"תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ"
פסוק מרכזי, אבל קצת עמום, בפרשתנו הוא "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (דברים יח, יג). מה פירוש המילה "תמים"? מה זה אומר להיות "תמים עם ה'"?
הפסוק מובא בפרשתנו אחרי האיסור להשתמש בכשפים ודרכים על טבעיות לגילוי עתידות:
כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם: לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף: וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים: כִּי תוֹעֲבַת ה' כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה ה' אֱ-לֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ: תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱ-לֹהֶיךָ:
כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ: נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן: (דברים שם, ט-טו)
כך שנשמע שהציווי להיות תמים הוא אמירה נקודתית, ומשלימה לאיסורים שקדמו לה: להיות תמים משמעו להמנע מלעסוק בתועבות הגוים המפורטות.
לעומת זאת, בתנ"ך מופיע תואר הזה כחלק מאפיון וצו מוסרי כללי יותר: אצל נח שנקרא תמים: "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו" (בראשית ו, ט), אברהם שנצטוה במאמר ה' "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים" (שם יז, א), ואיוב שנקרא תם, "וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹקִים וְסָר מֵרָע" (איוב א, א). בכל המקומות האלה אין התייחסות לאיסורים הספציפיים שנאמרו בפרשתנו, ונשמע שלהיות תמים זה דבר רחב יותר.
אז כיצד יש להבין את הציווי בפרשתנו? על פי ההקשר בו הוא מופיע, כמתייחס להרחקה מאיסור ספציפי, או על פי המופעים בתנ"ך מהם משמע שזהו אפיון והתנהגות כלליים יותר? להלן נבקש ללכת בשני הכיוונים.
אמונה מול חקירה
כאמור, ההקשר של הפסוק בפרשתנו הוא במסגרת האיסור ללכת בתועבות הגוים, ובפרט בדרכיהם לנחש ולדעת את העתיד בדרכים על טבעיות. ה' אסר עלינו לעשות כך, ובמקום זה ישלח לנו נביאים שלהם עלינו לשמוע. זה ההקשר בו נגשו המפרשים על אתר לבאר את הציווי להיות תמים.
רש"י (שם) כותב: תמים תהיה עם ה' א-להיך – התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבא עליך קבל בתמימות ואז תהיה עמו ולחלקו.
התמימות כאן היא לא להתעסק כלל בשאלה מה יהיה בעתיד, אלא לקבל כל מה שה' מביא. נימה דומה עולה מפירוש האבן עזרא ל"הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים" (בראשית יז, א), דברי הקב"ה לאברהם לפני הציווי על ברית המילה. האבן עזרא מפרש שהכוונה שאין לאברהם לשאול שאלות על ברית המילה. מדברי שניהם עולה האמירה שתמימות היא אמונה תמימה בה', בלי לחשוב או לחקור יותר מדי – גם בנוגע להבנה השכלית את המצוות וטעמיהן, וגם בנוגע לעתיד לבוא על האדם. יש בעיה אמונית בעצם הרצון לדרוש מה יהיה בעתיד, גם מעבר לאיסורי הכישוף הספציפיים.
בקיצון השני לעומת הסברי רש"י והאבן עזרא, נמצא ההסבר של הרמב"ם לפסוק, שהוא חלק משיטתו הכללית בטעם איסורי כישוף: על כל הכישופים ודרישות העתידות המוזכרים בפרשה, הרמב"ם כותב:
ודברים האלו כולן דברי שקר וכזב הן והם שהטעו בהן עובדי כוכבים הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהגו אחריהן, ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשך בהבלים אלו ולא להעלות על לב שיש תועלת בהן, שנאמר כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, ונאמר כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן וגו', כל המאמין בדברים האלו וכיוצא בהן ומחשב בלבו שהן אמת ודבר חכמה אבל התורה אסרתן אינן אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלימה, אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חכמה אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת ונטשו כל דרכי האמת בגללן, ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים תמים תהיה עם ה' אלהיך. (הלכות עבודה זרה יא, ט"ז)
הרמב"ם מבין שהתמימות עליה מצווה אותנו ה' היא תמימות דעים – אל לנו להאמין לכישופים, שהם כולם הבל ותהו ושקר וכזב, אלא על דעתנו להיות שלמה ומתוקנת. השקפת הרמב"ם הפוכה מההשקפה שמביא רש"י. בעוד רש"י אומר שאין לשאול שאלות ואין לחקור, עצם הדרישה מה יהיה בעתיד היא פסולה, בעיני הרמב"ם החקירה והחיפוש הן מבורכות: האיסור הוא על דרכים כאלה שהן טעות והבל, אך דרכים נכונות אינן מנוגדות כלל לרצונו של ה'. עבודת ה' תמימה, אליבא דהרמב"ם, היא עבודת ה' שבו אדם חוקר, מלבין, מעמיק ומבין, מרחיק את עצמו מאמונות טפלות ודבק בחכמת ה'.
