דמותו של חור
ישנן מספר דמויות בתורה המבליחות לזמן קצר בלבד, ולאחר מכן הן נעלמות מן השטח, מבלי לגלות לנו מה עלה בגורלן; כך שלא נותר לנו אלא לפנות למדרשי חז"ל המנסים להשלים את התמונה החסרה.
הריגתו של חור
אחת מן הדמויות הללו מופיעה בסופה של פרשתנו. הכוונה היא לדמותו המסתורית של חור, עליו נאמר בפרשה כך: וַיָּקָם מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרְתוֹ וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הַר הָאֱלֹהִים: וְאֶל הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה עַד אֲשֶׁר נָשׁוּב אֲלֵיכֶם וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם מִי בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם: (שמות כד, יג-יד)
כאשר עולה משה אל ה' הוא מפקיד את בני ישראל בידיהם של שניים – אהרן וחור. אין זו הפעם הראשונה בה נזכר צמד זה. בסוף פרשת "בשלח" מתארת התורה את המלחמה בעמלק. התורה מתארת משלחת מראשי העם העולה לגבעה המשקיפה על שדה הקרב: וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה: … וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ: (שם יז, י יב)
גם כאן, מתוארים אהרן וחור כחלק מהנהגת העם; הם עולים לראש הגבעה במטרה לתמוך במשה, וניתן להניח שחור, אהרן ומשה היוו את המשולש שהנהיג אם העם. ברור שלא היו שלשתם שווים, אך עדיין אין ספק שחור היה מבחירי המנהיגים של העם – לכל הפחות השלישי בהיררכיית ההנהגה.
לכן, היעלמותו של חור מן התמונה בהמשך ספר שמות קשה אף יותר. מילא, אם היה מדובר בדמות שולית, הנצרכת לשעה ונעלמת לאחר מכן. אך כיוון שמדובר בדמות מרכזית בהנהגת העם, שתיקתה הרועמת של התורה בנוגע לחור מעוררת תמיהה.
המדרש מנסה להשלים את התמונה, וקושר את היעלמותו של חור לחטא העגל. המדרש עצמו מתמודד עם התנהלותו של אהרן בחטא העגל, לה הוא מציע את ההסבר הבא: שנאמר וירא אהרן ויבן מזבח לפניו, מה ראה? אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר: ראה חור שזבוח לפניו. (סנהדרין ז.)
להבנתו של המדרש, בעת שחטאו העם בעגל לא עבר הדבר בלא כל התנגדות כלל. אל מול העם המשולהב נעמד חור, שדרש מהעם לוותר על תכניתו. עמידה זו מזמינה השוואה לכלב בן יפונה, שניהם יצאו במפגיע כנגד רעה של העם. אלא, שהדבר גם מדגיש את הפער ביניהם – כלב זכה להיכנס לארץ, ולזכות בנחלה; חור נהרג.
מה יצר את הפער ביניהם? נראה שהפער נעוץ בכך שכלב נאבק למול עם מיואש. עם מיואש אינו הורג כאשר מנסים להתנגד לו, אלא רק מתחפר עמוק יותר בייאושו. אולם, חור התמודד למול עם משולהב. כאשר, עם שכזה הוא מסוכן יותר, ובמקרים מסוימים אף יהרוג את מי שיקרה בדרכו.
עלייתם של נדב ואביהוא
אולם, ייתכן שכדי להבין את סיפורו של חור על פי המדרש, יש להצליבו עם צמד נוסף – נדב ואביהוא. גם צמד זה מוזכר בסופה של הפרשה: וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה' אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק: (שמות כד, א)
גם כאן מדובר על בכירי ההנהגה של עם ישראל, אך הפעם חור לא נמנה עמם; ונראה שיש פער מהותי בין דרכם של נדב ואביהוא לבין שיטתו של חור. מה בדיוק הייתה מחלוקתם, ומה סבר כל אחד מן הצדדים? לצורך כך, עלינו לפנות לשאלת מקומה של פרשיית הדינים, עיקרה של פרשת משפטים.
הפרשייה מצויה בתווך בין תיאורים של שני מעמדות הר סיני, מתן התורה שבפרק כ' וברית האגנות וההתגלות שבפרק כ"ד. ישנה מחלוקת לגבי היחס בין שני המעמדות – האם מדובר באותו המעמד או השני מעמדות שונים. אולם בכל מקרה קיימת שאלה חריפה: מדוע היה צורך להפסיק בין שני המעמדות, ועוד על ידי פרשיית הדינים? לכאורה, צריכה הייתה התורה להצמיד את שני המעמדות זה לזה, ורק לאחר מכן להביא את פרשיית הדינים!
רש"י בעקבות המדרש מסביר את פתיחתה של הפרשה כך: ואלה המשפטים – כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים, ואלה מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני. (על שמות כא, א)
המדרש מבין שנשנתה פרשיית המשפטים מי לאחר מעמד הר סיני, ללמדנו שכולה נאמרה למשה בסיני. אלא, שהדבר לא מסביר מדוע לאחר פרשיית הדינים אנו קוראים על מעמד הר סיני נוסף.
