המעפילים: בין קבלת הדין להשתדלות

הדפסה

"לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן"

ההבנה הפשוטה, כמובן, בסיפור חטא המרגלים היא שהגזירה שדור המדבר לא יכנס לארץ היא עונש. דברנו אמש על המשמעות של רעיה במדבר ארבעים שנה: על החום, על הסבל, על חוסר התוחלת. אלא שיש תנא אחד שלא רק שלא רואה את הגזירה שלא להיכנס לארץ ישראל כעונש, אלא כדבר ראוי, טוב, משמח, מה שצריך היה להיות. הלא הוא רבי שמעון בן יוחאי, ודבריו מובאים במכילתא דרבי ישמעאל (יג, יז):

…לא הביאן הקדוש ברוך הוא דרך פשוטה לארץ ישראל אלא דרך המדבר אמר הב"ה אם אני מביא עכשיו את ישראל לארץ מיד מחזיקים אדם בשדהו ואדם בכרמו והם בטלים מן התורה אלא אקיפם במדבר ארבעים שנה שיהיו אוכלין מן ושותין מי הבאר והתורה נבללת בגופן מכאן היה ר' שמעון בן יוחאי אומר לא ניתנה התורה לדרוש אלא לאוכלי המן.

רבי שמעון סובר שעיכוב הכניסה לארץ בארבעים שנה היה ברכה, שבלעדיו תורה לא הייתה יכולה להתקיים. אילו חלילה היו בני ישראל נכנסים לארץ מיד, היה עליהם  לעמול כדי לפרנס את עצמם. במדבר אין צורך בכך – הם אוכלים את המן, שותים ממי הבאר ויכולים לשבת כל היום וללמוד תורה. ארבעים השנים במדבר אפשרו לבני ישראל לעסוק במסכת כתובות מתחילה ועד סוף – להתעמק ולפלפל בדיני ספק ספקא וחזקת הגוף – בלי להצטרך לקיים את מה שכתוב במסכת, שהאיש חייב לפרנס את אשתו. בעיני רבי שמעון, לימוד תמידי של התורה דוחה את כיבוש הארץ, את ירושתה ואת עבודתה. שיטתו זאת עולה גם במסכת ברכות (לה:), במקור יותר מוכר:

רבי שמעון בן יוחי אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח תורה מה תהא עליה אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו' ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי עצמן שנאמר ואספת דגנך.

התפיסה שכל מה שקשור לעולם הזה הוא "דרגה ב'" וראוי להידחות בפני לימוד תמידי של תורה מוכרת לנו היום מהקהילה החרדית. יש שירצו להגיד שתפיסת העולם הזאת היא דבר חדש אשר מקרוב בא, אבל כפי שאנו רואים בדברי ר' שמעון, אין הדברים כך: תפיסת העולם הזאת קיימת דורות רבים בעם ישראל עד לקהילה החרדית של דורנו. הקשר בין החרדים לרבי שמעון מתבטא בל"ג בעומר: אני זוכר שבילדותי, עוד דברו בל"ג בעומר על תלמידי רבי עקיבא ועל מרד בר כוכבא. מילדותי לזקנותי, הצד הזה של ל"ג בעומר נעלם וכל העיסוק הפך להיות ממוקד בדמותו של רבי שמעון בן יוחאי.

התפיסה הזאת נראית כל כך זרה לנו – האם זאת באמת רצון התורה? שלא נקדם את ישובו של עולם, את ישוב הארץ, את פרנסת המשפחה, רק נשב כל היום ונלמד תורה? בעיני, לומר שזה רצון התורה הוא לא רק תמוה, אפילו הייתי אומר שזה מקומם! מה פשר התפיסה הזאת?

