"בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת" – בין אהרן לנשיאים
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת: וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה: וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד יְרֵכָהּ עַד פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה: (במדבר ח, א-ד)
פרשתנו פותחת בציווי אהרון לגבי נרות המנורה. ידועים דברי רש"י: בהעלתך – למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות. (שם, פסוק ב)
הרמב"ן (שם) מביא את דברי רש"י אך חולק עליהם: …ולא נתברר לי למה נחמו בהדלקת הנרות, ולא נחמו בקטורת בקר וערב ששבחו בו הכתוב (דברים לג י) ישימו קטורה באפך, ובכל הקרבנות, ובמנחת חביתין, ובעבודת יום הכפורים שאינה כשרה אלא בו, ונכנס לפני ולפנים, ושהוא קדוש ה' עומד בהיכלו לשרתו ולברך בשמו, ושבטו כלו משרתי א-להינו. ועוד מה טעם לחלישות הדעת הזו, והלא קרבנו גדול משל נשיאים, שהקריב בימים ההם קרבנות הרבה כל ימי המלואים.
על אף קושיות הרמב"ן, דבריו של רש"י מסתברים לדעתנו, וחלישות דעתו של אהרון מובנת בהחלט. ראשית, אמנם "שבטו כלו משרתי אלוקינו", הם עובדים את ה' במקדש, אבל כמשרתים, ועם בגדים של כאלה. לעומתם הנשיאים נבחרו ע"י שבטם להביא קרבן ייחודי וחגיגי לכבוד חנוכת המשכן, לא כמשרתים אלא כאורחי הכבוד.
בנוסף, אסור לשכוח שאהרון נמצא בימי השבעה על שני בניו, שמתו לפני ה' ביום חנוכת המשכן; כבר באותו יום נאסר עליו להתאבל על האובדן הנורא, אלא לקיים "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" (ויקרא י ג); הוא נדרש בכל זאת לבלוע את דמעותיו ולנצח על עבודת המשכן, ובמהלכה אותה שמחה וחגיגה מיוחדת של קרבנות הנשיאים. נדמה שזה ההקשר לאורו יש להבין את ברכת משה לשבט לוי, "הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בָּנָיו לֹא יָדָע, כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ" (דברים לג ט) – לשבחם של אהרון ובניו הנותרים, אלעזר ואיתמר, הממשיכים לנצור את ברית ה' למרות האובדן והאבל על הבנים והאחים.
מכל מקום, נדמה שחלישות דעתו של אהרן בשעת חנוכת המזבח מאוד מסתברת; ועם זאת, דברי הרמב"ן בהמשך דווקא מסתברים:
אבל ענין ההגדה הזו לדרוש רמז מן הפרשה על חנכה של נרות שהיתה בבית שני על ידי אהרן ובניו, רצוני לומר חשמונאי כהן גדול ובניו. ובלשון הזה מצאתיה במגלת סתרים לרבינו נסים שהזכיר האגדה הזו ואמר, ראיתי במדרש כיון שהקריבו שנים עשר שבטים ולא הקריב שבט לוי וכו', אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה דבר אל אהרן ואמרת אליו, יש חנכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות ואני עושה בה לישראל על ידי בניך נסים ותשועה וחנכה שקרויה על שמם, והיא חנכת בני חשמונאי, ולפיכך הסמיך פרשה זו לפרשת חנכת המזבח: (שם)
הרמב"ן נוקט כאן בשיטתו הכללית להסתכל על סיפורים מהתורה בפריזמה היסטורית – דברים שנאמרו ונעשו בזמן התורה, מעצבים את העתיד לבוא על עם ישראל בדורות הבאים. במבט ראשון, נדמה שיש בתפיסה הזו בעיה מסוימת. הייתכן כי סיפור החשמונאים היה ידוע מראש, בלי יכולת בחירה חופשית לבני האדם המעורבים בו? האם היוונים לא החליטו בעצמם לגזור גזירות על היהודים, אלא רק כחלק מתוכנית אלוקית צפויה וידועה?
