"לא ייעשה כן במקומנו" – על דיבור רב משמעות
במרכז פרשת ויצא עומדים שנות שהותו של יעקב בבית לבן הארמי. כחודש ימים לאחר שיעקב מגיע לבית לבן, ומתאהב בבת לבן – רחל, מסכים יעקב לעבוד שבע שנים אצל לבן "ברחל בתך הקטנה". לבן מסכים ואומר: "טוב תתי אותה לך מתתי אתה לאיש אחר" [כ"ט, י"ט]. בהמשך, משמילא יעקב את חלקו בעסקה ומבקש מלבן "הבה את אשתי", משיא לבן – בחשכת הלילה – את בתו הבכורה לאה ליעקב. בבוקר, מגלה יעקב את הרמייה ומתרעם על לבן:"מה זאת עשית לי? הלא ברחל עבדתי עמך? למה רימיתני?" [כ"ט, כ"ה] ולבן משיב: "לא יעשה כן במקומנו..מלא שבע זאת ונתנה לך גם את זאת" [שם, כ"ו-כ"ז].
מקשה האברבנאל מה היתה משמעות הסכמתו הראשונית של לבן בתשובתו: "טוב תתי אותה..". לא אמר לבן ליעקב שהוא נותן לו את רחל, וגם לא אמר לו שהוא לא נותן לו אותה? מדוע לא אמר ליעקב שיקח את לאה שהיא ראויה יותר לו? ואמשיך: ואם כך – על מה בדיוק מתרעם יעקב: למה רימיתני? ואכן רש"י והמדרש הגדול מציינים כי יעקב ביודעו שאנשי המקום ובתוכם לבן הם רמאים, התנה תנאי מפורש: "אעבדך שבע שנים ברחל – ולא בלאה, בתך – ולא ברחל אחרת מהשוק, הקטנה – שלא תחליף שמותן זו בזו". ואולם, עיון מדוקדק בהסכמת לבן יגלה שלבן לא נתן הסכמה מפורשת לתנאי, כדברי האברבנאל. למעשה ניתן לטעון כי בעת העסקה לא היה מפגש כוונות מלא בין תנאי יעקב להסכמת לבן. את הסכמת לבן לתנאי יעקב יש ללמוד מתשובת לבן לטרוניות יעקב: למה רימיתני? ומהמשך הדברים כפי שקרו.
ויש מקום לשאול: יעקב היודע שאנשי המקום – ובתוכם לבן – רמאים, מדוע הוא תמה: למה רימיתני? לפי רש"י והמדרש הגדול יעקב ציפה שירמו אותו?! ואכן בעל התפארת יהונתן סבור – בעקבות רש"י המביא את הפרוש שהיו אומרים שני בנים לרבקה ושתי בנות ללבן: ישא הגדול [=עשו] את הגדולה [=לאה] והקטנה [=רחל] לקטן [=יעקב] – שיעקב ביקש מלכתחילה לשאת את שתי הנשים: לאה ורחל, וכל כוונתו הייתה לשאת תחילה את רחל, וזאת מהחשש שאם ישא את לאה תחילה, ימהר אחיו עשו לשאת את רחל יפת התואר, וזאת מאחר ועשו נתן עיניו רק ביופי. אף המדרש הגדול סבור שטרוניית יעקב בבוקר: למה רימיתני, אינה מלמדת על התנגדות יעקב לעצם הנישואים שלו ללאה, אלא "נתירא הצדיק [=יעקב] שמא בעל בעילת זנות, כיון שאמר לו [=לבן] לא יעשה כן במקומנו והודיעו שהוא מנהג המדינה מיד נתקררה דעתו [=של יעקב]". לפי פרוש זה, דאגתו של יעקב היתה בפן הרוחני, ולא מצד המעשה של לבן.
