רצח, קנאה ואדמה

הדפסה

א. הרוע שבטבע האנושי

בפרשת בראשית נחשפים בפנינו יסודות הקיום הראשוניים: מעשה הבריאה, גן עדן, מערכת היחסים בין האדם לא-לוהיו, הקשר העמוק בין איש לאישה ויחסי הגומלין בינם לבין העולם והברואים האחרים. אווירה קדמונית וראשונית אופפת את הפרשה, הטעונה באנרגיה ייחודית של התחדשות, יצירה וחיים.

אולם, למרות הרושם הראשוני, הפרשה רחוקה מלהיות אידילית או שלווה. הסיפורים הקדומים ביותר בתולדות האנושות מציגים בפנינו את חטאו של האדם כלפי בוראו, ואת הרצח הראשון של אח בידי אחיו. בכך מלמדת אותנו התורה שיעור חשוב: הרוע מושרש עמוק בטבע האנושי. הקנאה, השנאה והאלימות הקטלנית נוכחים כבר מראשית הבריאה.

בגישתה המפוכחת והריאליסטית, התורה אינה מנסה לצייר תמונת עולם אוטופית. תחת זאת, היא מעמתת אותנו באופן ישיר עם תהומות הרוע האנושי. רק כך נוכל להבין את עומק היצרים האפלים שעמם אנו נדרשים להתמודד.

נפנה לעיון בסיפור הנורא מכל, רצח קין את הבל. זאת, כדי לנסות להכיר מעט יותר את הגורמים הנפשיים לרוע, איתם מפגישה אותנו התורה.

ב. דחיית מנחתו של קין

בתחילתו, הסיפור נראה אופטימי: שני אחים, מרצונם החופשי, מחליטים להביא קרבן ל-ה'. אולם באופן די מפתיע, קרבנו של הבל מתקבל ואילו של קין נדחה.

אירוע זה מוזר מכמה היבטים: ראשית, לא ברור מה הכוונה שהקב"ה לא "שעה" למנחתו של קין. סביר כי דחיית הקרבן היתה ברורה ומוחשית, שכן קין הגיב רגשית מייד לדחייה (ד', ה'), אך מהו בדיוק האירוע של דחיית קרבן?

יתירה מכך, דחייה כה מובהקת של קרבן היא אירוע ייחודי בתנ"ך, ונדרש לכאורה נימוק משמעותי לפעולה כה חריגה^[1]. אלא, שקשה למצוא הסבר ברור בסיפור למה בעצם נדחתה מנחתו של קין ופרשנים רבים עסקו בשאלה זו.

מוכרת שיטתו של רש"י, לפיה דחיית מנחתו של קין קשורה לאיכות הגרועה שלה: "מפרי האדמה – מן הגרוע" (רש"י ד', ג'). פרשנות זו, שלה שותפים גם האב"ע והרד"ק, מתבססת על הניגוד בין קרבן הבל לקרבנו של קין. ביחס לקורבנו של הבל נאמר כי הביא "מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן" (ד', ד'), דהיינו מהמובחר שבצאנו. לעומת זאת, אצל קין נעדר תיאור זה.

אלא שהסבר זה קשה מכמה בחינות. ראשית, אמנם ייתכן כי קין לא השקיע בקרבנו כמו הבל, אך לא מפורש כי הוא הביא פירות גרועים. שנית, דחייה כה חמורה של הקרבן דורשת לכאורה סיבה יותר משמעותית מאיכות לא מובחרת של הקרבן.

בנוסף, יש לזכור כי קין הוא זה שיזם ראשון את הקרבת הקרבן ואילו הבל נראה כנמשך אחריו: "וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַה': וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא…" (ד', ג'-ד')

אם כן, גם אם קין אכן הביא קרבן פחות, צריכה לעמוד לזכותו העובדה שהוא הגה את רעיון הקרבן הראשון בעולם. הבל, לעומת זאת, הושפע מקין ונסמך עליו.