קץ ההיסטוריה

אני רוצה להציע כיוון, הבנה מסוימת בהקשר בו אמר רבי שמעון את דבריו שהבאנו. ההבנה שלי היא שרבי שמעון גיבש את שיטתו בתקופה שאחרי כשלון מרד בר כוכבא. לפי הערכות שנעשות היום, שני שליש מעם ישראל נכחד במרד בר כוכבא – מדברים על כשנים ורבע מיליון איש, וככל הנראה גודל העם באותם הימים היה כשלשה וחצי מיליון איש. חורבן כל כך גמור של העם והארץ, תבוסה מוחצת כל כך קשה על ידי הרומאים, הביא את רבי שמעון למסקנה שעם ישראל כעת עומד בקץ ההיסטוריה. האפשרות ששלוש שנים אחרי חרבן וכליה כל כך מוחלטים תוכל לצמוח מחדש מדינה יהודית, לפרוח ולשגשג ולהיות אחת מהמדינות המובילות בעולם, כפי שזכינו אנו אחרי החרבן במשרפות באירופה, לא עלתה על דעתו של רבי שמעון. מבחינתו, עם כשלון מרד בר כוכבא גלגלי ההיסטוריה הפסיקו לפעול, העולם הפסיק להתקדם וכך ישאר המצב עד שהקב"ה יתערב ממעל ויגאל את העולם. ממילא, בינתיים אין לעסוק בעולם הזה כלל אלא לדבוק בקב"ה בתכלית הדבקות על ידי עיסוק בתורה יומם ולילה, עד תום ועד הסוף.

אם אני מנסה למצוא דמות מקבילה לרבי שמעון בן יוחאי בימי החורבן האחרון באירופה, עולה לי, מכמה וכמה זוויות, דמותו של הרב אלחנן ווסרמן, רבה של ברנוביץ' ובעל הקובץ שיעורים, ה' יקום דמו ותעמוד לכל ישראל זכותו. האגדות מספרות – אמנם אני לא יודע את מדת אמיתתן – שהיתה לרב אלחנן הזדמנות להמלט ולהציל את נפשו, והוא סרב להמלט אלא בחר להשאר עם תלמידיו ויחדיו נהרגו. כמו רבי שמעון בן יוחאי, רֶבּ אלחנן ראה בשואה את קץ ההיסטוריה. כך הוא כותב בשם רבו, החפץ חיים:
­­עוד אמר ה'חפץ חיים' ז"ל: 'כיום מתחוללות בעולם תהפוכות כה מפליגות ובמשך תקופה כה קצרה, תהליכים אשר לפנים נדרשו להם מאה שנה ויותר. רואים אנו כי גלגל הזמן מסתובב במהירות הבזק. "מה זה עשה לנו ה'?. למה נשתנו הנסיבות?' והשיב על כך: 'בשמים נערמו מימי בראשית עד היום הזה חשבונות רבים. טרם ביאת המשיח יש להסדיר חשבונות אלה, מפני שאז יתבטל יצר הרע ועל ידי כך יחוסלו כל עסקי העולם הזה התלויים ועומדים במלחמת היצר. על כן שומה על כל נפש ונפש לפרוע את שנשאר החייבת לשמים, היות וימי המשיח קרובים מאד, הכרחי הוא לזרז את התהליך הזה.' מעת שהחפץ חיים ז"ל הביע דעה זו –  לפני עשרים שנה – על הקצב התרחשות המאורעות בעולם, מתרחשים דברים בין לילה, מה שדרש לפנים זמן של דורות רבים. דומה, שגלגל הזמן אץ-רץ כאילו מישהו דוחק בו: "הזדרז וחוש". כל בר דעת יסיק מכך, כי חיים אנו בתקופה מיוחדת, אשר עתידה בקרוב לשנות את כל סדרי העולם, ומדי יום ביומו הקצב הולך וגובר. (קונטרס עקבתא דמשיחא, יח)

אני צעיר בכמה עשרות שנים מהרב אלחנן וזכיתי לראות דברים שהוא לא ראה. עם אמירתו שקרובים ימות המשיח אני מסכים – אני סובר שהם התחילו עם הקמת מדינת ישראל – אך לגבי אמירתו שיתבטל יצר הרע, אני יכול להעיד על עצמי שיצר הרע שלי לא בטל. אבל רב אלחנן הבין שבקרוב תגיע ישועה מלמעלה ולכן ציוויו לתלמידיו, בדבריו האחרונים לפני מיתתו, היו כאלה:
במרומים מחשיבים אותנו כצדיקים, כנראה, כי נבחרנו לכפר בגופותינו על כלל ישראל. אי לזאת אנו צריכים לשוב לה' בתשובה שלימה, ומיד, במקום… הזמן קצר, הדרך למבצר התשיעי [מקום הטבח של קדושי סלבודקה קובנה] קרובה. עלינו לדעת כי קרבנותינו יעלו יותר לרצון על ידי התשובה, ועל ידי כך נציל את חייהם של אחינו ואחיותינו באמריקה… שלא תעלה ברעיוננו איזו שהיא מחשבת פסול, ח"ו, שהיא כפיגול ופוסלת הקרבן. אנו מקיימים עתה את המצוה הכי גדולה: 'באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה' – האש היוקדת את גופותינו היא האש שתחזור ותקים מחדש את בית ישראל. (מתוך ההקדמה לספר קובץ שיעורים א)

