"וַתַּחְמֹל עָלָיו" – גדולתה של בת פרעה

הדפסה

בתחילת הפרשה אנו מוצאים סיפור חריג שממבט ראשון מקומו במהלך הפרשה נראה תמוה. אך אם מנתחים אותו לעומק ניתן להבין את מיקומו בפרשה והשפעתו על לידתו של גואלן של ישראל, ועל המשך הסיפור כולו: וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי: וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים: וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר: וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ: וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ: וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה: וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד: וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה לֵכִי וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶת אֵם הַיָּלֶד: וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת שְׂכָרֵךְ וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ: וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ: (שמות ב, א-י)

ראשיתו של הסיפור מעלה תמיהה. בפרשה הבאה התורה תספר לנו את תולדות אהרן ומשה, ותזכיר באופן מפורש את נישואי עמרם ויוכבד. מדוע התורה מביאה את הסיפור גם כאן, אך באנונימיות?

לכל איש יש שם

נדמה שהאנונימיות היא המפתח כאן – הסיפור הוא לא על עמרם ויוכבד, אלא על בן ובת לוי. כך גם בהמשך הסיפור, לכלל הדמויות בסיפור אין שם כלל, אע"פ שבהמשך הם יתגלו בשם המלא. מוזכרים 'בן לוי', 'בת לוי', 'אחותו', 'האשה', 'הילד' ואף בת פרעה'. כולם חסרי זהות ושם. מדוע?

הדברים הללו קשורים בקשר הדוק לפתיחת הפרשה: וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ: הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ: וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס: וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ: וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ: (שם פרק א, ט-יד)

מסיבות כאלו ואחרות, בין אם צבאיות, פוליטיות או דתיות, פרעה מלך מצרים מחליט שיש לשעבד ולענות את עם ישראל היושבים במצרים. השעבוד מתגבר, כאשר בשלב השני פרעה מחליט לעבור לרצח עם ממוסד ומאורגן: וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה: וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה: (שם טו-טז)

וכאשר המילדות מכזיבות אותו: וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן: (שם כב)

תהליך כזה של רצח עם מוחלט, מתאפשר אך ורק על ידי דמוניזציה של האחר. הפיכת האחר למפלצת איומה, לתת-אדם, ליצור חסר ייחוד ומשמעות. כאשר חיי האחר הופכים חסרי משמעות, קל הרבה יותר להרוג אותו. גם בשואה הנאצים פעלו כך – הטבעת המספרים בבשר האסירים לא היתה ללא מחשבה, אלא מתוך כוונה שטנית. כאשר אדם הופך למספר, הוא חסר זהות, חסר סיפור חיים, חסר אישיות וקל להורגו. הכנסתם של מיליוני בני אדם לקרונות משא הייתה חלק ממהלך רחב של הפקעת האנושיות שבהם והפיכתם לחיות ותת-אדם, מעמד המצדיק את היחס הנוראי אליהם.

רצח העם של פרעה מתאפשר בזכות מהלך דומה. השעבוד והעבודה הקשה, הופכים את עם ישראל לחסר זהות וחסר שם: "בן לוי" ו-"בת לוי". תהליך הדמוניזציה כלפי בני ישראל – "וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ" (שם י) הצליח. הם אינם בני אנוש יותר, אלא חפצים.

פרעה עצמו מתנהג בצורה דומה בהוראתו למיילדות: וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה: וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה: וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים: וַיִּקְרָא מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת וַיֹּאמֶר לָהֶן מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים: … וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן: (טו-יח, כב)

כאשר פרעה מורה למיילדות לבצע את רצח העם, הוא עושה זאת מתוך ניתוק, מתוך התפקיד בלבד: "מלך מצרים". הוא מבטל את האישיות והזהות שלו, על מנת שיוכל לבצע את הפעולה. הוא חוזר לשמו שלו – פרעה – רק כאשר הוא פונה לבני עמו שלו.

וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד

אל מול החומה הבצורה הזו הכוללת דמוניזציה, שנאת האחר ואטימות רגשית עומדת דמות אחת משמעותית, שמצליחה להבקיע סדק בחומה.

וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ: וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה: (פרק ב, ה-ו)

בת פרעה רואה ילד בוכה, והתגובה הטבעית שלה היא אמפתיה וחמלה – "וַתַּחְמֹל עָלָיו". בת פרעה גדלה בארמון אביה, ואף על פי כן לא נכנעה לקמפיין ההסתה והדמוניזציה שאביה הוביל. היא מסוגלת לראות את התינוק שעומד מולה, כיחיד בעל סיפור אישי וזהות עצמאית, ולא כחלק מהכלל הרחב שמצויר באופן גס ושטני. ברגע האמת בבואה להתמודד עם "יַּלְדֵי הָעִבְרִים", היא מסוגלת לראות את הילד הפרטי שלפניה ולהביע כלפיו חמלה.

בגשתה אל הילד, בת פרעה מבינה שמשהו אינו כשורה. תינוק שבוכה זהו דבר רגיל, כיוון שאינו יכול לדבר וזוהי דרך התקשורת שלו. אך בת פרעה מבחינה שיש כאן יותר מזה – "וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה", זהו נער שאמור לתקשר במילים; הבכי שלו אינו סתם דרך להשמיע קול, אלא יש בו משמעות ומסר של מצוקה. בת פרעה קולטת את המסר הזה, וחומלת. היא מצליחה להבקיע את חומת הדמוניזציה והשנאה שנבנתה כלפי עם בני ישראל, ולחוש רגשות רחמים וחמלה.

על פי דברים אלו נוכל להבין את המשך הסיפור: וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ: (פסוק י)

שמו של משה אינו סתם שם מצרי שהוענק לו. השם נושא בחובו משמעות אדירה. זהו שם שניתן כתוצאה ממעשה של חמלה, מכך שבת פרעה לקחה אותו ואימצה אותו אליה. הכרחי הוא שגואלן של ישראל יישא שם שנוצר מתוך חמלה. כך נבין ששמו של משה אינו בא להנציח את העבר בלבד, אלא גם מצביע על כיוון פעולתו בעתיד, הצלת ישראל וחמלה עליהם. כדברי המדרש:

ותקרא שמו משה. משוי היה ראוי לומר, שהרי משה משוי היה, אלא על שם ישראל שהוא משה אותם והוציאם ממצרים, שנאמר "והוצא את עמי בני ישראל" (שמות ג). (פסיקתא זוטרתא שמות ב, י)

המדרש מוסיף וממאפיין את בת פרעה ומשה כאחד המקרים בהם ניתן לראות במגדל בן חבירו כאילו ילדו: ויגדל הילד ותביאהו לבת פרעה ויהי לה לבן, ללמדך שכל המגדל בן של חבירו כאלו הוא ילדו… "היהודיה" (דה"א ד) זו בתיה בת פרעה שנתיהדה. (שם)

אך טבעי הוא שמשה שגדל אצל בת פרעה, המבטאת את החמלה והאנושיות, ספג את הערכים והפנים אותם כאילו היה בנה.

את הביטוי לערכים הללו אנו מוצאים במפורש בהמשך הסיפור: וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו: וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל: וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ: (שמות ב, יא-יג)

משה רבנו אינו מסוגל לעמוד מנגד כאשר הוא רואה את אחיו סובלים. החמלה והאנושיות מפעמים בו, והוא איננו מקהה את לבבו אלא פועל כדי להציל את אחיו.

המדרש מלמד שבזכותן של נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים: תחת התפוח עוררתיך – דרש רבא בזכות נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ממצרים (ילקוט שמעוני תתקצג) נראה שניתן להוסיף לרשימת הנשים הצדקניות שבזכותן נגאלו את בת פרעה, שלימדה מהי חמלה ואנושיות, ובזכות מעשיה זכו ישראל למשה גואלם.

(הרב משה ליכטנשטיין. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה בליל שבת שמות ה'תשפ"ד, סוכמה על ידי יעקב אדורם ונערכה על ידי שמואל ארגמן. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. לע"נ פנינה בת ר' אהרון (למשפחת פריירייך) ע"ה. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).