אל מול פני החרדה

הדפסה

א. הזוויות השונות אל הלא-נודע

הקיום האנושי טומן בחובו התמודדות עם עובדה לא נעימה – העתיד שלנו לוט בערפל. האתגרים העומדים לפתחנו כוללים בהכרח מרכיבים שאינם ידועים לנו עד להתרחשותם. ההליכה אל 'הלא נודע' מהווה בסיס לתחושות פחד וחרדה, שעשויות לעיתים לגרום לסבל רב.

נדמה, כי התמודדות דומה עומדת בפני עם ישראל בפתיחת פרשתנו. העם נמצא כפסע מהכניסה לארץ המבטיחה כל טוב, אך גם מלאה באויבים מאיימים. החששות והחרדות הולכות ומתעצמות ככל שמתקרבים לארץ. תחושות קשות אלו מעוררות את הצורך לפעול, בכדי לצמצמן ככל הניתן.

מתוך נקודת מבט זו אפשר להתבונן מחדש על סיפור המרגלים, כסיפור התמודדות עם הלא-נודע. עם ישראל נמצא בפער בין מצבו הנוכחי במדבר, לבין הלא נודע שבארץ. פער זה מעורר באופן טבעי חרדה ורצון לצמצום הפער. הפעולה מתגלמת בדמותם של המרגלים, שנועדו כדי ליצור גשר בין ההווה לעתיד הלא-נודע.

אולם, סיפור המרגלים אינו חד מימדי. דמויות רבות מופיעות בו: עם ישראל, משה, המרגלים, כלב ויהושע. להבדיל, גם הקדוש ברוך הוא מופיע. כל אחת מן הדמויות פועלת אחרת בסיפור ומראה דפוס התנהגות שונה ביחס לעתיד הלוט בערפל. להלן ננסה לשרטט את התגובות השונות לחשש מהכניסה לארץ ואת התוצאות המתרחשות מן התגובות הללו.

בכדי לקבל תמונה מלאה על סיפור המרגלים, יש להתייחס במקביל לסיפור בדברים א', המסופר על ידי משה. כידוע, הבדלים רבים קיימים בין הסיפורים ופרשנים שונים ניסו להתמודד עם פער זה. הרב יעקב מדן, במאמרו "בכייה לשעה ובכייה לדורות" (מגדים י'), מציע לקרוא את הסיפורים כמציגים שתי מטרות שונות לשליחת המרגלים: פרשתנו מציגה את מטרת שליחת המרגלים מכיוון הקדוש ברוך הוא ואילו בדברים מוצגת המטרה מצידם של עם ישראל. בדברינו נלך במידה מסויימת בכיוון זה, אך נראה זוויות שונות להתמודדות עם חרדת הלא-נודע. כמו כן, נציג התמודדויות נוספות עם חרדה זו.

ב. התמודדות א' – הקדוש ברוך הוא: המצב האידיאלי

הסיפור בפרשתנו, מציג את שליחת המרגלים כיוזמה הנובעת מציווי ה': "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן" (י"ג, א'-ב')

ניתן לראות ביוזמה זו את הדרך הא-לוהית להתגבר על הפער בין המצב הנוכחי של עם ישראל למצב העתידי. כפי שהסביר הרב מדן, מטרת השליחות מצד ה' היא "לתור" את הארץ. הביטוי 'לרגל' אינו מופיע כלל בפרשתנו – רק בספר דברים. הביטוי "לתור" מופיע גם בפרשה הקודמת ויכול לסייע להבנת מטרת השליחות: "וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה" (י', ל"ג)

לאורך כל המסע קיים חשש מן הבאות: מאיזה כיוון ללכת והיכן כדאי לעצור למנוחה? חשש זה נפתר על ידי נסיעתו של ארון הברית לפני ישראל כדי "לתור" להם מנוחה.

ההשוואה בין הביטויים עשויה ללמד כי מבחינת הקדוש ברוך הוא, בעיית הכניסה לארץ דומה לבעיית המנוחה במסע. העם לא יודע כיצד להתנחל בארץ ולנוח בה. זהו חשש מינורי יחסית, שהפתרון עבורו לא נעשה על ידי הארון אלא על ידי נשיאי השבטים.

