'חסד כלולותיך' – מסעי בני ישראל אחרי ה'
אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. (במדבר לג, א)
בפתיחת הפרשה אנו פוגשים את בני ישראל עומדים אל מול ארץ כנען, רגע לפני סיום המסע הגדול אשר החל בקבורת הבכורות המצריים. לפני רגע הכניסה לארץ ישראל, התורה מסכמת את מסעות עם ישראל במדבר, ארבעים ושניים במספר, סיכום תמציתי ויבש ברובו המכריע. כשקוראים סיכום זה, קשה שלא להשוות אותו אל סיכומי המסעות המופיעים בספר דברים – מלאים בפרטים וצבע, מספרים בפירוט על כל אירוע חשוב שקרה במהלך המסע. הבדלים אלה ברמת הפירוט משנים מאוד את הרושם הכללי שאנחנו מקבלים על התנהגותו של העם: התיאור בפרשתנו הוא של נסיעה שלווה ובוטחת, על פי ה' ביד משה; ואילו התיאור בדברים מציג את הנדודים במדבר כפי שאנו נוטים לחשוב עליהם: כאל מערך ניסיונות של עם ישראל, מערך שלא עמדו ברובו, כדברי משה: זְכֹר אַל תִּשְׁכַּח אֵת אֲשֶׁר הִקְצַפְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמִּדְבָּר לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם ה'. (דברים ט, ז)
משה ממשיך ומתאר שם את חטאי עם ישראל במדבר במילים קשות ובתוכחה רבה. מה גדול ההבדל בין תיאור עז זה, לתיאור המופיע בפרשתנו. מדוע התורה מתארת לנו שני תיאורים סמוכים ושונים כל כך של המסעות, ומה הם אמורים ללמדנו?
על מנת לענות על שאלה זו, ננסה לענות על שאלה קודמת: מדוע התורה נצרכה בכלל לתאר את המסעות של עם ישראל במדבר, ולפרט את כל המקומות בהם עם ישראל עברו? הרמב"ם במורה טוען כך: אמר ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם ע"פ ה', ומקום הצורך אליו גדול מאד, מפני שכל המופתים אינם אמתיים רק מי שראם, אך לעתיד ישוב זכרם ספור, ואפשר שיכזיבם השומע… וממופתי התורה מן הגדולים שבהם, עמוד ישראל במדבר ארבעים שנה והמצא בו המן בכל יום, והמדבר ההוא כמו שזכר הכתוב, נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים, והם מקומות רחוקים מאד מן הישוב, בלתי טבעיים לאדם… וכאשר ידע השם יתעלה שאפשר לפקפק באלו המופתים בעתיד, כמו שמפקפקין בשאר הספורים, ויחשב שעמידתם היתה במדבר קרוב מן הישוב שאפשר לאדם לעמוד בו… ומפני זה הסיר המחשבות ההם כלם, וחזק עניני אלו המופתים כלם בבאור המסעות ההם, שיראו אותם הבאים וידעו גודל המופת, בעמוד מין האדם במקומות ההם ארבעים שנה. (מורה נבוכים ג, נ)
הרמב"ם מסביר שתיאור המסעות במדבר נועד להוכיח לקורא ברבות השנים את הנס הגדול והמופלא שעשה הקב"ה עם בני ישראל, כאשר החייה אותם בארץ שממה. אמנם, דומה שאין טעמו של הרמב"ם הולם את העולה מהפסוקים, לפחות לא באופן מלא. הרי אילו הפסוקים היו באים לספר בנפלאות וניסי הקב"ה במדבר היה על התורה לפרט את ירידת המן, את הבאר, את כל הניסים שליוו את עם ישראל במסעות הללו; אולם התיאור בפסוקים תמציתי ומסכם, תיאור כמעט יבש. הפרטים היחידים שהתורה מוסיפה לסדר המסעות שבספר הם עֵינֹת המים והתמרים שבאילים, המחסור במים שברפידים, מות אהרן הכהן ורמז למלחמה במלך ערד.