התגובה הנכונה לקץ ההיסטוריה, לדעת הרב אלחנן כמו לדעת רבי שמעון, היא פרישות מן העולם ודבקות מוחלטת בקב"ה. ההיסטוריה הגיעה לקצה והשאלה היא רק איך אותו הקץ מתבטא: בהכחדת העם היהודי או בביאת משיח צדקנו? במצב כזה, אין על היהודים לפעול ולנסות לקדם את המצב, רק להידבק בה'. את דבר ה' לומדים אך ורק מעיסוק בתורה, לא מהתבוננות בהיסטוריה.

התפיסה הזאת קיימת בעולם החרדי גם היום. להבדיל אלף אלפי הבדלים, אני רוצה להתייחס לספר "פה ושם בארץ ישראל", אחד מספריו הראשונים של עמוס עוז.. באחד מן הפרקים הוא מתאר הסתובבות שלו במאה שערים, כשהוא קורא פשקווילים וגרפיטי על הקירות; והוא שם לב ששתי המילים שחזרו על עצמן הכי הרבה היו – אני מתקשה להזכיר את השם, במיוחד בשבת קדש, אבל – "היטלר", ולהבדיל, "משיח". כמובן שהמילים הופיעו בהקשרים שונים, אבל שתיהן משקפות את תפיסת העולם החרדית של קץ ההיסטוריה – האויב הרשע האולטימטיבי, שאחריו אין התפתחויות 'מציאותיות'; המשיח לא מגיע מתוך התפתחות ההיסטוריה אלא ממחוץ לה, כדי להושיעה.

את התפיסה החרדית של קץ ההיסטוריה ודבקות בה' על ידי עיסוק תמידי בתורה אני מחשיב, אך אינני מסכים איתה; אני מתפלמס איתה. עד כה רק פתחתי את הנושא ואיני רוצה להרחיב עליו כאן; בעיקר רציתי להתייחס לקיום התפיסה הזאת לאורך דורותיו השונים של עם ישראל. עכשיו שאנחנו מבינים את התפיסה הזאת, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו שתי שאלות: מאיפה היא צומחת, ולאן היא יכולה להגיע? שתי השאלות האלה הן שיעורי הבית שלכם.

הכניעה: רצויה או לא רצויה?

אני רוצה לעבור לנושא טעון אחר בפרשה: חטא המעפילים

וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' כִּי חָטָאנוּ: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי ה' וְהִוא לֹא תִצְלָח: … וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר וַאֲרוֹן בְּרִית ה' וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה: וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה: (במדבר יד, מ-מה)

מה משמעות הלשון "ויעפילו"? תרגום אונקלוס מתרגם "וארשיעו". הפירוש הזה מבוסס על פסוק בספר חבקוק (ב, ד): "הִנֵּה עֻפְּלָה לֹא יָשְׁרָה נַפְשׁוֹ בּוֹ." לפי ההבנה הזאת, חטא המעפילים נבע מקשיות לב ורִשְׁעָה, ואין מקום למצוא בו צדדים חיוביים.

מנגד, אני רוצה להביא לפניכם דברים שכתב רֶבּ צדוק הכהן מלובלין (צדקת הצדיק, מו). הוא כתב את הדברים הבאים האלה פחות או יותר בשנות העליה הראשונה:
והם לא הצליחו בזה מפני שאכלוה פגה כמו שאמרו ז"ל בעקבותא דמשיחא חוצפא יסגא, שאז הוא העת לזה  ולכך אמר להם משה והיא לא תצלח, נראה שעצה הוא אלא שלא תצלח ודייק, והיא שבכל מקום דרשו ז"ל היא ולא אחרת, שיש זמן אחר שמצליח והוא זמנינו זה שהוא עקבי משיחא.

