מניעים כשרים ופסולים במרד

הדפסה

וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן: וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם: (במדבר טז, א-ב)

פרשתנו נפתחת עם עלייתן של שלוש קבוצות שונות הבאות להתרעם על משה ואהרן ושליטתם בעם:

• קרח בן יצהר, הבכור מהדור הנוכחי של שבט לוי, אשר מתרעם על כך שלא זכה לכהונה ונשאר במעמד לוי.
• און בן פלת ודתן ואבירם בני אליאב, אנשים משבט ראובן אשר היה אמור להיות מתחילה המנהיג הטבעי של שנים עשר השבטים.
• מאתיים וחמישים אנשים מנשיאי העדה, אשר על פי רש"י רובם היו מבני שבט ראובן, אנשים חשובים וגם חלק מהשבט הבכיר (שתי סיבות טובות לטעון לשותפות בהנהגה).

קבוצה קטנה זו, שכאמור מפוצלת בעצמה לקבוצות קטנות יותר, מצליחה לשלהב כמות גדולה מהעם אשר נגרר אחריהם. מטרתם בראש ובראשונה היא לנסות לכפור בהיררכיה אשר יש בקדושה, ולהפוך את כל העם למעמד אידאי וקדוש, כדברי הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל: ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים הרי דוד ע"ה אומר ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי. (יג, יג)

מרד המוני, נגד הנהגתם של משה ואהרון ועצם הרעיון של מעמד הקדושה ההיררכי הוא הפסד ידוע מראש – ויש אבדות רבות בעקבותיו.

מניעי המרד

המרד אשר מוצג בפרשת קרח מזכיר מרידות רבות אשר אנחנו מכירים לאורך ההיסטוריה – קבוצה קטנה ואידאולוגית אשר מצליחה לשלהב אחריה קבוצה גדולה במאבק נגד הסדר הקיים; מרד כזה יכול להסתיים בהצלחה ושינוי המצב הקיים, או בכשלון ואכזבה קשים. בכל תרחיש, היוזמים המקוריים של המרד פעמים רבות משלמים מחירים אישיים גדולים – מבחינת הסיכון שהם נוטלים על עצמם למקרה שהמרד ייכשל, כך גם הוויתור על מעמדם הנוכחי שפעמים רבות הוא נוח ושלו.

מה מניע אותם לשם כך? מה גורם לאדם בודד לקום, להקריב את חייו ולתת לאותה אמונה למרוד נגד המוסד, לקחת נתח משמעותי מחייו, לעיתים בצורה אלטרואיסטית לחלוטין תוך שהוא מכלה את עצמו? נראה שאפשר לדבר על מספר סיבות אשר בגללם האדם יוצא למרוד:

צלם אלהים

בראש ובראשונה, נראה לדבר על הכוחות אשר טמונים באדם. בכל אדם יש כוחות נפש לפעול ולשנות, וככל שאדם מודע יותר לכוחותיו ולהשפעה שלו על העולם אם רק יפעל – גובר רצונו להוציא אותם לפועל ולממש אותם. כוחות אלו נטועים בכל יצור חי אשר ברא הקב"ה, וכמו שהתורה קובעת בסיום תיאור מעשה הבריאה: "אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת" (בראשית ב, ג) – הברואים נועדו לעשות ולפעול.

יתרה מזאת, נראה שאצל האדם כוחות אלו חזקים משאר בני החיים, משום שהאדם נברא בצלם אלהים. האדם ירש חלק מתכונותיו של הקב"ה בכך שנברא בצלמו, וידועה הדרשה המיוחסת לזוהר על "ויפח באפיו נשמת חיים – מאן דנפח, מדיליה נפח'; נשמת האדם מגיעה ישירות מהעליונים. הקב"ה, אשר בונה עולמות ומחריבם, העניק לאדם גם חלק מהרצון לפעול ולתקן בעולמו שלו, ליצור שינויים ולמרוד בדברים אשר הוא מאמין שהם פסולים: וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ: (שם א, כח)

קנאת סופרים

מעבר לדחף הקמאי של התקדמות ושינוי, הכיוון השני אשר נראה כמהותי ומשמעותי בשביל התפתחותו של האדם הוא אינטראקציה של האדם עם אנשים אחרים. דבר ידוע כי בכל מקום בו יש קיבוץ אנשים, מגיעה איתו התפתחות חברתית המביאה ליצירה ופיתוח טכנולוגי.. רצונו של האדם להתפתח נובע מהתחרות שהחברה יוצרת, ובכל אינטראקציה יש התקדמות כזו או אחרת בעולם: דאמר רבי הרבה תורה למדתי מרבותי ומחבירי יותר מהם ומתלמידי יותר מכולן. (מכות י.)

