאים בש"ס ופוסקים אלא גם לאנשים המתמחים בתנ"ך ובמחשבה. אך את הבסיס לתורת ישראל ואת המכנה המשותף לתורה כולה לא ניתן לקנות אלא באמצעות הגמרא, כדאיתא בגיטין (ס:): לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה
רק לאחר מספר שנים של לימוד גמרא אינטנסיבי, שמהלכן קונה התלמיד בסיס רחב, איתן ומוצק בתורה ככלל, יכול הוא לבחור בתחום התמחות ספציפי ההולם את כשרונותיו ואת נטיותיו.

(הרב אהרן ליכטנשטיין. השיחה הועברה בשבת פרשת ויחי תשס"ג בסעודה שלישית וסוכמה על ידי שאול ברט. הסיכום לא עבר את ביקורת הרב. נשלח ע"י בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון http://www.etzion.org.il/vbm)