פתרון זה הגיוני, שהרי בארץ העם אמור להתנחל לשבטיו, ולכן ראוי לשלוח נציגות מכל שבט. גם בספר יהושע מתוארת שליחה דומה של נציגי השבטים, לקראת חלוקת הארץ: "הָבוּ לָכֶם שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים לַשָּׁבֶט וְאֶשְׁלָחֵם וְיָקֻמוּ וְיִתְהַלְּכוּ בָאָרֶץ וְיִכְתְּבוּ אוֹתָהּ לְפִי נַחֲלָתָם וְיָבֹאוּ אֵלָי" (יהושע י"ח, ד')

גם כאן, מצד ה' הנשיאים נשלחים כנראה כדי לתור מנוחה לעם בארץ: לבדוק כיצד לתכנן את ההתיישבות ולהתחיל בחילוק הנחלות. מציווי ה' עולה כי הנשיאים צריכים ללכת בשמחה ובגאון להתחיל לתכנן את יישוב הארץ, תוך התעלמות מהקשיים והפחדים של כיבוש הארץ. ההתייחסות היא כאילו היעד הסופי כבר הושג: הכיבוש הסתיים ויש רק לעסוק בענייני הנחלות.

זווית זו של ה' בסיפור, מייצגת את התפיסה האידיאלית של הדברים: קפיצה על פני הפחד מכיבוש הארץ דרך עיסוק ביעד הסופי. מנקודת המבט הא-לוהית, אפשר לדלג על הפער המאיים. היעד הסופי מחובר כבר למצב הנוכחי.

ג. התמודדות ב' – עם ישראל (דברים א')

כאמור, שני הבדלים בולטים ביותר בין פרשתנו לבין תיאור משה את הסיפור, בספר דברים:

• בפרשתנו הקדוש ברוך הוא יוזם את השילוח ואילו בדברים העם יוזם.
• בפרשתנו השליחים תרים את הארץ ואילו בדברים הם נשלחים לרגל ולחפור את הארץ.

הדרישה לשליחת מרגלים היא, לכאורה, דרישה צבאית לגיטימית. אולם, כמה רמזים בתיאור בספר דברים, מראים כי הדרישה הגיעה ממקום חרדתי ולא ממקום מחושב: "ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים…" (א', כ"ב). הזעקה למרגלים מופיעה מכל העם. אילו הבקשה הייתה משיקולים צבאיים גרידא, מפקד הצבא היה שולח, כפי שיהושע שלח לבדו את המרגלים ליריחו (יהושע ב', א'). רש"י, באוזנו הרגישה, שם לב לכך וממחיש את תחושות החרדה שאפפה את העם: "כלכם – בערבוביא. ילדים דוחפין את הזקנים וזקנים דוחפין את הראשים" (רש"י שם).

העם מזהה שהחרדה קשורה לחשש מן הלא נודע ולכן רוצה לאסוף כמה שיותר מידע על הארץ, בכדי להפוך אותה לנודעת יותר: "…וישיבו אתנו …את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבא אליהן" (דברים א', כ"ב). המטרה כאן היא לא "לתור" בגאון את הארץ, אלא "לחפור" ולחפש סדקי כניסה נסתרים מסכנות. החשיבה היא שככל שיהיה יותר מידע על הדרכים והערים, החשש יפחת.

כפי שאנו מכירים, דפוסים חרדתיים מובילים לרצון עז לקבל מידע על הלא-נודע ולבנות תסריטים אפשריים לתרחישים עתידיים שונים. כך קורה גם כאן: העם בטוח שמרגלים הם אלו שיצליחו להביא את התסריטים המבוקשים. תפקידם הוא לאסוף כמה שיותר מידע ולעצב מסלול התמודדות כדי לעקוף את הסכנות. זהו דחף אוטומטי של האדם החרד, אך כפי שנראה להלן, הוא עשוי להפוך לחרב פיפיות.

ד. התמודדות ג' – משה

מבעד לפסוקים בפרשתנו, ניתן להבחין בגורם שלישי, מעט נסתר יותר, השולח את האנשים לארץ: משה. בתחילת הפרשה, משה אמנם נתפס רק כמיישם פסיבי של ציווי השליחות: "וישלח אתם משה ממדבר פארן על פי ה'…" (י"ג, ג'). אך לאחר הצגת שמות השליחים, משה נוקט בעמדה אקטיבית יותר ומציג להם הוראות מצידו לשליחות: "וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן… וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב: וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים: וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ" (י"ג, י"ז-כ')

משה מציג ארבע שאלות שהשליחים מתבקשים לענות עליהם במהלך מסעם, שאלות שלא הוזכרו בצווי של ה':

1. העם: חזק/רפה, מעט/רב?
2. הארץ: טובה/רעה?
3. הערים: מחנים/מבצרים?
4. הארץ: שמנה/רזה, יש בה עץ/אין?

ניתן להבחין כי ארבע השאלות בעצם מתמקדות בשני נושאים: חוזק העם וטוב הארץ. יש כאן שתי יחידות של שאלות (א'-ב', ג'-ד') כאשר כל יחידה כוללת דיון בשני הנושאים.

