אמונתו של אברהם
לקראת סוף פרשת השבוע מסופר לנו על משפחתו של תרח, אביו של אברהם, בהרחבה ניכרת:
וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח תֶּרַח הוֹלִיד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן וְהָרָן הוֹלִיד אֶת לוֹט: וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ בְּאוּר כַּשְׂדִּים: וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם נָשִׁים שֵׁם אֵשֶׁת אַבְרָם שָׂרָי וְשֵׁם אֵשֶׁת נָחוֹר מִלְכָּה בַּת הָרָן אֲבִי מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה: וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד: וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם: וַיִּהְיוּ יְמֵי תֶרַח חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן: (בראשית יא, כז-לב)
פרשייה זו מעוררת שאלות רבות. גם בהסתכלות על הסיפור – מהי הסיבה בה תרח ומשפחתו מתחילים מעבר אל עבר ארץ כנען, ומדוע מסע זה לא נשלם ותרח מת בחרן? וגם במבט חיצוני יותר: מדוע סיפור זה נצרך? ומדוע כך מסופר לנו על ראשית דרכו של אברהם אבינו, ללא פירוט מיוחד על דמותו ומעשיו אלא כדמות צדדית בסיפורה של משפחת תרח?
אברהם והרן בכבשן האש
ייתכן לקשר את יציאת תרח ומשפחתו מאור כשדים כקשורה למיתתו בלא עת של הרן, "עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו", באור כשדים. אזור זה היה בשליטת נמרוד, המלך הראשון שמסופר לנו עליו; ומסתבר לומר כי משפחתו של תרח הסתכסכה על שלטונו. המדרש מרחיב את הנקודה הזו לסיפור שלם על עימות בין אברם לנמרוד, שמושך לתוכו את כלל משפחת תרח:
תרח עובד צלמים היה, חד זמן נפיק לאתר, הושיב לאברהם מוכר תחתיו, … קם נסיב בוקלסא בידיה, ותבריהון לכולהון פסיליא, ויהב בוקלסא בידא דרבה דהוה ביניהון, כיון דאתא אבוה … נסביה ומסריה לנמרוד, א"ל נסגוד לנורא, א"ל אברהם ונסגוד למיא דמטפין נורא, א"ל נמרוד נסגוד למיא, א"ל אם כן נסגוד לעננא דטעין מיא, א"ל נסגוד לעננא א"ל אם כן נסגוד לרוחא דמבדר עננא, א"ל נסגוד לרוחא א"ל ונסגוד לבר אינשא דסביל רוחא, א"ל מילין את משתעי אני איני משתחוה אלא לאור, הרי אני משליכך בתוכו, ויבא אלוה שאתה משתחוה לו ויצילך הימנו, הוה תמן הרן קאים פלוג, אמר מה נפשך אם נצח אברהם אנא אמר מן דאברהם אנא ואם נצח נמרוד אנא אמר דנמרוד אנא, כיון שירד אברהם לכבשן האש וניצול, אמרין ליה דמאן את, אמר להון מן אברהם אנא, נטלוהו והשליכוהו לאור ונחמרו בני מעיו, ויצא ומת על פני תרח אביו, הה"ד (שם /בראשית/ יא) וימת הרן על פני תרח וגו'. (בראשית רבה (וילנא) (פרשת נח) פרשה לח סימן יג) (בראשית רבה לח', יג')
בסיפור מתואר שאברהם התמרד כנגד עבודת הצלמים של אביו, ובתגובה תרח מביא את אברהם אל נמרוד. לאחר פולמוס קצר מחליט נמרוד להשליך את אברהם אל האש – ואומר לו שאם האל עליו הוא מדבר אמיתי, יצילהו מן האש. אברהם ניצל מן האש, אבל הרן שביקש לסמוך גם הוא על הנס מצא בה את מותו. מסתבר שבעקבות העימות הפומבי הזה עם המלכות, והריגתו של אחד מבני המשפחה, תרח מחליט להגר עם כל משפחתו מהמקום.