אדם וביתו

הכיוון השלישי אינו רק כיוון אשר דוחף את האדם למרוד ולהשפיע, אלא הוא יודע גם לרסן את הרצון הזה ולכוון אותו למקומות הנכונים על ידי ביקורת אמיתית. קבוצה זו היא ביתו של האדם, אשתו ילדיו וקרוביו. האנשים בחברה הכללית אשר נמצאים סביב אדם אינם תמיד חפצים רק בטובו, ולא תמיד מוכנים לדבר אתו בכנות על ההשלכות של מעשיו ולמתוח ביקורת עליהם. המשפחה דואגת לטובו בכל מחיר, גם במקרים בהם לא ישמח לשמוע זאת והביקורת שלהם עלולה לפגוע בו, דווקא בגלל זה עליו להקשיב להם. דוגמא מצוינת לחשיבות ההתייעצות עם קרוביו נלמדת מרבי אלעזר בן עזריה, כשביקשו ממנו חכמים להתמנות לנשיא במקומו של רבן גמליאל: אמרו ליה: ניחא ליה למר דליהוי ריש מתיבתא? אמר להו: איזיל ואימליך באינשי ביתי. אזל ואמליך בדביתהו.(ברכות כח.)

תגובתו הראשונה של רבי אלעזר להצעה הנכבדה היתה 'אלך ואתייעץ עם אנשי ביתי', ואכן אשתו נתנה לו עצה טובה ונכונה. דאגתו של הבית כלפי האדם, והרצון שלו להיטיב עם הקרובים לו ויקרים ללבו, דוחף את האדם לפעול על מנת לשפר את העולם שלו.

אגו וגאווה

אך חשוב לציין שבנוסף לשלושת הכוחות הללו, שבבסיסם מונח הרצון לקדם את העולם ולהיטיב עמו, יש לאדם גם כוח הרסני בתוכו שדוחף אותו למרוד: כוחו של הרצון לגדולה, האגו שלו. התאווה של האדם להיות מוכר ידוע ואהוב, לזכות לכבוד וליקר שלתחושתו מגיעים לו, עלולים להוביל את האדם למקומות אפלים.

תמיד ישנו חשש שבמקום שהאדם יקדם אידיאה אשר הוא מאמין בה, הוא ינצל את האידיאה שלו על מנת לקדם את עצמו, ועליו להיזהר בכל פעם שהוא פועל שהאגו שלו לא גובר עליו – שהמניע שלו למרוד הוא מהסיבות הנכונות.

קרח ומשה

במחלוקת אשר אנו קוראים עליה בפרשתנו ניצבים שני צדדים הפוכים לחלוטין במאבק זה. מעבר אחד ניצבים משה ואהרן, המנהיגים הקדושים של העם, אשר פועלים מתוך שליחות ודאגה לכלל עם ישראל; כך קראנו על משה רבנו לפני שבועיים בפרשת בהעלותך, שהקב"ה בכבודו מעיד עליו שהיה נקי לגמרי מגאווה פסולה: וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: (במדבר יב, ג)

גם לגבי אהרון ידוע לנו שהיה אדם צדיק ורגיש, שכל מעיניו היו להרבות שלום ואחווה בעם ישראל: הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרן – אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. (אבות א, יב)

מאידך, ניצבים קרח ועדתו, אשר פעלו בדיוק מהסיבות הפוכות. הם לא האמינו במה שטענו, אלא העדיפו לקבל את המושכות לידיהם מסיבות אגואיסטיות. האידיאל שבקדושה לא באמת היה בראש מעיינותיהם, אלא הכבוד אשר העם יעניק להם לו יהיו בתפקיד זה. חז"ל דרשו (סנהדרין קט:) שאון בן פלת, שבתחילה מוזכר יחד עם עדת קורח אך לבסוף לא מופיע, התייעץ עם אשתו והיא הניאה אותו מהמרד; נדמה שאשתו הבחינה שהכוחות המניעים את המורדים הם גאוה וחמדת כבוד, שסופם להיכשל מול צדקתם של אהרן ומשה, ובזכות עצתה הוא ניצל מגורל שאר עדת קורח.