התשובה לשאלה זו היא שדברי התורה לא מדברים על סיפור ספציפי בהיסטוריה אלא על עקרון מנחה, שיכול להתממש בהקשרים שונים במהלך הדורות. העקרון הנלמד מדברי הקב"ה על מעלתו המיוחדת של שבט לוי הוא יכולת ההתמודדות המרשימה של שבט לוי, ההנהגה הרוחנית של עם ישראל, בשעות משבר – עקרון שבא לידי ביטוי בימי החשמונאים, אך שריר וקיים גם לפניהם ואחריהם. כבר אהרון מלמדנו על יכולת להמשיך הלאה ולהתקדם תוך בליעת הדמעות וחשיקת שיניים, תוך הקרבת קרבנות כואבים, דווקא מתוך קשיים רוחניים.
גם גזירות היוונים לא היו ברובד הפיזי, לא הייתה גלות ולא עונשים גופניים, אלא גזירות רוחניות שביקשו לעקור את הרוח היהודית; ועל כן היתה זו חובתם הפשוטה של החשמונאים, בני אהרן ולוי, להניף את נס המרד והמאבק בהן. אולם, כפי שאנחנו יודעים, מלאכתם של החשמונאים לא נשלמה במאבק הרוחני – חמשת בני מתתיהו נטלו גם את רסן ההנהגה הצבאית במאבק נגד היוונים, ואף המשיכו לשלוט בעם לאחר מכן. הרמב"ן, בקטע ידוע אחר, מעביר ביקורת חריפה על כך:
וזה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצות מישראל, ואף על פי כן נענשו עונש גדול, כי ארבעת בני חשמונאי הזקן החסידים המולכים זה אחר זה עם כל גבורתם והצלחתם נפלו ביד אויביהם בחרב … אבל כל זרע מתתיה חשמונאי הצדיק לא עברו אלא בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד, והסירו השבט והמחוקק לגמרי. (רמב"ן בראשית מט י)
חשוב לשים לב כי הבעייתיות שבמעשי החשמונאים היא לא בעצם התחלת המרד – זו היתה מציאות של "עת לעשות לה' הפרו תורתך"; מישהו היה חייב להתעשת, לתפוס יוזמה, ולהנהיג את העם. חטאם התחיל ברגע שהם שמרו על מנהיגותם גם לאחר ההצלחה הראשונית, מערבבים בין תפקיד הכהנים לבין זה של שבט יהודה ושושלת דוד.
ראינו שלכהונה יש סמכות לתפוס את מקומה של המלכות, אך רק כהוראת שעה. ניתן לשאול אם כן, מהו היחס בין שני גורמים אלו ומהי משמעותה של "הפרדת הכוחות" ביניהם. נבחן דרך דיון בשאלה מי עדיף, מלך ישראל או כהן גדול? האם יש עדיפות לעשיית "צדקה ומשפט", לאחזקה הפיזית של עם ישראל, או דווקא להנהגה התורנית?
כותב הרמב"ם במשנה תורה (הלכות מלכים ב, ה): …וכל העם באין אליו בעת שירצה, ועומדין לפניו ומשתחוים ארצה, אפילו נביא עומד לפני המלך משתחוה ארצה, שנאמר הנה נתן הנביא ויבא לפני המלך וישתחו למלך, אבל כהן גדול אינו בא לפני המלך אלא אם רצה, ואינו עומד לפניו אלא המלך עומד לפני כהן גדול, שנאמר ולפני אלעזר הכהן יעמוד, אעפ"כ מצוה על כהן גדול לכבד את המלך ולהושיבו ולעמוד מפניו כשיבא לו, ולא יעמוד המלך לפניו אלא כשישאל לו במשפט האורים.