רב צדוק התכוון, באופן קונקרטי או כמעט קונקרטי, לעליה הראשונה: עליה שהיתה בה מידה לא פחותה של חוצפה – גם כלפי השלטון הטורקי, שלא חיבב את העולים כלל, ובמידה מסוימת גם כלפי גזרת הגלות שרבצה על עם ישראל מאות רבות של שנים. מורי ורבי חנן פורת החזיק מאד בדברים האלה של הרב צדוק, ובפרשנותו לדברי המשנה (סוטה ט, טו) על "בְּעִקְּבוֹת מְשִׁיחָא חֻצְפָּא יִסְגֵּא" – לדעתי צעד אחד יותר מדי. אני רוצה לחזור ולהבין מה בדיוק היה בחטא המעפילים, ומשם נוכל להסיק מסקנות.

המעפילים סרבו לקבל את גזירת ה' שימותו במדבר ולא יראו את הארץ. מה משמעות קבלת הדין? עד כמה נכון לקבל אותה בהכנעה לעומת נסיון לשנות את רוע הגזרה? התייחסנו למשמעות הכניעה קצת בשיעור בספר מלכים, ואני רוצה להרחיב על כך עוד.

מצד אחד, אנחנו מכירים את התוכחה על כך שצדקיהו לא נכנע: "וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהָיו לֹא נִכְנַע מִלִּפְנֵי יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא מִפִּי ה':" (דה"ב לו, יב). וכן שאול סירב לקבל את הדין שמלכותו תעבור לדוד, וסירובו פגע במורשתו קשות: במקום להעביר את מלכותו בהסכמה לחתנו, כשיהונתן בנו יהיה אף משנה למלך, הוא התעקש לרדוף אחרי דוד – ביחוד יש להדגיש את ההתקפה על נב עיר הכהנים – ובסוף מתו הוא ויהונתן במלחמה, ומיכל בתו הסתכסכה עם דוד ואיבדה את מעמדה כאשת המלך הבכירה ואם היורש.

מצד שני, יש לנו את עלי הכהן, שקבל את הדין; לנבואה הקשה של שמואל (שמ"א ג) על חטאי ביתו של עלי שלא תהיה להם כפרה הוא מגיב בחמש מילים בלבד: "ה' הוּא הַטּוֹב בְּעֵינָו יַעֲשֶׂה" (שם יח). אך דווקא על כך יש לחז"ל ביקורת: …אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה אמר רבא בזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה אביי אמר בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה ובגמילות חסדים. (ר"ה יח.)

בירושלמי (סנהדרין א, ב) מופיעה דעה שלישית: "בְּזֶבַח וּמִנְחָה אֵין מִתְכַּפֵּר אֲבָל מִתְכַּפֵּר בִּתְפִלָּה". על אף שה' נשבע שיכרית את בית עלי, עלי היה יכול וצריך למנוע את ההכרתה הזאת על ידי עיסוק בשלושת הדברים עליהם העולם עומד: תורה, עבודה וגמילות חסדים (אבות א, ב).

מקרה נוסף של חוסר קבלת הדין אנחנו מוצאים אצל חזקיה מלך יהודה, שישעיה הנביא מבשר לו שה' גזר עליו שימות. הגמרא (ברכות י.) מתארת שחזקיה ביקש להשתדל ולתקן את דרכיו, אך ישעיה הודיע לו ש'כבר נגזרה גזרה' ואין בכוחו לשנותה. תגובת חזקיה היא: בן אמוץ, כלה נבואתך וצא! כך מקובלני מבית אבי אבא: אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים!

ישעיהו אכן מתחיל לצאת, אך בעודו בחצר התיכונה, ה' מצווה עליו לחזור ומודיע לו שתפילת חזקיהו הועילה להציל את חייו, ויחד איתם גם את ירושלים כולה. אותה מסורת מבית אבא מגיעה מדוד: אחרי חטאו עם בת שבע, נתן הנביא אומר לדוד שגזירה מלפני ה' שהילד ימות, ובכל זאת דוד לא מונע עצמו מן הרחמים אלא מתפלל עליו שבעה ימים. למה תפילתו של דוד לא הצליחה למנוע את הפורענות ותפילתו של חזקיהו כן? התשובה הכי טובה שלי היא שלא לתת תשובה. לפעמים הקב"ה עונה לתפילתנו, לפעמים לא ואין אנחנו יכולים לבוא בטענות על כך. אבל על כל פנים יוצא מכאן שיש להתפלל לביטול הגזירה.