פרשנות אחרת מנסה לתלות את דחייתו של קין באופיו הבעייתי ובייחוד בכך שבחר להיות עובד אדמה. לפי פרשנים אלו, הסיפור מנסה ללמד כי ישנה עדיפות לרועי הצאן על פני עובדי האדמה ולכן מנחתו של הבל מועדפת על פני זו של קין^[2].

כיוון פרשני זה מעניין, אך גם הוא אינו מניח את הדעת. לכאורה, לאחר הגירוש מגן עדן ה' הנחה את האדם ללכת ולעבוד את האדמה: "וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱ-לֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה (ג', כ"ג). אם כן, מה חטאו של קין, המיישם את דבר ה'?!

נשארנו אם כן, בתחושת מועקה וחוסר צדק ביחס לדחיית מנחתו של קין^[3]. נראה כי אין מנוס מלומר, שחוויה זו אינה מקרית, אלא היא היא נושאו של הסיפור: ההתמודדות עם דחיה קשה. החוויה היא של חוסר צדק וחוסר הבנה. קין, וגם אנחנו הקוראים, עומדים בפני חוויה זו, של דחייה כואבת, חריגה ולא מובנת. קל להזדהות עם קין, שנפלו פניו.

כעת, מתוך החוויה הכואבת וההזדהות עם קין, עולה השאלה הגדולה: כיצד לנהוג עם אירוע כה קשה? מה חווית הדחייה יכולה לעורר אצל האדם הפגוע ומה נדרש ממנו כדי להתמודד עמה?

לא במקרה מכניסה אותנו התורה לחוויה זו. כולנו חווים דחיות וכשלונות, שלא תמיד מובנים לנו. אירועים אלו יכולים לעורר בנו זעם, מרמור וכאב. אלו החומרים שמהם צומחת שנאה שיכולה להוביל לרצח. התורה מפגישה אותנו עם מקומות אלו כבר בסיפור הראשון שמחוץ לגן עדן.

ג. דברי ה' לקין

לא רק אנחנו, הקוראים, מזדהים עם כאבו של קין, גם ה' רואה זאת ופונה אליו בדברים, בעקבות נפילת פניו: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל קָיִן לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ: הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ" (ד', ו'-ז')

דברי ה' סתומים, ופרושים רבים נאמרו בניסיון לבארם. גם אם קשה להבין למה בדיוק כל מילה מכוונת, ניתן להבין את רוח הדברים.

ראשית, ברור כי מטרת הדברים היא לשכנע את קין לצאת מן התסכול והמרמור בו הוא נמצא. כך ניתן להבין מן הפתיחה: "למה חרה לך ולמה נפלו פניך…". היציאה מן המצב הרגשי הקשה תתרחש כאשר יפנים כי עומדות בפניו שתי דרכים, טובה ורעה:
"הלא אם תיטיב – שאת,
ואם לא תיטיב – לפתח חטאת רבץ" (ד', ז')

ה' אומר לקין כי עליו 'להרים את הראש' מן הדחייה ולחשוב איך הוא מיטיב את מצבו, מתקדם ומתפתח מתוך הנפילה. האפשרות השניה היא הדרך שלילית, בה הוא ממשיך בתסכול ובמרמור ונופל למקום לא טוב, שיוביל אותו להידרדרות למטה ("לפתח חטאת רבץ").

ההבנה כי יש שתי דרכים להתמודד עם דחייה וכאב מהווה נקודת מפתח – אפשר להתבוסס בתסכול, בכאב וברחמים עצמיים על הדחייה. זו דרך שתוביל הישר לפתחם של החטאים. לעומת זאת, אפשר לקחת את הנפילה ולחשוב איך לומדים ממנה, מתרוממים ומתפתחים ממנה ("הלוא אם תיטיב – שאת"). פירושים שונים נאמרו בפירוש המילה "שאת"^[4], אולם ברור מכולם כי הכוונה לעליה למקום טוב יותר, לאחר הנפילה^[5].