העם בהתחלה מסונוור מטענותיהם של קרח ועדתו ומאמין שמשה ואהרון חומדים את התפקיד לעצמם מסיבות אישיות, טובות ההנאה ותחושת השליטה. ואכן, כאשר קורח ועדתו מתים במגפה העם כועס על משה ואהרון ומאשים אותם בכך: וַיִּלֹּנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמָּחֳרָת עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן לֵאמֹר אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם ה'. (במדבר יז, ו)

אך כמו רוב התופעות בחיינו, ברגעי המשבר האמיתיים מתגלה האינטרס ואופיים של האנשים אשר סביבנו. בעת המגפה, אהרון עושה ככל שביכולתו על מנת להציל את העם ממוות, ומפריך את טענתם של העם כי הינו מנהיג בשביל טובותיו האישיות: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְתֶן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל הָעֵדָה וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם כִּי יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי ה' הֵחֵל הַנָּגֶף: וַיִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה וַיָּרָץ אֶל תּוֹךְ הַקָּהָל וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף בָּעָם וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם: וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה: (שם יא-יג)

העם, אשר מתמוגג מהערכים והצדיקות אשר אהרון מפגין, נוכח לגלות כי טעה בכל שקשור לדעותיו לגבי הצדדים במרד; משה ואהרן נבחרו על ידי ה', והם קדושים וצדיקים וראוים לתפקיד זה; ואילו העם לא ראוי כלל למציאות בה שכינה ה' שורה בתוכו: וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר הֵן גָּוַעְנוּ אָבַדְנוּ כֻּלָּנוּ אָבָדְנוּ: כֹּל הַקָּרֵב הַקָּרֵב אֶל מִשְׁכַּן ה' יָמוּת הַאִם תַּמְנוּ לִגְוֹעַ: (שם, כז-כח)

נסיים את דברינו עם המשנה המפורסמת במסכת אבות: כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים, זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח וכל עדתו. (אבות ה, יז)

אם נדקדק במימרא אשר הובאה לפנינו, אין סימטריה בין הדוגמאות. מצד אחד, במחלוקת הראויה מופיעים שני בעלי הפלוגתא, הלל ושמאי. אך במחלוקת הפסולה מופיעים רק קרח ועדתו, מבלי הצד של משה ואהרן. נראה מכאן עיקרון יסודי, שכאשר ישנה מחלוקת אמיתית על ערכים ואידיאלים, כל צד מקשיב לדעותיו של הצד השני ולכן יש מחלוקת אמיתית ופורה. מנגד, כאשר את האדם מעניין רק את עצמו אין הוא רואה את הצד והטענות שמולו אלא רק את טובותיו האישיות. – אין כאן מחלוקת עם שני צדדים, אלא צד אחד שעסוק בעצמו ואינטרסים שלו.

אמנם המרידה אשר מופיעה בפרשתנו הייתה פסולה מכל יסוד, מכיוון שהאנשים אשר עמדו מאחוריה פעלו מאינטרס בלבד, ועצם המרידה הייתה למטרה פסולה – ערעור על עולם הקדושה אשר מחויב להיות בעל פער ואין יכול להיות שווה לגמרי. אך כפי שראינו, יש לדחף למרוד ולשנות את הסדר הקיים שורשים עמוקים ונכונים, ויש מרידות אשר חשוב להצטרף אליהן ולפעול בהן; הדרך לידע ולהבחין בין השניים עוברת בהתבוננות אמיתית בשאיפות המרד ומנהיגיו, האם הם מונעים מתוך רצון לשנות לטובה, או שהם בעיקר רודפים אחד כבוד ומונעים מגאווה.

(הרב ברוך גיגי שליט"א. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה בליל שבת קודש פרשת קרח ה'תשפ"ב, סוכמה על ידי איתן סיון ונערכה על ידי שמואל פוקס. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. לע"נ פנינה בת ר' אהרון (למשפחת פריירייך) ע"ה. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)