חנניה מישאל ועזריה
המדרש מתאר שנמרוד ביקש להרוג את אברהם בהשלכתו לכבשן האש – עונש אשר מוכר לנו מספר דניאל. קישור זה עשוי לשבת על השוואה רחבה יותר, שיכולה לשפוך אור על אירועים נוספים בסיפור.
בספר דניאל, נבוכדנצר מקים פסל זהב גדול ודורש מכל שריו ועבדיו להשתחוות לו; חנניה מישאל ועזריה מסרבים לעשות זאת, וכעונש מושלכים אל כבשן האש: וּלְגֻבְרִין גִּבָּרֵי חַיִל דִּי בְחַיְלֵהּ אֲמַר לְכַפָּתָה לְשַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ לְמִרְמֵא לְאַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא: … וְגֻבְרַיָּא אִלֵּךְ תְּלָתֵּהוֹן שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ נְפַלוּ לְגוֹא אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא מְכַפְּתִין: אֱדַיִן נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא תְּוַהּ וְקָם בְּהִתְבְּהָלָה עָנֵה וְאָמַר לְהַדָּבְרוֹהִי הֲלָא גֻבְרִין תְּלָתָא רְמֵינָא לְגוֹא נוּרָא מְכַפְּתִין עָנַיִן וְאָמְרִין לְמַלְכָּא יַצִּיבָא מַלְכָּא: עָנֵה וְאָמַר הָא אֲנָה חָזֵה גֻּבְרִין אַרְבְּעָה שְׁרַיִן מַהְלְכִין בְּגוֹא נוּרָא וַחֲבָל לָא אִיתַי בְּהוֹן וְרֵוֵהּ דִּי רביעיא רְבִיעָאָה דָּמֵה לְבַר אֱלָהִין: (דניאל ג, כ-כה)
בדומה לסיפורו של אברהם, גם כאן ה' מציל את עבדיו מהאש, ושולח מלאך להצילם. הדמיון בין אברהם העברי לשלושת צאצאיו, שסירבו לכרוע לצלם זר אל מול האיום באש, ברור ומובן; אך נדמה שיש כאן גם קשר והקבלה נוספת, בין השליטים השונים – נבוכדנצר ונמרוד.
שני המלכים היו מלכים אדירים בתקופתם ושלטו ביד רמה על נתיניהם. נבוכדנצר ידוע כמצביא מחונן אשר כבש חלקים נרחבים באזור, ואף ידע למשול בממלכתו העצומה ביד רמה. זה לדוגמה ההקשר לסיפורם של חנניה מישאל ועזריה, כשנבוכדנצר דרש מכל נתיניו להשתחוות לצלם לא כעבודה זרה פשוטה, אלא כהכרה במלכותו ורוממותו של נבוכדנצר עצמו.
גם נמרוד, אשר מקובל לזהותו עם הדמות ההיסטורית של סרגון מאכד, מהווה מנהיג אשר שולט ביד רמה על כל הסביבה. לאחר המבול והתייבשות המים, מתחילים שכלולים טכנולוגיים אשר מאפשרים לתרבות להתפתח, ולאמץ כלי נשק איכותיים אשר מעניקים לנמרוד שליטה על כל מסופוטמיה, ארץ שנער בלשון התורה.
מלכים אלו מהווים איום על כל סביבתם, וכולם מחויבים להישמע לדבריהם על מנת להמשיך לחיות, שהרי אי-ציות לדברי רודנים אלו – משמעותה מוות. בזכות כוח זה, משתמשים המלכים בכוחם לעבודת פולחן אישית בה הם ממליכים את עצמם לשליטים עליונים על השמיים והארץ.
הבחירה באברהם
בדומה למה שנראה בספר דניאל עם השלושה, התמרדותו של אברהם כנגד המוסד של נמרוד היא פעולה מעוררת הערצה. בניגוד לכל המצופה, אברהם מחליט ללכת עם האמת שלו על אף כל הסכנות שבה – ומסרב לעבוד את נמרוד ועבודות הגילולים שלו. פעולה זו מוצאת חן בעיני ה', אשר בוחר בו להיות האב הרוחני של כל עם ישראל.