ואכן גם אור החיים סבר שטרוניית יעקב לא כוונה רק לתוצאה – לנישואיו ללאה במקום לרחל – אל לדרך שבה עשה זאת לבן. ובלשונו: "אכן יעקב יקבול על שני דברים, האחד על המעשה שנתן לו לאה במקום רחל. השני, שעשה הדבר בדרך הרמאות, ומגלה דעתו בזה שלא היה מקפיד כל כך אם לא היה עושה רמאות זה…עוד נתחכם [=יעקב] בדברו כדברים האלה, לצד שראה כי מה שהיה היה ואין תרופה לאשר נעשה כי אינו מן המוסר לטעון חזרה, והסכים בדעתו לקחת גם את רחל, לזה לא היה מפליג בהפרש שבין לאה לרחל, שחש כי יגדיל לבן בעבודת רחל יותר ויאמר אליו נעשה תנאי מחדש וירצה לקחת יותר משבע שנים, לזה אמר 'ולמה רימיתני' פרוש למה עשה הדבר בדרך רמאות כי היה יכול להתרצות בלאה בלא אמצעות הרמאות, כי כולן שווים לטובה".אור החיים סבור כי טרוניית יעקב מכוונת לא רק למעשה העבר [מתן לאה במקום רחל], אלא לעתיד: לחשש שעתה לבן ינצל את המצב לחייבו לעבוד יותר משבע שנים ברחל, ולכן הקדים את טענת הרמאות.
כיצד – אם בכלל – עונה תשובת לבן: "לא יעשה כן במקומנו.." לטענות הכבדות של יעקב? ואם בכלל טענה זו מצדיקה את מתן לאה במקום רחל, האם יעקב שכבר חי במקום ובבית לבן למעלה משבע שנים לא ידע את מנהגי המקום? ואכן מקשה אור החיים: מה ענין מנהג המקום שעה שיעקב סיכם במפורש את התנאי עם לבן? לדעת אור החיים, לבן טען באוזני יעקב שכאשר אמר יעקב ללבן: הבה את אשתי, הוא יעקב התכוון ללאה, שכן לפי מנהג המקום משיאים תחילה את הבכירה, ולפיכך יעקב אמור היה לדעת שהאשה איתו בלילה היא לאה, אף ללא הודעה מפורשת מצד לבן, שכן זה מנהג המקום, ובכך ביקש לבן לבטל את טרונית יעקב: למה רימיתני. בלשון אחרת, לבן טען כי לתוך ההסכמה הספיציפית ביחס לנישואי רחל ליעקב הוכנס "הסכם מכללא" מכח מנהג המקום, לפיו יש חובה לחתן תחילה את הבכירה, ולכן אין כאן רמייה. ואולי הוסיף לבן ואמר שאם לא היה מחתן את לאה עם יעקב, היה על יעקב להמתין עד שתתחתן לאה עם מישהו אחר, ורק לאחר מכן יכול היה לבן להשיא את רחל ליעקב, שכן זהו מנהג המקום. ולכן עשה לבן "טובה" ליעקב, בכך שחסך לו המתנה רבת שנים כזו, ע"י נישואי לאה ליעקב.
ואם זו היתה טענת לבן, במה רמייתו? לדעת אור החיים: הרמייה היא בהמשך הדברים: "מלא שבע זאת..". אומר לבן ליעקב שמיד בתם שבעת ימי המשתה הוא יתן לו את רחל, שכן לכאורה משנישאה לאה, אין מניעה לשאת מייד לאחריה את רחל. אלא שלבן מנצל את יעקב לטובת עצמו, ודורש מיעקב עבודה של עוד שבע שנים תמורת רחל, באומרו ליעקב כי בעיני לבן לאה ורחל שווים, והוא לבן אינו יכול לתת לכאורה את רחל ליעקב בתם שבעת ימי המשתה, שכן לא ייתכן שאת לאה ישא בתמורה של שבע שנות עבודה, ואת רחל – לא. רמאות לבן מתבטאת גם בכך שהוא שולל – בדרך של דיבור רב משמעות – את האפשרות של יעקב: להמתין עד נישואי לאה [לאו דוקא ליעקב] או להתחתן עם לאה ורק לאחר מכן עם רחל. ואכן הרס"ג תרגם את דברי יעקב "למה רימיתני" לערבית כ:"למא וארבתני" – מדוע אתה מדבר אלי בלשון המשתמעת לשתי פנים. כשיעקב אומר ללבן: הבה את אשתי, יעקב מתכוון לרחל, ולבן מפרש – ללאה.