הפניה לנביא
בין שני הקצוות האלה נמצא הרמב"ן, שהוא מהחכמים שהרמב"ם (לעיל) מבקר על כך שמאמינים שהכישופים "הֵן אֱמֶת וּדְבַר חָכְמָה אֲבָל הַתּוֹרָה אֲסָרָתַן". לדברי הרמב"ן, יש אמת במגידי העתידות אותם דורשים הגוים וגם אין בעיה ברצון לדרוש מהם; הוא נדחק לבאר שהביטוי "תוֹעֲבַת ה'" (דברים שם, יב) לא מוסב על כל האיסורים שנמנו אלא רק על אלה הכרוכים בעבודה זרה; על דרישת העתיד לא נאמר "תוֹעֲבַת ה'" – שהרי, כלשונו (דברים שם), "כל בני אדם יתאוו לדעת עתידות למו ומתעסקין בחכמות רבות כאלה לדעתם".
אך בניגוד לרש"י ולאב"ע, הוא מסכים עם הרמב"ם שאין בעיה שאנחנו נדרוש עתידות, ויש לנו לעשות זאת דרך נביא ה' המודיע את העתיד בוודאות גדולה יותר מזו של חכמי הגוים וקוסמיהם – שהרי הם מנחשים מה עתיד להיות בדרך הטבע, והנביא שומע את דבר ה' שהוא מעל לטבע, כדבריו: וממנו לבדו נדרוש העתידות, מנביאיו או מאנשי חסידיו רצוני לומר אורים ותומים. ולא נדרוש מהוברי שמים ולא מזולתם, ולא נבטח שיבואו דבריהם על כל פנים, אבל אם נשמע דבר מהם נאמר הכל בידי שמים, כי הוא אלהי האלהים עליון על הכל היכול בכל משנה מערכות הכוכבים והמזלות כרצונו מפר אותות בדים וקוסמים יהולל. (שם יג)
הציווי להיות תמים עם ה', לדברי הרמב"ן, הוא לדרוש את העתיד דווקא מהנביא, ולזכור שדברי הקסומים ומגידי העתידות הם חלקיים ותלוים ברצונו של הקב"ה.
יש לשאול על הרמב"ן הזה: האם באמת כל ההבדל בין נביא ה' לשיטות דרישת העתידות של הגוים היא רמת הדיוק? ה' רק מזהיר אותנו שכאשר אנחנו רוצים לדעת איזה ציון נקבל במבחן מחר, שנלך לנביא ולא למנחש ומעונן, כדי שנקבל תשובה יותר מדויקת? זה התפקיד של הנביא? אכן, הנביא גם מגלה עתידות. אבל עיקר תפקיד הנביא הוא לא סתם להגיד לנו איזה ציון נקבל במבחן מחר. קראתי, בקושטא דמילתא שחלקו עכשיו[1], על יונה הנביא. האם יונה הנביא סתם בא לנינוה לגלות להם את העתיד, ש"עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת" (יונה ג, ד), ואז במקרה אנשי נינוה מחליטים לחזור בתשובה ומתבטלת הגזירה? ברור שלא! נבואת יונה ביקשה לגרום לשינוי רוחני בקרב אנשי נינוה, על ידי הודעתם את העתיד לבוא עליהם.
תפקיד הנביא הוא להראות לאדם, או לאומה, את התמונה הכללית: מה הדרך שהם הולכים בה, איפה נמצאים עכשיו, לאן הם פונים, מה המצב שלהם, מה המציאות שנמצאים בה. חלק מהתמונה הכללית הזו הוא גם העתיד, אבל אמירתו על ידי הנביא היא לא מטרה בפני עצמה – הנביא נותן את המשמעות של דבר ה' לעתידות שהוא מגלה, והוא מגלה אותן על מנת שנכיר את דרכנו ומצבנו ונתקן אותם. זה, להבנתנו, ההבדל היסודי בין דברי הנביא לשיטות של הגוים – שמבקשות לידע את העתיד ולא מבינות את המשמעויות הרוחניות שהוא מלמד; ולכן אסור לנו לדרוש אליהן, אלא לשמוע אל נביא ה'.
שלמות באישיות
עד כאן, ראינו את הפירושים השונים של "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹקֶיךָ" לפי ההקשר בו מופיע הפסוק. מדובר בריחוק מדרכי הגוים ודבקות בה', ויש בין הראשונים השקפות שונות כיצד הדרך הנכונה לעשות כך: בקצוות יש מצד אחד את רש"י, שאומר שאין לחקור אחרי העתידות ולשאול יותר מדי שאלות, ומצד שני את הרמב"ם, שאומר שיש לחקור ולהבין את דרכי ה', וביניהם ניצב הרמב"ן, שאומר שיש לחקור את העתידות בהקשר של עבודת ה'.