כך גם מציג משה את מטרת השליחות, לפני שהוא יורד לפירוט השאלות: "וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ…". החזרה שוב ושוב על שני הנושאים הללו, עשויה ללמד כי משה מנסה לקשור את שניהם. נראה כי משה מנסה ליצור דרך נוספת להתמודדות עם החרדה מהכניסה לארץ. הוא אינו מתעלם מפחדיו של העם ולכן מבקש מהמרגלים לבדוק את עוצמת העם. אך הוא סבור שיש פתרון לקושי, בדמות הצגת טוב הארץ.

השאלות על הארץ הן כמובן שאלות רטוריות מבחינת משה, שכבר שמע במעמד הסנה כי מדובר על "ארץ זבת חלב ודבש" (שמות ג', ח'). אך משה רוצה שהעם יבחן כעת בעצמו את טוב הארץ, כדי להתמודד עם השאלות המנקרות על חוזק העם. לכן, הוא מבקש מהשליחים לחזור עם עדות קונקרטית: "וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ".

הקדוש ברוך הוא ועם ישראל הסתפקו בכך שהמרגלים יחזרו עם דיווחים מילוליים, המספיקים למטרת השליחות. אולם למשה יש מטרה אחרת: להרגיע את העם דרך הצגת איכות הארץ. לצורך כך, צריך להראות באופן מוחשי את פירותה ולא מספיק להישאר ברובד הדיווח.

נראה כי משה עומד בתווך בין צו ה' לבין פחדי העם. הוא מנסה דרך המכירה בפחד אך מעודדת את ההתמודדות עמו, בשל הרווחים הצפויים מכך. הצגת השפע של הארץ עשויה, לפי משה, לעודד את המוטיבציה לעמוד מול הקשיים ולא להימנע מהם. משה משול לאב המעודד את בנו לעשות את צעדיו הראשונים למרות הקושי, מכיוון שברורה התועלת בכך.

ה. כשלון השליחות

השליחים יוצאים ובאמתחתם שלוש מטרות שונות לשליחות. אך נראה כי המקום החרדתי בו היה העם ששלח אותם, הולך ומתחזק ככל שמסעם מתקדם.

ניתן להבחין בכך כאשר הם מספרים על תחושותיהם מול ענקי הארץ. התורה מתארת כי היו בארץ שלושה ילידי ענק. הם כנראה התפרסמו מאוד בגודלם, עד שהם זוכים להיזכר בשמותיהם: "אחימן ששי ותלמי" (י"ג, כ"ב). אך המרגלים מדווחים "וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות" (שם, ל"ב) ומיד מפרטים את האירוע העובדתי שהוביל למסקנה זו: "ושם ראינו את הנפילים בני ענק" (שם, ל"ג). כמובן שקפיצה למסקנה זו לא מגיעה ממקום רציונלי אלא רגשי.

בהתאם לכך, השליחים נותנים לנו הצצה לתחושותיהם הרגשיות באותו הזמן: "ונהי בעינינו כחגבים" (שם). כאשר החוויה היא 'חגבית' המציאות כולה נצבעת בצבעי החרדה. אנשי הארץ כולה נתפסים כענקים מנקודת המבט של השליחים–חגבים. הקשר למציאות האובייקטיבית מתרופף. ממקום זה, השליחים גם משליכים על אנשי הארץ את תחושותיהם החגביות: "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" (י"ג, ל"ג).

נראה כי מבין שלושת מטרות השליחות שתיארנו, מטרת העם פעלה באופן הכי דומיננטי על המרגלים.

כאמור, העם ניסה להרגיע את החרדה דרך בניית תסריטים, שיפחיתו את אי הוודאות. אולם, כפי שלרוב קורה בעת חרדה, הניסיון להירגע דרך בדיקת המציאות עשוי דווקא להחריף את הבעיה. זאת, כיוון שסריקת המציאות מתוך נקודת מוצא חרדתית תגלה תמיד סימנים ורמזים לסכנות. השליחים סוקרים את העם והארץ כדי להרגיע את החרדה, אך מוצאים שלושה ענקים. כך, במקום להירגע הארץ נצבעת בצבעי החרדה והיא מתוארת כ"ארץ אוכלת יושביה" (שם, ל"ב).

גם הניסיון של משה להרגיע את החרדה דרך ראיית טוב הארץ, נכשל. החרדה מטבעה משתקת את החשיבה ההגיונית ואת שיקולי ה'רווח מול הפסד'. בדומה לחטא המתאווים, משה נמצא בדרגה כה גבוהה עד שהוא אינו מבין כיצד ראיית הרווח לא גוברת על פחדים ויצרים נמוכים. הוא כה מופתע מהמקום שבו נמצא העם ולכן לא מסוגל לענות ונופל על פניו (י"ד, ה').