דומה שרשימת המסעות הארוכה בפרשתנו באה פחות להדגיש את החסד האלהי ששרה על עם ישראל בהליכתם, אלא בעיקר את חסדם של בני ישראל כלפי הקב"ה, את נכונותם ללכת אחריו במדבר הגדול והנורא. התורה מספרת לנו במקומות רבים על חסדו של ה' שהוביל את ישראל אל נאות המדבר והגן עליהם מהקור ומהחום, סיפק להם כל צרכם והוריד להם לחם מן השמיים, הגן על שמלתם שלא תבלה ועל רגלם מן הבצקות; אך בפרשתנו היא מציגה את אהבת הכלולות של עם ישראל אליו: אהבה שאפשרה להם ללכת אל רפידים שם ”לֹא הָיָה שָׁם מַיִם לָעָם לִשְׁתּוֹת” ולהתגבר על המלחמה בכנעני; מסירות שהובילה אותם ארבעים שנה במדבר, ארבעים ושניים מסעות; אמונה בוערת כעמוד האש אשר לפני המחנה, המראה להם את הדרך אשר ילכו בה, אחרי מלכם. את אותה אהבת כלולות מתאר הנביא ירמיהו בתחילת ספרו, כאשר הוא צובע אותה ברגש עז: הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה. (ירמיהו ב, ב)
את תמונה אידאלית זו מצייר לנו הנביא לעינינו, ואותה הוא רוצה שנזכור, כאשר יפנה אצבע מאשימה אל עם ישראל פסוקים בודדים לאחר מכן, כאשר ינגיד אותה אל תמונת המצב של אנשי דורו, כפי שנקרא בהפטרה השבת: כֹּה אָמַר ה' מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ: וְלֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה' הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת בְּאֶרֶץ לֹא עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלֹא יָשַׁב אָדָם שָׁם: וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ הַכַּרְמֶל לֶאֱכֹל פִּרְיָהּ וְטוּבָהּ וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה. (שם ה-ז)
איה אותה אהבת הכלולות של עם ישראל לקב"ה, אותה אהבה שהובילה אותם אליו דרך השממה, אותה אהבה בזכותה החייה אותם במדבר? בזכות המסירות וההקרבה של עם ישראל הקב"ה סיפק להם כל צרכם, והפך את שממת המוות למחנה של עם רב, את ארץ הצלמוות למקום מחייתם של שישים ריבוא אנשים, שהחייה אותם שם. אך אהבה זו לא עמדה להם לישראל לזמן ארוך – כאשר הגיעו אל הארץ, נמצא את התמונה מתהפכת: בעוד הקב"ה קיים את ישראל במדבר, עם ישראל מטמאים את ארצו. את ארץ הכרמל הפורייה הפכו למקום תועבה. הקב"ה כמעט והפריח את המדבר עבורם, אך בתוך ארצו שלו, ארץ יישוב הם אינם חפצים בקרבתו. המדבר היה להם לישראל מקום חיותם על ידי הקב"ה בזכות אהבתם אליו, אך כאשר אהבה זו נמוגה לה הם התעיבו את ארצו וחיללו את שמו עליה. בפרשתנו ובספר דברים, ערב הכניסה לארץ, התורה מנציחה שתי תמונות – אחת של אהבת עם ישראל לה', אהבה המאפשרת את חלום השראת השכינה בתוכו, ושניה של חסדי ה' הגדולים יחד עם כשלונו של העם להיות ראוי להם, שברו של החלום המוזכר. בפרשתנו התורה מתארת את היכולת הגדולה של עם ישראל להתמסר לה' בכל ליבם, את אהבת הכלולות אשר במהרה בכניסה לארץ תהפוך לשמחת הנישואין, אהבה אשר החייתה את עם ישראל במדבר, ותהפוך את ארץ ישראל למקום של חיים בעבודת ה'. בספר דברים עומד משה ומזהיר מפני התלונות, מפני סכנת שכחת חסד ה' הגדול עלינו שהוביל אותנו ”בְּאֶרֶץ לֹא עָבַר בָּהּ אִישׁ”, ולא פחות חמור – לשכוח את אהבת הכלולות שלנו אליו.
(הרב ברוך גיגי. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. לע"נ פנינה בת ר' אהרון (למשפחת פריירייך) ע"ה. השיחה ניתנה בליל שבת קודש פרשת מסעי ה'תשע"ט, סוכמה על ידי יואל שיננזון ונערכה על ידי שמואל פוקס. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).