הדוגמא הכי טובה בתנ"ך שאפשר להביא בדיון שלנו על כניעה – כל כך טובה שאילו לא היתה כתובה ראוי היה להמציא אותה – היא סיפורו של יאשיהו. יאשיהו שומע את גזירת ה' הכתובה בספר התורה, ותגובתו הראשונה היא לקרוע את בגדיו ולהכנע; בשכר זה ה' מבשר לו שאמנם הפורענות תגיע, אך לא בימיו: יַעַן רַךְ לְבָבְךָ וַתִּכָּנַע מִפְּנֵי ה' בְּשָׁמְעֲךָ אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל יֹשְׁבָיו לִהְיוֹת לְשַׁמָּה וְלִקְלָלָה וַתִּקְרַע אֶת בְּגָדֶיךָ וַתִּבְכֶּה לְפָנָי וְגַם אָנֹכִי שָׁמַעְתִּי נְאֻם ה': לָכֵן הִנְנִי אֹסִפְךָ עַל אֲבֹתֶיךָ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל קִבְרֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם וְלֹא תִרְאֶינָה עֵינֶיךָ בְּכֹל הָרָעָה אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה: (מל"ב כב, יט – כ)

אבל אז יאשיהו מחליט לפעול: וַיַּעַל הַמֶּלֶךְ בֵּית ה' וְכָל אִישׁ יְהוּדָה וְכָל יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם אִתּוֹ וְהַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִיאִים וְכָל הָעָם לְמִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל וַיִּקְרָא בְאָזְנֵיהֶם אֶת כָּל דִּבְרֵי סֵפֶר הַבְּרִית הַנִּמְצָא בְּבֵית ה': וַיַּעֲמֹד הַמֶּלֶךְ עַל הָעַמּוּד וַיִּכְרֹת אֶת הַבְּרִית לִפְנֵי ה' לָלֶכֶת אַחַר ה' וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְאֶת עֵדְוֹתָיו וְאֶת חֻקֹּתָיו בְּכָל לֵב וּבְכָל נֶפֶשׁ לְהָקִים אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת הַכְּתֻבִים עַל הַסֵּפֶר הַזֶּה וַיַּעֲמֹד כָּל הָעָם בַּבְּרִית:  (שם כג, ב-ג)

הוא מחדש את הברית עם הקב"ה, ומוביל את העם בהשמדת כל העבודה הזרה. הוא לא מקבל את המצב כמו שהוא אלא מחליט לשנות את ההיסטוריה. אמנם אנחנו יודעים שבסוף הדבר לא עלה בידו והחורבן הגיע, אבל ייתכן מאוד שהוא היה מצליח; העיכוב בסופו של דבר הגיע ממקום אחר.

כניעה לגזירה מול כניעה לחטא

ובכן, איפה רצוי להיכנע בפני גזירת ה' ולקבל את הדין, ואיפה יש לפעול לשנות את המצב? עלינו לחלק בין שני סוגים של פעולה לשנות את המצב: בין הנסיון לשנות ולתקן את החטא, לבין הרצון לשנות ולמנוע את הגזירה. תשובה ותיקון החטא תמיד יכולים – אם כי הם לא בהכרח יצליחו – להשיב את הגזירה, שהרי כבר אין היא רלוונטית. אבל ביחס לגזירת ה' על חטא שעוד קיים, אנחנו חייבים להיכנע בפני ה' ולקבל את הדין שגזר עלינו.

חטא המעפילים היה מקרה ביניים. האם הפעולה היא נגד הגזירה או נגד החטא? הרי הם היו זהים: הגזירה היתה שלא יבוא דור המדבר לארץ, והיא באה בעקבות חטא חוסר הנכונות שלהם לבוא לארץ; לא ברור האם נכון להתייחס אליה כעונש (שאותו ראוי לקבל) או כחטא (שאותו יש לתקן).

יש לנו לשאול את השאלה הזאת גם ביחס לגלות האחרונה, ונחלקו בכך גדולי ישראל. פשטות שלש השבועות היא כמו שהבין רֶבּ יואל מסאטמר – ה' גזר שאין לעם ישראל למרוד נגד האומות, ולכן יש לחכות ולייחל לביאת המשיח; כל ניסיון לעלות לארץ ישראל בעצמינו הוא ניסיון לשנות את הגזירה. אך מנגד להבנה הזאת בחטא המעפילים ובשלש השבועות, אני רוצה להעמיד שתי דמויות: הראשון, רבי יהודה הלוי בעל הכוזרי, שדבר – ואולי היה הראשון בכך – על הצורך לקום מהגלות ולעלות לארץ ישראל, אם כי לא דבר על הקמת מדינה או רשות אחרת. השני הוא מי שלדעתי היה אבי הציונות המודרנית, אור החיים הקדוש, שעלה ממרוקו לארץ ישראל והאמין שצריכה להיות עליה המונית. הם סברו שההמצאות בגלות אינה עונש שנגזר עלינו, אלא מציאות בעייתית שעלינו לתקנה.