ד. הרצח

דבריו של של ה' נכוחים, אך לא עושים רושם על קין. הוא בוחר להתעלם מהדרכתו של ה' וממשיך בדרך של תסכול ומרמור על דחיית מנחתו, המובילו אותו עד למעשה הנורא מכל.

מה גרם לקין לדחות את המלצת ה' להתרומם מהדחייה? מה הוביל אותו למעשה כה קיצוני כמו רצח, בתגובה לתחושות הדחייה?

נראה כי כדי להבין טוב יותר את המניעים הפנימיים לפעולותיו של קין, יש לעיין בדברי ה' אליו מייד לאחר הרצח: "וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה: וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ: כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ" (ד', י'-י"ב)

באופן די מפתיע, הנושא המרכזי בדברי ה' אינו קין ומעשיו, אלא דווקא האדמה ותגובתה לחטאו של קין. האדמה מוזכרת כאן שלש פעמים (ועוד פעם בדברי קין להלן) וברור שהיא המילה המנחה. יתירה מכך, האדמה מקבלת דימויים אנושיים, מתוארת כפוצה את פיה, כלוקחת את דמיו של הבל וכן כזו שתפסיק לתת את כחה לקין. מדוע האדמה לכה מרכזית בסיפור?

כאמור, האדמה ממשיכה להיות לנושא המרכזי גם בתגובתו של קין לדברי ה': "וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל ה' גָּדוֹל עֲו‍ֹנִי מִנְּשׂא: הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ וְהָיָה כָל מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי" (ד', י"ג-י"ד)

ניכר, כי העיסוק של ה' ושל קין כאחד מתמקד סביב האדמה ו"יחסיה" עם קין – היא "נענתה" לקין בקבלת דמי הבל והיא תפסיק להיענות ולתת את כחה לו ולכן הוא יצטרך לנדוד. אך שוב, עלינו להבין מדוע הנושא מוסט אל האדמה, תוך נטישת העיסוק ברצח עצמו?

ה. תגובתו של קין

בטרם ננסה להבין את העיסוק באדמה, נפנה לתגובתו של קין כלפי עונש הנדודים. כפי שניתן לראות בפסוקים שצוטטו לעיל, קין חווה זאת כעונש נורא וזועק על מר גורלו. אולם, זעקתו מפתיעה, שהרי נראה שזכה דווקא להקלה בעונש! רצח אמור להוביל לדין מוות – כך הגיוני מן השכל הישר וכך גם נלמד בפרשה הבאה ("שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ", ט', ו') וכן במקומות נוספים בתורה (שמות כ"א, י"ב, במדבר ל"ה, ל"ג).

אך קין, במקום להודות על מזלו אשר שפר, מתלונן על העונש הקשה. הוא מנמק את טענתו שמדובר בעוול בשתי דרכים:

1. "הן גרשת אתי היום מעל פני האדמה ומפניך אסתר".
2. "והיה כל מצאי יהרגני".

הפער בין הנימוקים בולט: בעוד הראשון מתאר חוויה קיומית קשה של התרחקות והסתתרות מפני ה', הנימוק השני הינו טכני, סכנת המוות שהוא מצוי בה כעת. ה' בתגובתו, מתייחס רק לנימוק השני ופותר אותו על ידי "אות" האמור להגן עליו מסכנות (ד', ט"ו). מסתבר שזו לא היתה מטרת העונש – אין עניין כי נדודיו של קין יגרמו לסיכון.

אך לנימוק הראשון, אודות ההתרחקות מ-ה', קין לא מקבל מענה. חוסר היחס לכך בתגובת ה', מלמדת שדווקא בנקודה זו ה' ככל הנראה מעוניין שיכאב לקין ובכך ישלם את חטאו.

מדוע העובדה שקין צריך כעת לנדוד, מחייבת כי הוא ייאלץ להסתתר מלפני ה'? נדמה, כי יותר מאשר עונש אמיתי, יש כאן קישור דמיוני שעושה קין, בין חייו על אדמתו לבין חיבור ל-ה'. קין מאמין כי נוכחותו של ה' היא רק באדמה עליה רכש בעלות ובה הוא עובד. לכן, בדמיונו, כאשר הוא נדרש לעזוב את אדמתו הוא סבור כי הוא נאלץ גם לעזוב את ה'.