ויש שפרשו את תשובת לבן "לא יעשה כן במקומנו" כאילוץ ביצוע, סיכול ע"י צד ג' של התחייבות לבן כלפי יעקב לתת לו את רחל. לדעת הספורנו לבן אומר ליעקב: אני מצידי הייתי מקיים את ההסכם אבל אנשי המקום לא הניחוני לקיים את דברי. אבל אם תמלא שבע זאת נתנה לך גם את רחל, והוא נוקט לשון נתנה, שמשמעה: שאנשי המקום יסכימו גם הם לנישואי רחל ליעקב. לפי גישה זו לבן כלל לא רימה את יעקב. אנוס היה לתת את לאה בלחץ אנשי המקום. לדעת הרמב"ן אומר לבן: נתנה לך – אני וכל אנשי המקום, שכולנו נסכים בדבר ונעשה לך כבוד ומשתה כמו שעשינו בראשונה [=בלאה]. ואם כך רמיית לבן מתבטאת לא במעשה, אלא בעת ההסכמה הראשונית שעה שהסכים מייד להצעת יעקב לעבוד שבע שנים ברחל ולא אמר ליעקב שישנו גורם נוסף – אנשי המקום – שעמם הוא צריך להסכים כדי לשאת רחל, והכניס ענין זה רק לאחר נישואי יעקב ללאה.
ואילו המלבי"ם פרש את דברי לבן כך: לבן אומר ליעקב שהוא מוכן לתת לו את רחל כמוסכם, והוא לא מבקש להכריחו לשאת את לאה. נישואי לאה ליעקב הם על מנת שיוכל להשיאו לרחל כמובטח, משום שאי אפשר לתת לו את רחל לפני לאה בשל מנהגי המקום. ואם אצטרך לתת אותה לאיש אחר, תצטרך להמתין שאותו איש יעבוד שבע שנים [כי לאדם אחר לא אאמין לתת לו בהקפה, שישא את לאה ואח"כ יעבוד] לכן הטבתי איתך שהבאתי לך את לאה, כדי שתוכל לשאת את רחל מייד. את לאה נתתי לך בהקפה [בשכר עבודה של שבע שנים הבאות] אך הקדמתי את נישואיה לך כדי שתוכל לקחת את רחל מייד בתם שבעת ימי המשתה. והיכן הרמייה לפי פרוש זה?
ונראה להוסיף כי רמיית לבן מתבטאת בתשובותיו, הן בהסכמתו הראשונית להצעת יעקב לשאת רחל בשכר עבודה של שבע שנים, והן בתשובה לטרוניות יעקב. בעוד לבן יורד היטב לסוף דעתו של יעקב המדבר בלשון מדויקת – ברחל בתך הקטנה, לבן לא משיב תשובות מדויקות, ומאפשר את דו המשמעות שתאפשר מאוחר יותר לנווט את מעשיו בהתאם לאינטרס העצמי שלו. לבן דואג מלכתחילה בתשובותיו לאפשר לעצמו מרחב תמרון ע"י כפל משמעות הלשון תוך הסתרת כוונותיו האמיתיות מיעקב, ובכך הוא מטעה את יעקב ומגיע עד כדי רמייה. על התנהגות זו מעיד מאוחר יותר יעקב בדברו אל רחל ולאה נשיו: "ואביכן התל בי והחליף את משכרתי עשרת מנים ולא נתנו אלהים להרע עמדי" [ל"א,ז].
(נשלח ע"י יואב מיליס, מוקדש לע"נ הוריו זהרה ושמעון מיליס ז"ל ולע"נ אחיו צדוק בן שמעון וזהרה מיליס ז"ל)