בחירה חופשית והיכולת לתקן
ישראל ואדום
בפרשת השבוע שלנו, פרשת דברים, מסופר על המסע שעם ישראל עשה בארץ אדום על מנת להגיע לארץ. יש לשים לב לתיאור של משה רבנו על ניסיון המסע לעבור דרך אדום: וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי לֵאמֹר: רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה פְּנוּ לָכֶם צָפֹנָה: וְאֶת הָעָם צַו לֵאמֹר אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְיִירְאוּ מִכֶּם וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד: אַל תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר: אֹכֶל תִּשְׁבְּרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וַאֲכַלְתֶּם וְגַם מַיִם תִּכְרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וּשְׁתִיתֶם: כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ יָדַע לֶכְתְּךָ אֶת הַמִּדְבָּר הַגָּדֹל הַזֶּה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ לֹא חָסַרְתָּ דָּבָר: וַנַּעֲבֹר מֵאֵת אַחֵינוּ בְנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר מִדֶּרֶךְ הָעֲרָבָה מֵאֵילַת וּמֵעֶצְיֹן גָּבֶר וַנֵּפֶן וַנַּעֲבֹר דֶּרֶךְ מִדְבַּר מוֹאָב: וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה: (דברים ב, ב-ט)
במציאות המתוארת בדבריו של משה רבנו, בני עשו מוצגים כ-'אחים' שיש איסור להתגרות בם, ואף יתרה מכך, על ישראל לפרנס את בני עשו על ידי קניית אוכל ומים מהם (על אף שהיו דרכים אחרים להשיגם). יש פער רב בין מציאות זו, לבין התיאור העולה בסיפור הדברים בחומש במדבר. עיון בפרשת חוקת מציג תמונה הפוכה ביחס לבני עשו:
וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ: וַיֵּרְדוּ אֲבֹתֵינוּ מִצְרַיְמָה וַנֵּשֶׁב בְּמִצְרַיִם יָמִים רַבִּים וַיָּרֵעוּ לָנוּ מִצְרַיִם וְלַאֲבֹתֵינוּ: וַנִּצְעַק אֶל ה' וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ בְקָדֵשׁ עִיר קְצֵה גְבוּלֶךָ: נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ: וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ: וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה וְאִם מֵימֶיךָ נִשְׁתֶּה אֲנִי וּמִקְנַי וְנָתַתִּי מִכְרָם רַק אֵין דָּבָר בְּרַגְלַי אֶעֱבֹרָה: וַיֹּאמֶר לֹא תַעֲבֹר וַיֵּצֵא אֱדוֹם לִקְרָאתוֹ בְּעַם כָּבֵד וּבְיָד חֲזָקָה: וַיְמָאֵן אֱדוֹם נְתֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו: (במדבר כ, יד-כא)
בדברים בפרשת חקת יש תיאור של איבה ועוינות בין בני אדום לבני ישראל. כבר בקשתו של עם ישראל מעידה על יחס קריר – העם מעוניין ללכת בדרך משלו, ללא קניית מזון ושתיה ומגע כללי עם האוכלוסיה; ומלך אדום מגיב לכך בתוקפנות יתרה, ויוצא לקראתם ערוך למלחמה. הסתירה קיימת, ולא נבקש כרגע לתרץ אותה; אלא נעיין בכך שזו לא הפעם היחידה שתיאורים שונים של יחסי ישראל ועשו נדמים סותרים ומנוגדים.