ההוכחה הפשוטה לכך שאין קשר בין נדודים להתרחקות מ-ה' היא מדמותו של הבל. הרי הוא היה רועה צאן, מה שמחייב חיי נדודים, ללא בעלות על קרקע. דווקא הוא זה שהיה קרוב יותר ל-ה' ומנחתו התקבלה! באופן מפתיע, קין ממשיך ומקשר באופן דמיוני בין חיבור לאדמה לבין קרבה ל-ה', למרות שהמציאות הראתה לו דווקא ההיפך.

ניתן לראות כאן את שורשי האלילות, בה האדם מעניק משמעות אלוהית לגורמים פיזים בהם קיומו תלוי. קין הוא "עובד אדמה", אך הוא לא רק עובד אדמה במובן הרגיל, אלא תלוי בה והופך אותה למקור כל קיומו^[6]. על דרך הדרש ניתן לומר כי קין הוא "עובד אדמה" – עובד את האדמה, אותה הוא רואה כאלהים^[7]. לכן עונש הגירוש מהאדמה כה נורא עבורו – הוא נוגע בדיוק במקום הרגיש ביותר לקין.

כעת אנו מבינים מדוע בחר ה' להעניש אותו דווקא בגירוש ולא בעונש המוות המתבקש. העונש נוגע בשורש העיוות של קין – בתלות האלילית שיצר בינו לבין הקרקע^[8].

ו. שורשי הרצח

כעת, כשאנו מבינים טוב יותר את הלכי הנפש של קין, נחזור אחורה, לתחילת הסיפור, וננסה להבין אותו באופן עמוק יותר.

קין, איש האדמה, מחובר לאדמתו המעניקה לו תחושת ביטחון ויציבות. דרכה הוא חש מחובר וקרוב ל-ה'. ממילא, ברור לו כי ה' יקבל את מנחתו, הצומחת מתוך המקום המקודש ביותר – האדמה. אך ה' דווקא בוחר לדחות את מנחתו, אולי כדי לרמוז לו כי דרוש תיקון יסודי בתפיסתו את קשריו עם האדמה ועם ה'. הרמז נהיה עבה יותר, כאשר דווקא מנחתו של אחיו, רועה הצאן, הנודד והתלוש, מתקבלת.

מסתבר שאין קשר בין קרבה ל-ה' לבין חיבור לאדמה. אולי אף ההיפך הוא הנכון – אלו התלויים פחות באדמה הפיזית, יכולים להיות קרובים יותר ל-ה'.

אך קין מסרב ללמוד – הוא מחובר בכל הוויתו לאדמה, הוא נוקשה ומסרב לקבל את המסר. הוא שוקע בתסכול, תחרותיות ומרמור ביחס לאחיו ומסרב לקבל את הצעתו של ה' להתמקד בהטבת דרכיו. דרך זו קשה מדי כי היא דורשת דינמיות, צמיחה ויכולת השתנות. קין מונע מכוחות הפוכים: מקובעות לאדמה, נוקשות ויציבות כפייתית. הוא נמשך אל הדומם, אל האדמה, ולא אל תנועת החיים.

לכן, עולה במוחו של קין מחשבה שונה לחלוטין – לא הוא ישתנה ויתפתח, אלא הבל, האח מעורר-המתח, יתקבע גם הוא בתוך האדמה ויהפוך גם הוא לדומם. זוהי מקור המשיכה לרצח: שינוי של האויב והמתחרה מיצור חי לדומם, לחלק מן האדמה. לכן, תיאור הרצח על ידי ה' מתמקד ב"הכנסתו" של הבל לאדמה: "קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה… הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ" (ד', י'-י"א)

לכן גם מודגש כי הרצח התרחש דווקא בשדה: "וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ" (ד', ח'). הרצח התרחש כאשר הבל נכנס לטריטוריה האהובה על קין, שם גבר יצרו של קין להפוך את הבל לחלק מהשדה שבבעלותו. כך, חשב קין, הבל יפסיק לאיים עליו בדרך החיים השונה, דרך הנדודים והחיבור לחי, המסומלת ברעיית הצאן. סוף סוף ייהפך גם הוא לחלק מן השדה ויפסיק לקרוא תיגר על קין "עובד האדמה"^[9].