בנקודה זו אנו מגיעים לרגע השפל בסיפור – נדמה כי אין מוצא להתמודדות עם החרדה. כל הדרכים להתמודד איתה עד כה נכשלו ואף החמירו את המצב.

אולם, סיפור המרגלים מציע גם שתי דרכים נוספות להתמודדות עם החרדה, המסומלות בדמויותיהם של כלב ויהושע.

ו. התמודדות ד' – כלב

הראשון שמעיז להתייצב מול המרגלים הוא כלב בן יפונה, שמנסה להסות את דבריהם בנחרצות: "…עלה נעלה וירשנו אתה כי יכול נוכל לה" (י"ד, ל'). כלב מציג את דרכם של עזי הנפש מול סכנות. אנשים אלו ניחנים בחסינות נפשית מיוחדת המאפשרת להם לעמוד איתן אל מול הסכנה. כך גם ה' מתאר את דמותו של כלב בסיום הסיפור: "…היתה רוח אחרת עמו…" (י"ד, כ"ד). משהו בו שונה. בדבריו של כלב אין נימוק מדוע "נוכל לה" ואף לא ביטוי של אמונה ב-ה', אלא רק עוצמה פנימית. ההצעה של כלב לעם פשוטה: הצטרפו לדרך בה אני חווה את איומי הכניסה לארץ – ללא מורא.

אכן, בספר יהושע מתואר כי כלב עצמו כבש את חברון והרג את הענקים שאיימו על המרגלים (יהושע ט"ו, י"ג). אולם, על אף עוצמתו של כלב, דבריו אינם עושים רושם על העם. דרכו מתאימה ליחידי סגולה ולא יכולה לתת מענה אמיתי לפחדי העם.

ז. התמודדות ה' – יהושע

יהושע נכנס לתמונה רק בסיום הוויכוח הראשון בין המרגלים לכלב, המסתיים בנפילת משה על פניו. כלב עדיין נמצא בתמונה כנגד השליחים, אך נראה כי יהושע הופך להיות לדובר הבולט, שכן כלב מופיע כשני לו (י"ד, ו'-ז'). הטענות שמציג יהושע שונות באופן מהותי מהטענות שהציג כלב.

ראשית, הטיעונים שלו מתבססים על האמונה: "…אם חפץ בנו ה' והביא אתנו אל הארץ" (י"ד, ח'). יהושע מציע להחליף את התפיסה העצמית ה'חגבית' בתפיסה לפיה עם ישראל הינו עם ש-ה' מתעניין בו. כאשר התפיסה העצמית עולה, החרדה פוחתת. אין צורך לסרוק את הארץ כדי להפחית חרדה, אלא לחזק את הבטחון דרך החיבור ל-ה'. הפחתת חרדה קשורה למבט פנימה, לא החוצה.

שנית, בניגוד למשה וכלב, יהושע משוחח ישירות עם הפחד ולא מנסה לעקוף אותו – "אל תיראו את עם הארץ… סר צלם מעליהם" (י"ד, ט'). יהושע מלמד תובנה חשובה – הפחדים הם תוצאה צללים מאיימים, לא של מציאות מוחשית. ייתכן שכלל אין ענקים בארץ, אלא רק אנשים המטילים צלליות מאיימות. זהו טבעה של החרדה, לנטוש את המציאות ולעבור לעולם הדמיונות.

'חגבים' רואים בכל מקום צללים. האמונה בה' מסייעת להדליק את האור ולהניס את הצללים. יהושע אינו מתעלם מהפחדים כמו כלב ואינו מנסה לעודד שהארץ שווה זאת, כמו משה. הוא נוגע בפחדים ומנסה להראות שהם צל בלבד, כאשר נכנסים לארץ בסיוע ה'. רק יהושע, המשלב אמונה יחד עם התמודדות ומענה לפחדים, יכול להוביל את עם ישראל לארץ. מנהיגי השבטים נפלו לתוך מלכודת החרדה, משה וכלב נמצאים רחוק מידי ממנה. כדי להנהיג את העם לקראת הכניסה לארץ, צריך להחזיק את שני המוקדים – האמונה והחשש. בפרשת המרגלים נזרעו זרעי המנהיגות של יהשוע. הם אמנם לא הצליחו להתממש בדור הראשון של היוצאים ממצרים, אך את בניהם כבר יצליח להנהיג, בדרכו המאוזנת.

(הרב איתיאל גולד. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. לע"נ הגב' מירה (מרים) קושיצקי ז"ל (מתומכיה הגדולים של בית הישיבה, בית המדרש מגדל עוז ואתר תורת הר עציון לצד תמיכה במפעלות תורניים רבים בכל העולם יהי זכרה ברוך) . כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)