יעקב וישראל

הדפסה הדפסה

"ויאמר: שלחני, כי עלה השחר! ויאמר: לא אשלחך כי אם ברכתני. ויאמר אליו: מה שמך ויאמר: יעקב. ויאמר: לא יעקב יאמר עוד שמך, כי אם ישראל כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל" (ל"ב, כז-כט)

"וירא א-לוהים אל יעקב עוד בבאו מפדן ארם ויברך אתו, ויאמר לו א-לוהים: שמך יעקב לא יקרא שמך עוד יעקב, כי אם ישראל יהיה שמך! ויקרא את שמו ישראל" (ל"ה, ט-י)

מה פשר כפילות זו? מה ראה הקב"ה לחזור ולקרוא את שמו של יעקב בשם שכבר נתן לו המלאך, שרו של עשו?
אפשר שלא עשה כן אלא על מנת לחזק את קריאת השם ואת הברכה שנתלוותה לה, ולהעניק להן משנה תוקף. מדברי רש"י הבאים עולה הבנה דומה אך שונה: "וסופך שהקב"ה נגלה עליך בבית אל ומחליף את שמך, ושם הוא מברכך" (ל"ב, כח)
על פי דברי רש"י הללו, לא המלאך הוא שקרא ליעקב בשם ישראל, כי אם הקב"ה בכבודו ובעצמו; המלאך רק בישר ליעקב, כי עתיד הקב"ה לשנות את שמו ולברכו.

אך נראה שההבדלים בין דברי המלאך ובין דברי ה' מלמדים על הסבר אחר לכפילות. יש שני הבדלים עיקריים בין דבריהם:
א. המלאך אמר "לא יעקב יאמר עוד שמך, כי אם ישראל", בעוד מן המילים הפותחות את דברי הקב"ה – "שמך יעקב!" – משמע שהשם יעקב יישאר על כנו, ואין כאן אלא תוספת שם.
ב. המלאך מבאר את שמו החדש של יעקב: "כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל", בעוד בדברי הקב"ה אין אנו מוצאים כל ביאור למשמעות השם החדש.

במסכת ברכות נחלקו חכמים על בן זומא, הסבור כי אין מזכירים יציאת מצרים לימות המשיח. כראיה לשיטתם, הביאו חכמים את שמו של יעקב אבינו: "תניא, אמר להם בן זומא לחכמים: וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח?! והלא כבר נאמר (ירמיהו כ"ג, ז-ח): 'הנה ימים באים, נאם ה', ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם'! אמרו לו: לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר, ויציאת מצרים טפל לו; כיוצא בו אתה אומר: 'לא יקרא שמך עוד יעקב, כי אם ישראל יהיה שמך' לא שיעקר יעקב ממקומו, אלא ישראל עיקר ויעקב טפל לו" (יב:)
וממשיכה הגמרא שם: "תני בר קפרא: כל הקורא לאברהם 'אברם' – עובר בעשה, שנאמר (י"ז, ה) 'והיה שמך אברהם'. רבי אליעזר אומר: עובר בלאו, שנאמר (שם) 'ולא יקרא עוד את שמך אברם'. אלא מעתה, הקורא ליעקב 'יעקב' – הכי נמי?! שאני התם, דהדר אהדריה קרא, דכתיב 'ויאמר א-לוהים לישראל במראת הלילה, ויאמר: יעקב יעקב'"
מה פשר ההבדל בין אברהם אבינו, שהמכנהו 'אברם' עובר בלאו, לבין יעקב אבינו, שמותר לקרותו בשם זה?
נראה שניתן להבין את ההבדל לאור ההקשרים של שינויי השמות הללו. שמו של אברהם שונה עם קיום מילתו, שהיתה מילה של גרות: עד אז נחשב אברהם מבחינת ייחוסו לגוי, בן נח, והקב"ה גיירו קודם לידתו של יצחק, על מנת שיצחק ייחשב ליהודי גמור. גרות היא בעצם לידה מחדש, וזאת לא רק מהבחינה ההלכתית אלא גם, ובעיקר, מהבחינה המהותית: הגר מחליף את ערכיו וזונח את כל מה שהאמין בו בעבר. הרי הוא כתינוק הלומד את כל תורתו מראשיתה.
שינוי שמו של אברהם בא אף הוא לבטא רעיון דומה: אברהם איננו האדם שהיה קודם מילתו, הוא הפך לאדם חדש. ממילא אסור לכנותו בשמו הקודם, המבטא את מה שהיה קודם לגרותו.
אצל יעקב, לעומת זאת, שינוי השם איננו מבטא מהפך רוחני טוטלי שהפך אותו לאדם חדש, אלא רק תוספת של פן מסוים לאישיותו. על כן לא זז השם יעקב ממקומו הראשון.