הרמב"ם בפתיחתו את הלכות עבודה זרה מתאר גם הוא את בחירת הקב"ה באברהם, ומזכיר את עמידתו על האמת אל מול המלך באור כשדם; אך את עיקר גדולתו של אברהם הוא מזהה בנקודה אחרת: כיון שגבר עליהם בראיותיו בקש המלך להורגו ונעשה לו נס ויצא לחרן והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא שנאמר ויקרא שם בשם ה' אל עולם וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם. (הלכות עבודה זרה א, ג)
הרמב"ם ביאר בהלכות הקודמות כי גם לפני אברהם היו אנשים אשר האמינו ונחשפו אל הקב"ה, אך רק באברהם האמונה הפנימית הזו הפכה לדבר שיש לפרסם אותו ולהפיץ אותו לכל באי העולם – האמת בערה בלבו של אברהם, והוא לא יכל לשמור אותה לעצמו: הוא הרגיש חובה לשתף את כל העולם בטוב אשר גילה, לקרב אותם לדרך האמת.[1]
לפי מה שהצגנו, ברור לחלוטין כי בהליכת אברהם עם האמת הפנימית שבו יש לא פחות ממעשה התאבדות – שהרי המלך האכזר ירצח כל מי שמתנגד לדבריו. נראה שבמעשה זה מהווה מפנה מדהים בחיי האדם, ומהווה התחלה של אדם רוחני ביחד לאדם הבהמי. שינוי זה ממשיך את השינוי אשר חל באנושות שאחרי המבול:
האדם בדומה ליצור הבהמי תמיד שאף להישרדות בראש ובראשונה, והמטרה העליונה היא לשרוד ותקדש כל אמצעי. בפשטות במקרה שלפנינו, היצור הבהמי יוותר על אמונותיו על מנת להמשיך ולשרוד. אברהם יוצר שינוי בתודעה האנושית כאשר חש אמונה פנימית אשר מוכן למסור את חייו והישרדותו בשבילה. השינוי התודעתי הנ"ל מהווה עיקרון משמעותי בחיי אדם יהודי.
הקרבה למען האמת
נראה מכאן כי אברהם מהווה האב הרוחני של העם – זו לא רק מעלה מופשטת שה' העניק לו בזכות זכויותיו, אלא פעולותיו מהוות בעצמן אבני היסוד של עם ישראל – הליכה עם אמונתו של האדם בכל מחיר, וחוסר הכניעה לסכנות האורבות לו כתוצאה מכך:
מלפני כמה שבועות קראנו את תפילת 'ונתנה תוקף' המפורסמת של רבי אמנון ממגנצא. בדמותו של רבי אמנון מתבטאת המסירות אל דבר ה', אשר ליוו את העם היהודי בגלות בכל מחוזותם: מסעות הצלב במאה ה-12 באירופה, וכן הגזרות הקשות על יהודים לכל הגלות בכל מקום. האמת של האדם מנחה אותו, על אף הידיעה כי פעמים רבות תעלה לו גם בחייו (על אף שכמובן אמונתו סומכת על ה' אשר יציל אותו מפני הצרה). האמת הפנימית אשר גוברת על כל הדברים האחרים, צריכה גם להנחות אותנו בחיינו האישיים. אדם אשר יש בו רצונות אמיתיים וטובים להשפיע וליצור שינוי סביבתו, עליו להמשיך עם אמת זו על אף שהיא באה על חשבון הדברים אשר הנפש מתאווה להם בצורה טבעית, כדוגמת הנאות וכבוד. יש להיזכר באברהם ובהקרבתו כאבן היסוד לחיים של עם ישראל בעולם.
(הרב יעקב מדן. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה בסעודה שלישית פרשת נח ה'תשפ"ג, סוכמה על ידי איתן סיון ונערכה על ידי שמואל פוקס. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. לע"נ פנינה בת ר' אהרון (למשפחת פריירייך) ע"ה. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).
[1] אם נתחבר אל המדרשים המפורסמים אשר משווים בין אברהם לאיוב בשאלת המנהיג הרוחני של עם ישראל – כאן נראית ההכרעה לטובת אברהם. אמנם איוב הקריב קורבנות, אך האמת שבערה באברהם לשתף את סביבתו היא מה שהכריעה את הכף.