מנהיג או אומֵן

הדפסה

א. חטא משה ואהרן

תעלומת חטאם של משה ואהרן במי מריבה העסיקה את הפרשנים מאז ומעולם. המעיין בסוגיה זו רואה כיצד כל פרשן מנסה לאתר נקודה מסוימת, בה משה ואהרן חרגו מציווי ה', ושם לסמן את החטא. יש המסמנים את ההכאה במקום הדיבור (רש"י י"א, י"ב), את ההכאה פעמיים במקום פעם אחת (רמב"ן י"א, ח') או את האמירה "נוציא לכם מים" (כ', י'), במקום האמירה הראויה יותר – "יוציא ה' לכם מים" (רבנו חננאל, מובא ברמב"ן שם).

אולם, דומה כי הקושי בכיוונים אלו נובע מהתחושה החמוצה שנשארת מקריאת הסיפור. תחושה של חוסר צדק כלפי מנהיגים עצומים, שנענשו בעונש כה חמור בשל סטייה קלה מצו ה'.

הקריאה הפסיכולוגית, אותה אני מנסה להציע בסדרת שיעורים זו, עשויה לסייע בהקשר זה. בקריאה זו, אנו רואים את המעשים השונים כביטוי להלך רוח, כתנועה נפשית עמוקה יותר, העומדת בבסיסם ומובילה אליהם. קריאה זו עשויה לסייע לנו לאמץ נקודת מבט אחרת על חטאם של משה ואהרן. הפעולות הספציפיות שלהם לא נוצרו במקרה או בטעות, אלא מהווים סימפטומים למשהו עמוק יותר – למה שהניע אותם בבואם להתמודד עם תלונות העם. מיקום החטא אינו נמצא בפעולה נקודתית בה היתה סטייה מצו ה', אלא בהלך הרוח וביחס שלהם לתלונה.

לאור זאת, ייתכן כי הפירושים השונים, שהאירו בעייתיות בפעולות מסוימות של משה ואהרן, כלל אינם סותרים – ההכאה במקום הדיבור, ההכאה פעמים והדיבור הלא מדויק, כולם יכולים להיראות כביטויים שונים של הלך הרוח הפנימי שלהם. אם נוכל להבין את הלך הרוח שלהם, נוכל להבין את החטא באופן רחב ועמוק יותר.

ב. שיטת הרמב"ם – חטא הרגזנות

פרשן אחד, הלא הוא הרמב"ם, אכן צעד בכיוון זה. לדבריו, משה ואהרן לא חטאו בפעולה מסויימת, אלא במידת נפש, מידת הרגזנות, ששרתה עליהם: "כל זה וחטאו, עליו השלום, הוא, שנטה לצד אחד הקצוות במעלה אחת שבמעלות – המידות, והיא הסבלנות, כאשר נטה לצד הרגזנות, באומרו: 'שמעו נא המורים' (כ', י'), דקדק עמו הקדוש ברוך הוא, שיהיה אדם כמוהו מתרגז לעיני עדת ישראל, במקום שאין הרגזנות ראויה… ואנו לא מצאנו לשם יתברך שהתרגז או שכעס בדבריו עליו בעניין הזה, אלא אמר: 'קח את המטה והקהל את העדה' " (שמונה פרקים, פרק ד')

על גבי פירושו של הרמב"ם, ניתן לאגד את שאר הסטיות בביצוע שתיארו המפרשים, כנובעים מאותה תחושת כעס בה נפל משה. הכעס, כמו מצבים רגשיים מורכבים אחרים, גורם לפעילות יתר לא מדוייקת, שנובעת מן הסערה הפנימית. במונחים פסיכולוגיים מקובל לכנות זאת כ"ביטוי בפעולה" (Acting out) – פריצה של המצב הרגשי החוצה דרך פעולות לא מודעות. זאת, במקום עיבוד שלהם, דרך חשיבה או דיבור.

כך ניתן להבין את ההכאה במקום הדיבור, את ההכאה פעמיים ואת הביטוי החריג "נוציא לכם מים". כל הפעולות האלו מהוות ביטויים לכעסו העצור של משה, שפרץ החוצה.

דברי הרמב"ם נראים משכנעים, אך נדמה שעדיין חסר משהו. האם בגלל נפילה בכעס רגעי, בוחר ה' בעונש כה קשה למשה ואהרן?

שוב, נראה כי יש ללכת צעד נוסף, פנימה יותר. גם הכעס הזה עשוי להיות ביטוי לתנועת נפש רחבה. הכעס אינו רגעי או מקרי, אלא מבטא תהליכים עמוקים יותר בקרב מנהיגי העם והם אלו שאינם מאפשרים את המשך מנהיגותם. יש עוד דבר מה מתחת לפני השטח, יש מקור לכעס הזה, המתבטא דווקא עכשיו וטורף את הקלפים.