אולם, נראה שעיון במשמעותם של השמות החדשים תגלה דרך נוספת להבין את ההבדל בין אברהם ובין יעקב:
הגמרא שהזכרנו מבארת את ההבדל בין השם אברם לבין השם אברהם כך: "בתחלה נעשה אב לארם, ולבסוף נעשה אב לכל העולם כולו"
לכאורה ניתן להבין זאת כברכה מצומצמת יחסית: עד היום היה אברהם מעין פטרון לארם בלבד, ואילו מהיום והלאה הוא פטרון לעולם כולו. אולם מהירושלמי אנו למדים כי משמעותו של שינוי השם גדולה הרבה יותר; במשנה במסכת ביכורים כתוב: "הגר מביא [ביכורים] ואינו קורא, שאינו יכול לומר 'אשר נשבע ה' לאבתינו לתת לנו' (דברים כ"ו, ג)… וכשהוא מתפלל בינו לבין עצמו אומר 'א-להי אבות ישראל', וכשהוא בבית הכנסת אומר 'א-להי אבותיכם'…" (פ"א מ"ד)
הירושלמי על אותה משנה מביא את דעת רבי יהודה, כי גר דווקא מביא ביכורים, ומלווה זאת בקריאת מקרא ביכורים: "תני בשם רבי יהודה: גר עצמו מביא וקורא. מה טעם? 'כי אב המון גוים נתתיך' (י"ז, ה) – לשעבר היית אב לארם, ועכשיו מיכן והילך אתה אב לכל הגוים"
הרמב"ם, בתשובתו המפורסמת לעובדיה הגר (סימן רצ"ג במהדורת בלאו), מסביר כי לדעת רבי יהודה נחשב אברהם אבינו לאבי היהדות, שהביא לעולם את בשורת ייחוד ה', והכניס רבים תחת כנפי השכינה – וממילא הוא אביהם ורבם של כל הגרים. הביטוי 'אב המון גוים', איפוא, איננו מליצה גרידא; זוהי קביעה (בעלת תוקף הלכתי!) כי אברהם נחשב לאביהם של כל הגרים.

לשינוי שמו של אברהם היתה, אם כן, משמעות דתית. התפיסה האלילית גרסה כי בעולם שולטים כמה וכמה אלים, כל אל ותחום שלטונו. כל עוד היה אברהם "אב לארם", ניתן היה להבין חלילה, כי מצודתו של הקב"ה, שאברהם הוא נציגו עלי אדמות, פרושה בארם בלבד, ולא בארצות אחרות. שינוי שמו של אברהם ל"אב המון גוים" הבהיר, כי הקב"ה שולט בעולם כולו. שמו החדש של אברהם הוא, אפוא, תמצית התפיסה המונותאיסטית היהודית "כי ה' הוא הא-לוהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" (דברים ד', לט). מעתה מתבאר כמין חומר האיסור לקרוא לאברהם בשמו הקודם 'אברם', שהרי שם זה 'מחזיר' את הגלגל לאחור, לתפיסה האלילית.

אצל יעקב, לעומת זאת, יש לשינוי השם משמעות אחרת לגמרי. השם 'יעקב' מייצג את האיש התם, יושב האוהלים: יהודי למדן, פשוט, בעל אמונה תמימה, אדם שאינו מנוסה בחיי המעשה ולא יצליח להסתדר בעולם הרחב; אדם שלא טעם מעודו טעם מאבקים ותלאות.
השם 'ישראל', לעומת זאת, מייצג את ההפך הגמור – "כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל". שם זה ניתן לאדם שבע מאבקים וניצחונות, אדם שיצא מ'קורס הרמאות' של לבן וידו על העליונה, אדם שאך התחזק והתחשל מן התלאות והנדודים שהיו מנת חלקו, ואשר הגיע לשיא כוחו ועצמתו בהתגברו על מלאך.

אלא שהקב"ה והמלאך, שרו של עשו, אינם רואים עין בעין את המהפך האישיותי הזה.
עבור שרו של עשו, הכוח הפיזי הוא הנכס החשוב ביותר שיכול אדם להשיג: הוא מתבונן בהערצה ב'ישראל', שהצליח לצבור ניסיון רב כל כך במאבקים ובניצחונות, ואילו ליעקב של פעם – לא-יוצלח, חסר כוח ונעדר כל ניסיון – הוא מתייחס בבוז. לא ייפלא אפוא שהוא מברך את יעקב ב-"לא יעקב יאמר עוד שמך, כי אם ישראל", כאילו רוצה לומר לו 'יהי רצון שעברך העגום יישכח, והכול יראו רק את מצבך הנוכחי, על הכוח והעוצמה שבו'. שרו של עשו אינו מוכן לקבל את האפשרות שהפסיד במאבק ליעקב, התם, ולכן הוא טוען בהחלטיות כי ההפסד אירע במגרשו הביתי – במגרש הכוח והעצמה.

הקב"ה, לעומת זאת, תופס את שינוי השם בדרך אחרת לגמרי. ברור לו שהשם 'יעקב' במקומו עומד, ואין לבוז לו. לימוד התורה, האמונה התמימה, הדבקות בערכים ובאידאלים הא-לוהיים הנשגבים – כל אלה הם העיקר; הכוח וניסיון החיים אמנם עשויים לסייע, אך הם משניים בלבד, ואינם עומדים בזכות עצמם.
לרעיון זה יש משמעות הרלוונטית גם לדורנו: ישנם רבים החושבים כמו שרו של עשו. הם מתייחסים ליהודי הפשוט והתמים, החובש את ספסלי בית המדרש ולומד, כאל גלותי ומיושן. את גדולתו של עם ישראל רואים הם לא במורשתו ובתרבותו, כי אם בעצמתו, במלחמות הרבות בהן ניצח, ובמאבקים אותם שרד. אך באמת אין הדבר כן; הכוח, העצמה וההישרדות – חשיבותם רבה, אך עיקר גדולתם של ישראל היא בעבודת ה', באמונה התמימה בו, באהבתו הטהורה ובהידבקות ברצונו המתגלה אלינו בתורתו הקדושה.

(הרב אהרן ליכטנשטיין, על פי שיחה שנאמרה בליל שבת קודש פרשת וישלח תשנ"ה, וסוכמה על ידי מתן גלידאי. נשלח ע"י בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון http://www.etzion.org.il/vbm)

דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • על מעשה ראובן
  • חזרת יעקב לבית אל
  • אין כ-אל (אלא) ישורון
  • "אני א-ל שד-י"-הצגת ה' את עצמו
  • קטנתי מכל החסדים
  • המפגש בין יעקב לעשו
  • "אם יהרוג הוא את אחרים"
  • https://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (230KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.