לכן, העונש שלו נוגע בדיוק בנקודה הזו – עליו להיעקר מאדמתו ה"אלוהית", לחוש מגורש מפני אלוהי האדמה שיצר ולנדוד, בדיוק כמו שנהג הבל אחיו. כך הוא אולי יוכל למצוא את תיקונו ולחפש מחדש את החיבור ל-ה', שלא דרך התלות באדמה. הקריאה הזו מלמדת אותנו, כי הנושא בפרשה הוא הרבה מעבר לעיסוק ברוע וברצח. אנו נפגשים כאן גם עם שורשי העבודה הזרה^[10], יחסי האדם עם עצמו פנימה, היכולת לשאת כאב, קנאה ותחרות ולשאוף לתיקון. במוקד, כך נראה, עומד נושא יחסי האדם ואדמתו. התנ"ך עוד יעסוק רבות בשאלה זו, של יחסי עם ישראל ואדמתו. יש אמנם מקום קדוש וחיבור ל-ה' מתוך הארץ. אך חשובה גם היכולת לנדוד, לנוע ולשחרר את התלות באדמה^[11].

(הרב איתיאל גולד. נשלח עי" ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. לע"נ דן בן ציפורה ינאי ז"ל. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).

[1] נראה שהתופעה הכי קרובה לדחיית קרבן בתנ"ך מופיעה בספר ישעיהו, בביקורת של הנביא על קרבנותיהם של ישראל בשעה שהם חוטאים:  "לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי" (ישעיהו א', י"ג) וכן בירמיהו ו', כ'. אולם שם מדובר על קרבנות הבאים תוך כדי חטאים מובהקים מה שלא מופיע בסיפורנו. כמו כן, כאן אנו עדים לדחייה ישירה ומיידית של ה' את קרבנו של קין ואילו שם ה' כביכול משקף את סלידתו מהקרבנות, אך אין דחייה ישירה ומוחשית שלהם. דוגמא נוספת היא דחיית הקטורת של נדב ואביהו, אולם שם ברור כי הם חרגו מצו ה', מה שלא קיים כאן.

[2] להרחבה בכיוון פרשני זה, ראו במאמרו של הרב אלחנן סמט – מדוע "וישע… לא שעה?"

[3] ראו גם הרב פרופסור יונתן גרוסמן, בראשית – סיפורן של התחלות, עמודים 118-119. גם הוא מראה את חוסר מובנות הדחייה של קרבן קין בפרשה, אך נוטה להסביר זאת כחלק מרעיון תיאולוגי של חוסר הבנת האדם את האל.

[4] הפירושים השונים: "שאת" מלשון נשיאת עוון (אונקלוס, רש"י ורשב"ם), מלשון "נשיאת פנים" (אבן עזרא) או מלשון 'נשיאות' ביחס להבל (רמב"ן). ברור מכולם שהכוונה לעלייה במצב האישי של קין.

[5] בנקודה זו, ממשיך ה' ומוסיף משפט מעט סתום: "וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ" (שם). גם לדברים אלו יש פרושים רבים, אך ברור מרוח הדברים כי מדובר שוב על קריאה לקין להתאמץ לצאת מן התסכול ומן המקום הנמוך, להתרומם ממנו וכך להגיע למשילות והנהגה. גם אדם דחוי ומושפל יכול להפוך את מצבו ולהפוך למושל. דרוש לכך כוחות נפשיים, אך בעיקר ההבנה כי אין להתחפר במקום אלא להתפתח מתוך הנפילה ולנסות לפתח משילות על הכוחות המעכבים והמקשים – "ואתה תמשול בו".