ג. משה מול צרכי העם

היה אפשר לשער, כי המקור לכעסם של משה ואהרן הוא תוצאה של תסכול מצטבר מכל המשברים שתוארו בספר עד כה – חטאי המתאווים, המרגלים וקרח. טבעו של תסכול מצטבר הוא להתפרץ בסופו של דבר.

אולם, לא בטוח שהשערה זו עומדת במבחן הכתובים. עיון בשלושת החטאים הללו מראה כי רק בחטא המתאווים משה מבטא סוג של כעס על העם: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי: הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק…" (י"א, י"א-י"ב)

דווקא בחטאים שנראים חמורים יותר, המרגלים וקרח,  ה' הוא זה שמראה כעס על העם ואילו משה ואהרן דווקא עומדים לצד העם (י"ג, י"ג-י"ט; ט"ז, כ"ב). בחטאים אלו ה' מעוניין להשמיד את עם ישראל ומשה ואהרן יוצאים חוצץ כנגד מגמה זו, לעיתים ממש בגופם (י"ז, י"א-י"ב). ניכר אמנם שהם מצטערים במהלך חטאים אלו, אך אין ביטוי לכעס המתעורר בהם על העם.

חטא המתאווים הוא היחיד בספר במדבר שדומה למי מריבה – בשניהם טוענים ישראל שישנו מחסור בסיפוק צרכיהם הבסיסיים: בחטא המתאווים מדובר על צורך במזון (י"א, ד') וכאן מדובר על הצורך במים.

אם נרחיב את המבט גם לספר שמות, בפרשת בשלח, נגלה כי אכן בכל התלונות של עם ישראל אודות צרכים אלו, משה מגיב בתגובות צוננות ואף עוינות. כך למשל, בתלונת העם על מחסור באוכל, עוד לפני הורדת המן: "…ונחנו מה לא עלינו תלנתיכם כי על ה'" (שמות ט"ז, ח'). תגובה זו מפתיעה. לכאורה הגיוני שהעם פונה למנהיגו בכדי לפתור את הצורך הבסיסי במזון. אך משה לא רואה זאת כחלק מתחום אחריותו כמנהיג. הוא מפנה את העם אל ה', שאמור לדאוג לצרכים האלו, ואינו מבין מדוע פונים אליו.

כך גם שם בהמשך הפרשה, כאשר העם מתלונן על המחסור במים (שם י"ז, ב'). תגובת משה היא: "מה תריבון עמדי?". במילים אחרות – תחום זה הוא לא ענייני. תגובה זו רק מחמירה את המצב וגורמת להחרפת תלונותיהם (שם, ג'), מה שמעורר אצל משה מצוקה וכעס: "ויצעק משה אל ה' לאמר מה אעשה לעם הזה עוד מעט וסקלני" (שם, ד')

מעניין לראות איך משה, המגן על עם ישראל מפני כעס ה', גם בחטאים הקשים ביותר, מגיב בכעס דווקא כאשר הם מתלוננים על הצורך הטריוויאלי ביותר, על מים. כך קורה גם בפרשת בשלח וגם בפרשתנו. עובדה זו, לצד נסיונות 'ההתנערות' שלו מן הצורך לספק צרכים אלו, דורשת בירור.

ד. הקדוש ברוך הוא מול צרכי העם

המפתיע הוא, שבכל מקרי התלונות הללו אנו דווקא מוצאים היענות חיובית של הקדוש ברוך הוא לספק את צרכי העם למזון ומים. ה' אינו כועס על העם, למרות שתלונותיהם נאמרות בעזות מצח וכוללות ביקורת על עצם היציאה ממצרים.

כך בתלונה הראשונה על המזון, בפרשת בשלח: "וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע… וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם…" (שמות ט"ז, ג'-ד')

וכן בתלונה שם על המים: "וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה… לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם… וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה… הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם…" (שמות י"ז, ב'-ו')

ובאופן דומה בתלונה על המים בפרשתנו: "וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן… וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה… וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת: וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה… וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם" (במדבר כ', ב'-ח')

בכל המקרים האלו, תגובת ה' היא עניינית – הסבר כיצד למלא את מבוקשם. זאת ללא שום ביקורת על העם, למרות שדבריהם נאמרים בחוצפה ובהתרסה. נראה כי ה' מבין את הצורך הבסיסי של העם ורואה את דבריהם הקשים כנאמרים מתוך מצוקה. לכן אין כעס על כך.