הרמב"ם מכריע במפורש ש"אינו עומד לפניו אלא המלך עומד לפני כהן גדול", כלומר, שכהן גדול עדיף. אבל, יש דעות חולקות:
…ואמר לפני משיחי כי הכהן היה בא לפני המלך להורותו הדרך הטובה ולא היה המלך בא לפני הכהן הגדול אלא כשהיה שואל באורים ותומים כמו שכתוב ולפני אלעזר הכהן יעמד ושאל לו במשפט האורים אבל בכל עת אחר שירצה המלך לראות הכהן הגדול ולדבר עמו הכהן היה בא לפניו וכן אמר זכריה הנביא וישב ומשל על כסאו והיה כהן על כסאו ועצת שלום תהיה בין שניהם ופי' והיה כהן על כסאו כמו לפני כסאו כמו עומדים עליו נצבים עליו שהוא כמו לפניו: (רד"ק שמואל א פרק ב, לה)
הרד"ק מכריע שמלך עדיף על כהן גדול; אמנם הוא מגיע לפני הכהן במקרה המיוחד של שאלה באורים ותומים, אבל ההנהגה הכללית היא שהכהן מגיע לפניו. כך גם כותב במפורש הירושלמי בהוריות (פרק ג הלכה ה): "מלך קודם לכהן גדול".
כלומר, העיון במקורות רק מסבך אותנו עוד יותר – המתח בין שני התפקידים אינו רק התלבטות ערכית אלא גם מחלוקת במקורות. הכהן הגדול שולף את הרמב"ם, המלך מצביע על הרד"ק, והמריבה נמשכת.
ההפטרה של פרשתנו עוסקת במתח הזה בדיוק: כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אִם בִּדְרָכַי תֵּלֵךְ וְאִם אֶת מִשְׁמַרְתִּי תִשְׁמֹר וְגַם אַתָּה תָּדִין אֶת בֵּיתִי וְגַם תִּשְׁמֹר אֶת חֲצֵרָי וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה: שְׁמַע נָא יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל אַתָּה וְרֵעֶיךָ הַיֹּשְׁבִים לְפָנֶיךָ כִּי אַנְשֵׁי מוֹפֵת הֵמָּה כִּי הִנְנִי מֵבִיא אֶת עַבְדִּי צֶמַח: (זכריה ג, ז-ט)
כאן נאמר ליהושע, הכהן הגדול, על בוא "עבדי צמח". אנחנו יודעים מה הכוונה בכינוי צמח ממקומות רבים, למשל: "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח". כלומר, יהושע מתנבא על בואו של מלך המשיח – וכפי שראינו, דבר זה עלול להיות אתגר ואפילו איום על מעמדו של הכהן הגדול. הפתרון לאותו קושי מופיע בהמשך דבריו של זכריה, שם הוא מנבא: וְאָמַרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת לֵאמֹר הִנֵּה אִישׁ צֶמַח שְׁמוֹ וּמִתַּחְתָּיו יִצְמָח וּבָנָה אֶת הֵיכַל ה': וְהוּא יִבְנֶה אֶת הֵיכַל ה' וְהוּא יִשָּׂא הוֹד וְיָשַׁב וּמָשַׁל עַל כִּסְאוֹ וְהָיָה כֹהֵן עַל כִּסְאוֹ וַעֲצַת שָׁלוֹם תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם: (שם ו, יב-יג)
אין כאן הכרעה בנוגע לכסאו של מי עדיף, מלך או כהן גדול, אלא קריאה לכך ש'עצת שלום תהיה בין שניהם'. על שתי ההנהגות, הפיזית והתורנית, להכיר אחת בערך השנייה ומתוך כך לעשות שלום ביניהן.
(הרב יעקב מדן. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה בליל שבת קודש פרשת בהעלותך ה'תשע"ז, סוכמה על יאיר אוסטר ונערכה על ידי שמואל פוקס. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).