[6] בכך הפירוש שאני מציע נבדל מן הפירוש שהזכרתי לעיל, הסבור כי יש בסיפור התנגדות עקרונית לעובדי אדמה. כאמור, קשה להלום זאת, מכיוון שהאדם הראשון נדרש להמשיך ולעבוד את האדמה מחוץ לגן עדן. הסיפור כאן לא מתנגד עקרונית לעבודת אדמה באשר היא, אלא ליצירת יחס קיצוני של תלות וחיבור מוגזם לקרקע.

[7] החיבור של קין לאדמה רמוז כבר בשמו, המזכיר את רעיון ה"קניין" (ד', א'). אישיותו של קין נוצרת ומתקיימת דרך האחיזה והקניין שלו בדברים ובייחוד בקניין הגדול ביותר – באדמה.

[8] לאחר סיום הדיאלוג בין ה' לקין, נאמר: "ויצא קין מלפני ה' " (ד', ט"ז). ניתן לפרש זאת כיציאה נקודתית מהדיאלוג עם ה' (רש"י), אך ניתן להבין זאת גם כהתרחקות ממשית מ-ה' לאחר החטא. אם נפרש כך, יקשה לכאורה על דברינו כי מדובר רק בחוויה דמיונית של התרחקות מ-ה'.

הכלי יקר מציג פירוש מעניין, כי התיאור של קין כ"יוצא מלפני ה' " מתאר את ההתרחקות הממשית שלו מהקרבה לגן עדן (ראו גם יונתן גרוסמן, בראשית – סיפורן של התחלות, עמוד 134). לאחר חטא אדם הראשון, הגירוש היה מזרחה (ג', כ"ד) וכעת שוב קין מגורש מזרחה – "בארץ נוד קדמת עדן" (ד', ט"ז).

אם נמשיך עם פירושו, יש לדייק מעט את דברינו – קין התנחל במקום הקרוב האפשרי לגן עדן, מתוך תפיסה כי בדרך הזו יישאר קרוב ל-ה'. הוא התקשה לתפוס כי החיבור ל-ה' יכול להמשיך בכל מקום, כמו דרכו של איש הנדודים, הבל. לכן, הוא חווה את הגירוש באופן כה קשה, מכיוון שתפס את ה' כנוכח רק באותו אזור והגירוש יגרום לו להיסתר מלפני מקום זה, שם ה' נמצא. עם זאת, הרעיון המרכזי שתיארנו נשאר דומה – קין מחבר את נוכחות ה' למקום פיזי מסוים ולא מבין את רעיון החיבור ל-ה' בכל מקום אפשרי, גם דרך חיי נדודים.   

[9] הקריאה שלי בפרשה מושפעת מרעיונותיו של פרויד אודות "יצר המוות" השוכן באדם. פרויד סבר כי יצר זה, המהווה את המקור לתוקפנות כלפי העצמי והאחר, קשורה לדחף לחזור אחורה, מן החי אל הדומם. יש בנו יצר לחזור למקום הדומם, הרגוע השקט והיציב, בו אין את המתח של החיים והסערות הכרוכות בו. אני סבור כי יש בפרשה די רמזים לכך שרצח אכן נובע מהמקום הזה, השואף אל האדמה והיציבות ונמנע מהתפתחות, חיוניות ושינוי.  

[10] כידוע, העבודה זרה קשורה גם כן לרצח, כפי שניתן לראות בהקרבת בנים לאלילים. מפורסם הדבר שחז"ל קישרו בין הנושאים ושתי העבירות הללו נחשבות לעברות "ייהרג ואל יעבור" (תוספתא ט"ז, י"ד).

[11] מקום נוסף בו אנו רואים חיבור בין תשוקה לאדמה ורצח, הוא בסיפור "כרם נבות", במלכים א' פרק כ"א. ניתן לראות גם הקבלות בין הסיפורים, למשל: "וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהו" (ד', ח'), המקביל ל"וַיָּקָם אַחְאָב, לָרֶדֶת אֶל-כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי" (מלכים א' כ"א, ט"ז).