המקום היחיד בו כן ניתן להבחין בכעס של ה' על בקשות צרכים הוא בחטא המתאווים: "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר: זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם… וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ… וַיִּחַר אַף ה' מְאֹד…" (י"א, ה'-י')

ברור מדוע זהו מקרה יוצא דופן, הגורר את כעס ה'. הבקשה היא לא על צורך בסיסי כמו מזון ומים, אלא על תאווה למשהו לא הכרחי – לאכילת בשר. המן כבר קיים ומספק את צרכיו הבסיסיים של העם, אך זה משעמם אותם ("נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו", שם, ו'). ברור כי זו תלונה חריגה, שאין מקומה בקרב שאר התלונות על בקשת הצרכים.

נראה כי בשל כך התורה מאריכה להסביר על איכויותיו של המן, לפני שמופיע כעס ה': "והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדלח… והיה טעמו כטעם לשד השמן" (שם, ז'-ח'). הפסוקים מטרימים את כעס ה' ומסבירים מדוע הוא מופיע דווקא כאן – התלונה הזו תלושה לגמרי מהמציאות. יש לעם מזון מעולה ואיכותי. מדובר על תאווה גרידא, הגוררת חרון אף. אך אפילו בטענה המופרכת על הבשר, במקביל לכעס של ה', הוא נענה לבקשה: "ונתן ה' לכם בשר ואכלתם" (שם, י"ח).

אם כן, הקדוש ברוך הוא מתייחס בהבנה לבקשת הצרכים במדבר, בעוד שדווקא משה רואה אותה כבעייתית. אך מדוע זו תגובתו של משה? מה גורם לו דווקא בנושאים אלו לחרוג ממנהגו ולתמוך בעם?

ה. המנהגיות האימהית

ניתן להציץ להלך המחשבה של משה סביב נושא סיפוק הצרכים, בתגובתו לחטא המתאווים: "הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו" (י"א, י"ב)

כאן משה חושף את תפיסת המנהיגות שלו: הוא כנראה רואה את עצמו כאב רוחני, אך מגלה זלזול ביחס למילוי צרכים ראשוניים. תפקיד זה מיוחס על ידו לאם או לאומנת, לא למנהיג.

דמותו של משה אכן מצטיירת לאורך התורה כסגפנית. הוא גדל באווירת פאר בארמונו של פרעה, אך כנראה מאס בצורת חיים זו, לאחר שהתקומם מול הסיאוב המצרי ונאלץ לברוח. קשה לדעת מה עבר עליו בתקופה עלומה זו, אך אנו יודעים כי הוא בחר להפוך לרועה צאן במדבר סיני, הרחק אפילו מחותנו שגר במדין (שמות ג', א'). בהמשך, מוביל משה, איש המדבר, את העם כולו, אל אותם האזורים בהם התבודד יחד עם צאנו. הוא מנסה בגבורה לקחת עם של עבדים ולזקוף את קומתו הרוחנית. משה רואה את המדבר כתהליך הזדככות ואף הרעב והעינוי במדבר נתפסים על ידו כתהליכים חינוכיים חיוביים: "וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֹלִיכֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ… וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ… לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם" (דברים ח', ב'-ג')

תהליך סגפני-חינוכי זה יכול להתרחש רק במדבר, הרחק מהציווליזציה הגועשת והחומרית. בכל פעם שהעם זועק לצרכים גשמיים, משהו אצל משה מתקומם מבפנים. הרי הוא עצמו הצליח להגיע לרמת סגפנות והתעלות של ארבעים יום ללא אכילה ושתייה.

אולם הקדוש ברוך הוא כנראה רואה אחרת את המנהיגות. חלק מן הקשר בין המנהיג לעמו עובר דרך התייחסות לצרכיהם. כפי שניתן לדייק בציווי למשה במי מריבה, בפרשתנו: "והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה…" (כ', ח'). אין כאן רק הוצאת מים טכנית. יש כאן השקייה אישית של משה לעם, בדומה לאם המניקה את בנה. כזכור, משה נרתע מדימוי האמנת והיונק. אך כאן ה' מנסה להוביל אותו בדיוק לשם. סיפוק הצרכים אינו שולי. הוא מהווה את הבסיס לקשר הראשוני והעמוק ביותר. בין אמא לתינוקה ובין המנהיג לעמו. בפרשתנו, משה שוב מתקשה בנקודה זו ובמקום להשקות ברחמנות את העם, מתעורר בו אותו כעס מוכר. או אז, מחליט ה' כי משה אינו מתאים לכניסה לארץ. הוא המנהיג האידיאלי למדבר הדורש סגפנות וצמיחה רוחנית המנותקת מהעולם. אולם בארץ, בה העם מתחיל לחיות את החיים הלאומיים במלואם, יש צורך במנהיג מזן אחר. אב רוחני יחד עם אם רחמניה, הדואגת לצרכי בנה ובכך יוצרת איתו קשר עמוק וחיוני.

(הרב איתיאל גולד. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).