בפרשת תולדות, היחסים בין יעקב לבין עשו נהיים עכורים וקשים בעקבות מכירת הבכורה: וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי: וַיֻּגַּד לְרִבְקָה אֶת דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְיַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ: (בראשית כז, מא-מב)
היחסים בין האחים מחריפים עד כדי כך, שעשו מעוניין לרצוח את אחיו יעקב. בעקבות זאת, בעצת הוריו, יעקב בורח לפדן ארם; ובבקשו לחזור הוא מלא בפחד וחשש מהמפגש הפוטנציאלי עם עשו: וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם: וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה: וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ: וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל יַעֲקֹב לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ: וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת: וַיֹּאמֶר אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה: (בראשית לב, ד-ט)
אך במפגש עצמו בין האחים, התנהגותו של עשו מפתיעה אותנו: וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו: וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ: וַיִּשָּׂא אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הַיְלָדִים וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה לָּךְ וַיֹּאמַר הַיְלָדִים אֲשֶׁר חָנַן אֱלֹהִים אֶת עַבְדֶּךָ: (בראשית לג, ג-ה)
למרות היריבות שליוותה אותם מאז לידתם, והאיבה המרה מאז גניבת הברכות, עשו בוחר להשלים עם יעקב ולחבקו. יש הקבלה ברורה בין סיפורם של יעקב ועשו לבין מעשי צאצאיהם בדור המדבר: יציאתו של מלך אדום לקראת ישראל 'ביד חזקה' בפרשת חוקת מהדהדת את יציאתו של עשו לקראת יעקב עם ארבעת מאות לוחמים; וכפי שבסוף האחים התחבקו והתפייסו, כך גם בפרשת דברים אנחנו שומעים במבט לאחור על 'אחינו בני עשו'.
על אף שניתן לחשוב על היריבות בין ישראל לאדום כעניין קבוע ומובנה – "בידוע שעשו שונא ליעקב", כדברי רשב"י בספרי (בהעלותך סט), מהדברים כאן עולה אמירה אחרת – יש לעשו בחירה חופשית, האם לשנוא את יעקב או דווקא לנהוג עמו כאח.
הזוהר הקדוש מביא סיפור על כך שראשו של עשו קבור במערת המכפלה, יחד עם אבותיו. הסיפור מובא בשם רבי מאיר[1], אותו רבי מאיר שטען לעולם אנו נקראים בנים למקום: בנים אתם לה' אלהיכם: בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים אתם קרוים בנים, אין אתם נוהגים מנהג בנים אין אתם קרוים בנים, דברי ר' יהודה; רבי מאיר אומר: בין כך ובין כך אתם קרוים בנים. (קידושין לו.)
גם כאשר אנחנו רשעים וחוטאים, עדיין ביכולתנו לחזור בתשובה; כך בנוגע לישראל, אך גם בנוגע לעשו. ניתן לומר כי בעבור התנהגותו של עשו, אשר נישק וחיבק את אחיו, והתגבר על האיבה – זכה ראשו להיקבר בתוך מערת המכפלה. דברים אלו מחזירים אותי לדבריו של מורי ורבי, הרב חנן פורת, בהקשר ליחס אל המפנים בגוש קטיף:
דוגמא מוחשית לכך היתה בימים בהם פונו יישובים יהודיים על ידי חיילי צה"ל. בעתות שכאלה, ודאי שמצוה גדולה היא להזהיר כל שוטר וחייל שלבו פתוח להאזין לדברינו, לבל יהיה שותף במעשה הפשע הנורא של עקירת יישובים מאדמתם וגירוש יהודים מביתם. אך גם אם לא יישמעו דברינו, אין לנו כל היתר לגלות שמץ של שנאה כלפיהם, ובוודאי לא לכנותם חלילה בכל כינוי גנאי, אלא אדרבה להוסיף אהבה כלפיהם, כי אחינו הם – תהא עמדתם אשר תהא. זהו, לאמיתו של דבר עומק הביטוי של אהבת חינם. (מעט מן האור)
חזון ישעיהו ותיקונו
ההפטרה של השבת, פרק הפתיחה של ישעיהו, מצריכה בירור קל באשר לבחירתה. ישעיהו חי תקופה משמעותית לפני החורבן, ונביא החורבן הקלאסי הוא עמיתו ירמיהו. לא חסרות נבואות העוסקות בחורבן, המבשרות את בואו ואף המתארות את תקיימותו בפועל. אז למה נבחרה הפטרת 'חזון ישעיהו' לשבת שלפני ט' באב?