השאלה הזו קשורה בקשר הדוק גם לדילמות אקטואליות של התנהלותנו בארץ ישראל;. אני משאיר את השאלה הזאת פתוחה, אך ברצוני להתיחס לעוד סיפור אחד ממנו אנחנו יכולים ללמוד.

רבן יוחנן בן זכאי, בפוגשו את אספסיאנוס, ויתר על המקדש ובמקום לבקש על הצלתו בקש "תֵּן לִי יַבְנֶה וַחֲכָמֶיהָ" (גיטין נו:). זאת לא היתה החלטה פשוטה, והיו מן החכמים שביקרו אותה: "קָרֵי עֲלֵהּ רַב יוֹסֵף, וְאִיתֵּימָא רַבִּי עֲקִיבָא: 'מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְסַכֵּל'" (שם). רבן יוחנן בן זכאי עצמו תהה ביום מיתתו אם החליט נכון: הוא מתאר לתלמידיו ש"יֵּשׁ לְפָנַי שְׁנֵי דְרָכִים, אַחַת שֶׁל גַּן עֵדֶן וְאַחַת שֶׁל גֵּיהִנָּם, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בְּאֵיזוֹ מוֹלִיכִים אוֹתִי" (ברכות כח:) – ברור שלא היה פוחד רבן יוחנן שילך לגיהנם סתם; הוא פחד שמא החלטתו לוותר על המקדש לא היתה נכונה, וממילא הוא יאבד את עולמו. ובכן, מה עמד מאחורי ההחלטה הזאת?

אינני סובר שרבן יוחנן בן זכאי נכנע בפני גזירת ה' שהמקדש יחרב. שלא כמו בספר ירמיהו, לא ידעו אם יש גזירה כזאת. רבן יוחנן בן זכאי לא היה נביא ואף אחד לא לחש באזנו שגזירה היא שבית המקדש יחרב, וצדקת החלטתו אף היתה שנויה במחלקת בבית המדרש. אני גם לא סובר שרבן יוחנן בן זכאי פעל כפוליטקאי מפוקח ובקש את יבנה וחכמיה משיקולים שאין סיכוי ליהודי ירושלים להחזיק מעמד נגד חיילי רומי. לא אלו היו השיקולים של רבן יוחנן בן זכאי. אם, ביום השני של מלחמת יום הכיפורים, היינו מחליטים החלטות כמו פוליטיקאי מפוקח, היינו מוותרים על רמת הגולן בהחלטה של "תן לי יבנה וחכמיה" או על כל פנים "תן לי טבריה וחכמיה".

אלא סבורני שרבן יוחנן בן זכאי הסתכל על יהודי ירושלים ואמר: "עם האנשים האלה, אני לא יוצא למלחמה". הוא הבין שיהודי ירושלים לא יכלו ליצור כח אחיד בפני הרומאים, בחושבם שהאיום מהכת היריבה גדול יותר מהאיום של האויב מבחוץ – וממילא, ברור שלא היה להם סיכוי מול האימפריה שסגרה עליהם. גם היום, כאשר אני חושב על הקרב שלנו על ירושלים – ואני מתכוון בכך למאבק על כל ארץ ישראל – אני מסתכל על המריבות בתוך עם ישראל ומתמלא חלחלה. אני לא מאשים אף צד במריבה; בדרך כלל במריבות, שני הצדדים אשמים. איך לפתור את הבעיה, איך להתקדם מכאן? אני מציב את השאלה הזאת בפניכם ומשאיר אותה פתוחה. "ה' הַטּוֹב יְכַפֵּר בְּעַד" (דה"ב ל, יח), ויעננו ויראה לנו את הדרך הנכונה להתקדם בה.

(הרב יעקב מדן. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה בסעודה שלישית שבת קודש פרשת שלח ה'תשפ"ב, סוכמה על ידי שמואל גולדברג ונערכה על ידי שמואל פוקס. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. לע"נ פנינה בת ר' אהרון (למשפחת פריירייך) ע"ה. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)