אבל, כאמור, ניתן גם להבין את המצווה להיות תמים כמלמדת על עקרון כללי בעבודת ה', העומד בפני עצמו. כך נראה שמבינים אותו חז"ל במדרש הבא, על הפסוק הראשון של מזמור קי"ט בתהלים: 'אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה"… הקב"ה לא בקש מאברהם אלא שיהיה תמים, שנאמר: 'התהלך לפני והיה תמים'. וכן אמר משה לישראל: 'תמים תהיה עם ה' אלקיך'. 'לפני ה' אלקיך' אין כתיב כאן, אלא 'עם ה' אלקיך'. ואם היית תמים, הרי אתה עם ה' אלקיך. למה? שאף הוא תמים, שנאמר בו: 'הצור תמים פעלו'.
לפי המדרש הזה, הכוונה ב"תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹקֶיךָ" היא שנהיה תמימים ביחד עם ה': תמימות היא אחת מדרכיו של ה', וכאשר אנחנו תמימים, אנחנו מקיימים את מצוות והלכת בדרכיו.
מהי אותה התמימות של הקב"ה שעלינו לחקות? תמימות היא שלימות – התרגום של אונקלוס ל"תמים תהיה" הוא "שְׁלִים תְּהֵי". הקב"ה אחד והוא שלם: הוא לא חלוק למדות שונות או למצבים שונים, אלא כולו מאוחד בשלמות. כך גם עלינו להיות שלמים. איך שאנחנו בישיבה, אנחנו אמורים להיות גם מחוץ לישיבה. לא אמור להיות פער.
לפעמים, כאשר בחורים מגיעים לישיבה, הם רוצים לרוץ קדימה, לקבל עליהם חומרות חדשות, להיות מישהו אחר. כמובן שתמיד צריך להיות פער קטן בין מה שהאדם עכשיו ובין מה שהוא שואף להיות – אחרת הוא לא יתקדם. אבל הפער הזה לא יכול להיות פער גדול, לא יכולה להיות קפיצה. שהרי אם יש קפיצה גדולה מדי בהנתהגות של אדם, אם הוא מנסה להיות במדרגה בה הוא לא באמת נמצא, הוא לא יהיה שלם; יהיה פער בין האישיות שלו כפי שהיא באה לידי ביטוי במקומות שונים. הפער הזה יכול ליצור גם חוסר כנות בין האדם לעצמו – יכול להיות שהוא אמנם רוצה לשאוף למדרגה שהוא נמצא בה, אבל לא באמת שואף להיות לשם עכשיו; ומכל מקום, קפיצה רחוקה כזו אינה בת קיימא: כאשר האדם יצא מהישיבה, הוא יחזור למקום שהיה בו.
והרי, אדם לא רק אמור להיכנס לישיבה כאל מקום מנותק מחייו מחוצה לה: הישיבה אמורה להיות מקום שבו האדם עובר מסע של צמיחה וגדילה, ממקום רוחני אחד לשני; האדם בסוף יוצא מהישיבה, ואמור להאיר על העולם מהאור שקיבל בישיבה. אם אחרי צאתו מהישיבה הוא חוזר למקום שהיה בו, מה הועילו חכמים בתקנתם? ולכן צריך להתקדם בקצב הנכון ובשלמות. פעמים רבות היה הרב עמיטל אומר שאנשים חושבים שבכל מקום שהמשנה ברורה כותב שעל "ירא שמים" לנהוג בחומרא מסוימת, הכוונה אל הקורא – ולא היא! חומרות הן טובות וחשובות למי שראוי להם, אבל לא כל אחד "ירא שמים"; זאת מדרגה שצריך לעבוד כדי להגיע אליה!
השלמות שבאישיותו של אדם צריכה לבוא לידי ביטוי גם בצד השני: כאשר בחור לא נמצא בישיבה, עליו לזכור שהוא לא אמור להיות אדם אחר. האישיות שבחור מבטא בתוך הישיבה צריכה לבוא לידי ביטוי גם מחוץ לישיבה. כאמור, הישיבה היא מקום שאדם גדל בו והוא אמור לצאת ממנו כאשר כולו נמצא ברמה אחרת מאשר הרמה בה נכנס אליה, והוא משפיע על הסובבים אותו להתקדם ולהתרומם גם הם. יהי רצון שנזכה לגדול בישיבה, להאיר על העולם ולקדשו, מתוך שלמות פנימית – "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹקֶיךָ".
(הרב ברוך גיגי. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה בליל שבת קודש פרשת שפטים ה'תשפ"ב, סוכמה על ידי שמואל גולדברג ונערכה על ידי שמואל פוקס. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. לע"נ פנינה בת ר' אהרון (למשפחת פריירייך) ע"ה. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).
[1] גליון ג', במאמרו של הרב יעקב מדן 'מסע לנינוה בעקבות המבי"ט'.