התשובה המוכרת מבוססת על דברי המדרש באיכה רבה (א, א): שלשה נתנבאו בלשון איכה, משה ישעיה וירמיה, משה אמר (דברים א') איכה אשא לבדי וגו', ישעיה אמר (ישעיה א') איכה היתה לזונה, ירמיה אמר איכה ישבה בדד.
אך אנחנו נבקש ללכת בכיוון אחר, מתוך הסתכלות רחבה יותר על נבואת ישעיהו. נדמה, שהחורבן המקורי עליו ישעיהו ניבא והזהיר מפניו הוא זה שבו איימה האימפריה האשורית; כפי שהיא החריבה את ממלכת ישראל והגלתה את יושביה, כך גם ממלכת יהודה היתה עלולה להיחרב – אם לא ייטיבו את דרכיהם.
ואכן, הסוף הטוב ידוע לכולנו; אמנם צבא סנחריב עלה על ירושלים והחריב את הערים סביבה, אבל לבסוף הגיעה נבואת הנחמה של ישעיהו: לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֶל מֶלֶךְ אַשּׁוּר לֹא יָבוֹא אֶל הָעִיר הַזֹּאת וְלֹא יוֹרֶה שָׁם חֵץ וְלֹא יְקַדְּמֶנָּה מָגֵן וְלֹא יִשְׁפֹּךְ עָלֶיהָ סֹלְלָה: בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר בָּא בָּהּ יָשׁוּב וְאֶל הָעִיר הַזֹּאת לֹא יָבוֹא נְאֻם ה': וְגַנּוֹתִי עַל הָעִיר הַזֹּאת לְהוֹשִׁיעָהּ לְמַעֲנִי וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי: וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּכֶּה בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר מֵאָה וּשְׁמֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים: (ישעיהו לז, לג-לו)
נפילתו של סנחריב ותשועת ירושלים לא באו ללא סיבה. נדרשו לכך צדקתו ומנהיגותו של חזקיהו, החלפת צמרת הממלכה בשרים הגונים וצדיקים[2] וכן עוד מספר תמורות – אך בראש ובראשונה, הסכנה חלפה בזכות התיקון של העם. זהו טעם נוסף לקריאת ההפטרה בשבת שלפני תשעה באב – להזכיר שלכל נבואת חורבן ייתכן תיקון, אם העם באמת ישוב בתשובה וייטיב את דרכיו.
אנו נמצאים בתקופה קשה מאוד, עם איומים מבחוץ וסכנת פילוג הרסנית מבפנים. אל לנו להיתמם בטענה שאנו לא ב'דרג הגבוה', מנהיגים ובכירים; או לפנות כלפי מעלה בתפילה בלי להתאמץ בעצמנו. על כל אחד לפעול על מנת לאחות את הקרע בעם ולהשיב שלום לתוכנו.
המצב הקיים מאתגר, ותיקונו יהיה לא פשוט; אך יש תקווה שכמו שנבואת ישעיהו הסתיימה בהצלה, כך גם המשבר החולף בעם ישראל ייזכר לטוב: כְּצִפֳּרִים עָפוֹת כֵּן יָגֵן ה' צְבָאוֹת עַל יְרוּשָׁלָים גָּנוֹן וְהִצִּיל פָּסֹחַ וְהִמְלִיט. (ישעיהו לא, ה)
(הרב יעקב מדן. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה בסעודה שלישית שבת קודש פרשת דברים ה'תשפ"ב, סוכמה על ידי איתן סיוון ונערכה על ידי שמואל פוקס. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. לע"נ פנינה בת ר' אהרון (למשפחת פריירייך) ע"ה. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).
[1]. שעל פי הגמרא בגיטין נו., הוא עצמו בא מעשו – מצאצאיו של נירון קיסר.
[2]. ראה בישעיהו כ"ב.