לכן, נראה להשלים את מה שלא אומר המדרש בפירוש, אך הוא מתבקש ביותר. מעמד הר סיני הראשון שמתארת התורה מהווה מחזה מרשים וחד־פעמי. מבחינה זו, מייצג המעמד את האידיאלים הגדולים אליהם אמור העם ככלל, וכל אדם מתוכו כפרט, לשאוף. אך התורה אינה מסתפקת באידיאלים הגדולים, ורגע לאחר אותו מעמד נשגב היא עוברת לפרשיית המשפטים. על ידי זו האחרונה מלמדת התורה שהיא איננה רק אידאלים גדולים. משמעותה של התורה מצויה גם בפרטי הפרטים – ההלכות הרבות המסובבות את היהודי בכל שעה ושעה. רק לאחר שעמל עם ישראל בתורה שבעל פה מפרשיית משפטים, יכול היה לזכות למעמד השני – זה המתואר בסוף הפרשה.
אלא, שנראה שנדב ואביהוא הבינו את הדברים באופן שונה. הפרשה מתארת את עלייתם של נדב ואביהוא לראש ההר: וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר: וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ: (שם כד, י-יא)
נחלקו הרמב"ן ורש"י לגבי אותה ראייה. רש"י סובר שבראייה זו התחייבו בני אהרן מיתה. אך, הרמב"ן סובר שהראייה הייתה כשרה והוגנת. אולם, בכל מקרה אין ספק שמתואר כאן מצב מסוכן – מצב בו לרגלי מחזות אלהיים, יושבים בני אהרן, אוכלים ושותים.
נראה שלהבנתם עיקר החוויה הדתית נמצא בתחושה האקסטטית – בחוויה הרגעית ובאידאלים הגדולים אותם היא מבקשת לייצג. הילוך רוח זה בא לידי ביטוי בעת מותם של נדב ואביהוא: במדרש[1] נחלקו הדעות בשאלת החטא בו חטאו נדב ואביהוא. בין ההצעות ניתן למנות את ההסברים הבאים: הם נכנסו למקדש שיכורים או פרועי ראש, הם הורו הלכה בפני רבם או החטא המפורש בפסוק הקרבת "קטורת זרה". המשותף לכל אותם החטאים, הוא היותם חטאים של איבוד בלמים: השותה יין מאבד את בושתו; המגדל את ראשו פרע אינו מנסה להילחם בטבע המוביל לגדילת שערותיו; המורה הלכה בפני רבו אינו מסוגל לקבל עליו מרות מגבילה של סמכות; המקטיר קטורת זרה, אינו מסוגל להיוותר בגבולות עליהם מצווה הקב"ה.
כאן קיים חור כאנטיתזה לשיטתם של בני אהרן. חור הוא 'איש פרטי הפרטים', איש ההלכה, זה שעליו אומר משה: וְאֶל הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה עַד אֲשֶׁר נָשׁוּב אֲלֵיכֶם וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם מִי בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם: (שם, פסוק יד)
חור ממונה לפתור את בעיות העם וליישב את סכסוכיהם, כך מסתבר, מתוקף היותו שולט בפרטי ההלכה. הוא יכול להעביר את חוקיו של ה' אל העם הנצרך להכרעות בעניינים כאלו ואחרים.
אך בסופו של דבר, שתי השיטות נופלות: נדב ואביהוא מתים בעת חנוכת המשכן, וחור נהרג בידי ההמון בעת חטא העגל. ביארנו את הבעייתיות בשיטתם של בני אהרן, מהו הדופי הנמצא בשיטתו של חור? היכן פשע חור בהיותו איש ההלכה, איש פרטי הפרטים?
אהרן – איזון בין הקצוות
עבודת השם של חור הייתה מבוססת כולה על נורמה הלכתית. במסגרתה הוא לא הותיר שום מקום להבעת רגשות. אדם שלא מאפשר לעצמו לחוש רגשות במסגרת עבודת ה' שלו, סופו שיבוא לידי קריסה. יש שיוביל הדבר לנטישה מלאה של הקב"ה, ויש שיהפוך הדבר את האדם לשבר כלי; מכל מקום, לא ניתן לחיות חיים שלמים ובריאים של עבודת השם מבלי חוויה רגשית משמעותית.
בין שני הקצוות הבעייתיים שתוארו – זה של חור, וזה של נדב ואביהוא – מצוי אהרן הכהן. אהרן מצוי בשני העולמות: הוא שולט בפרטי הפרטים של העולם ההלכתי היומיומי, ובכך הוא יכול להיוותר בתחתית ההר ולענות לכל קושייה המוצגת לו בידי "בעל דברים". אולם, אין הדבר גורע מיכולתו לחוות חוויות מרוממות של מציאות ה', ויחד עם בניו גם הוא עולה להר לשמוע את דבר ה' מקרוב. בסופו של דבר מייצג אהרן את השילוב האידיאלי: עובד ה' המסוגל לחיות את חיי ההלכה בפרטים הקטנים ביותר של חייו. אלא, שאין הדבר הופכו ל"רובוט" הלכתי הממלא בחוסר מחשבה אחר חובותיו ההלכתיות. במקביל לשמירה ההלכתית, חווה אהרן עולם רגשות צבעוני ועמוק של עבודת ה'. עולם המאפשר לו לחבור למשה, ויחד אתו לעלות בהר ה'.
(הרב משה ליכטנשטיין. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה בערב שבת פרשת משפטים ה'תשע"ט, סוכמה על ידי נדב שולץ ונערכה על ידי שמואל ארגמן. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. לע"נ פנינה בת ר' אהרן (למשפחת פריירייך) ע"ה. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).
[1] ויקרא רבה, פרשת שמיני פרשה כ'.