מתאווים למקום המוכר

א. חשיבות הדרך

ספר במדבר הוא סיפורה של 'הדרך', התהליך והתנועה שעובר העם בחתירה אל היעד הנכסף. לכאורה, הדרך היתה אמורה להיות פשוטה: מעבר מנקודת ההתחלה, הר סיני, לנקודת הסיום, ארץ ישראל. תהליך טכני של מעבר ממקום למקום. הסיפור האמיתי אמור להתחיל רק לאחר מכן, בארץ ישראל, לא בישימון המדבר.

אולם אנו נוכחים לגלות כי חומש שלם, המורכב מאירועים דרמטיים, מוקדש לאותה הדרך. מסתבר שהחתירה אל היעד החדש איננה כה פשוטה. מעבר מנקודה לנקודה בחיים, הלאומיים והפרטיים, דורשת כוחות נפש עילאיים ויכולת התמודדות עם הליכה במדבר נורא.

לא פעם אנו נוטים להפחית מחשיבות הדרך, מתוך החשבת היעד והתוצאה הסופית. ההגעה אל היעד נתפסת כגורם היחידי המשמעותי, וממילא הדרך הופכת לגורם תפל, או למטרד שיש לעבור אותו כמה שיותר מהר.

ספר במדבר מורה לנו כי ההתייחסות לדרך צריכה להיות אחרת. התוצאה אמנם חשובה, אך בדרך קורה הדבר האמיתי. בדרך נמצאת הדרמה של הקיום האנושי: משבר, התמודדות, נפילה, צמיחה ותיקון. דרמה זו מתרחשת כבר בפרשתנו, המתארת את הצעדים הראשונים של המסע.

ב. התכנית – המסע ההרמוני

הקושי הראשון, המופיע בכל יציאה לדרך חדשה, קשור בפער המובנה בקיום האנושי: בין חזון למעשה, בין תכנית גבוהה למימוש בפועל. ברגע שיוצאים לדרך מתחילים להתוודע לפער זה – 'דברים שרואים משם לא רואים מכאן'. נקודת המבט של התכנית התיאורטית יפה ופשוטה, אך המימוש בפועל סבוך הרבה יותר.

דומה כי הביטוי לפער הזה מופיע בנקודת המעבר מפרק י' לפרק י"א בספרנו. עשרה פרקים מקדישה התורה לתיאור ההכנות למסע. התורה לא חוסכת בתיאורי ההכנות ונראה כי כל פרט חשוב. ההכנה כוללת את מניית העם וסידורו סביב למשכן (פרקים א'-ב'), מניית הלוויים ופירוט חלוקת העבודה ביניהם בנשיאת השכן (פרקים ג'-ד'). בהמשך מתארת התורה מצוות נוספות הקשורות לסידורו של המחנה סביב המשכן  (פרקים ה'-ח'). בסוף תהליך הסידור מופיעים שני פרקים נוספים, המסכמים את התהליך. בפרק ט' מתואר כיצד תיראה ההליכה האידיאלית, הנוצרת כתוצאה מההכנות המרובות של המחנה סביב המשכן: "וּלְפִי הֵעָלֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן שָׁם הֶעָנָן שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃ עַל־פִּי ה' יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי ה' יַחֲנוּ" (ט', י"ז-י"ח)

התיאור מציג תמונה הרמונית של הליכת העם אחרי ה'. הענן מבטא את נוכחות השכינה, והתכנית היא שעם ישראל יסובב סביבו, יראה אותו כגורם מנחה וילך אחריו.

לאחר מכן, בפרק י', מתארת התורה בחגיגיות את תחילתו של המסע בפועל: "וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת: וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם… וַיִּסְעוּ בָּרִאשֹׁנָה עַל פִּי ה' בְּיַד מֹשֶׁה: וַיִּסַּע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי יְהוּדָה בָּרִאשֹׁנָה…" (י', י"א-י"ד)

לאורך הפרק, ממשיכה התורה לתאר לפרטים את תחילתו של המסע. נדמה שהתיאור המפורט מראה שוב עד כמה מדובר באירוע נשגב שיש להעלותו על נס. הכל מתואם ומאורגן, כך שהעם דבק בשכינה והולך אחריה לארץ המובטחת.

הליכה הרמונית זו, בה העם מתבטל לשכינה שבמרכזו, אמורה להוביל, לכאורה, להליכה חלקה ופשוטה ללא תקלות מיוחדות.

ג. הכנות לחוד ומציאות לחוד

אולם, על אף ההכנות הרבות והאווירה המרוממת ששורה בתחילת המסע, מתרחש משבר חריף כבר עם הצעד הראשון של עם ישראל: "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה' וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה" (י"א, א')

נוכחות ה' במחנה, שאמורה לשרות במרכז ולהוביל את המסע, הופכת ברגע לאש בקצה המחנה הבוערת בעם.

הנפילה הזו מסתבכת במהירות ומגיעה עד למשבר מנהיגותי של משה, המעוניין להתפטר מתפקידו: "לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי" (י"א, י"ד)

עם כל ההבנה לקשיי הדרך, אנו עומדים ותמהים: כיצד ההכנות הארוכות לא דחו את המשבר אפילו בפסוק אחד?!

נראה שהבנת המשבר טמונה בהבנת הדינמיקה הפנימית שבכל מסע. התפתחות ממקום נמוך למקום גבוה יותר, דורשת שתי יכולות נפשיות: שאיפה ותשוקה להגיע אל היעד החדש, לצד שחרור האחיזה במקום הקודם שממנו יצאנו. אנו נוהגים לחשוב שבאופן טבעי יש בנו רצון להתפתח ולהגיע למקום טוב יותר, אך נוטים להתעלם מכך שבמקביל קיים בנו כח אחר, המושך למטה, מתוך הקושי לשחרר את המקום הנמוך אך המוכר. בז'רגון הפסיכואנליטי, המקום הזה מכונה 'התנגדות': מקום קשה בנפש, המסרב לתהליכי הריפוי וההתקדמות.

נדמה שזה בדיוק המשבר שמתחולל בצעד הראשון במדבר. הקדוש ברוך הוא, בהתגלותו במרכז המחנה, בענן שמעל המשכן, רוצה להוביל את העם לחיי חירות בארץ המובטחת. אולם במקביל קיים מעין כח נוסף, הממגנט את עם ישראל חזר אל המוכר, חזרה למצרים. הקולות האלו עלו עוד במצרים, ויצאו החוצה בזמן המתוח שלפני קריעת ים סוף: "הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר!" (שמות י"ד, י"ב)

מסתבר, שכבר במצרים הדברים לא היו כה פשוטים. עם ישראל רצה להישאר במקום המוכר וסרב לקבל את הרעיונות של משה, בדבר יציאה למקום חדש וטוב יותר.

מעבר לעצם ההתנגדות לשינוי, נדמה כי פועל כאן כח נוסף: משיכה לעבדות עצמה. המקום העבדותי קורץ לאדם. הוא אולי קשה פיזית, אך יש בו תלותיות ילדותית מנחמת. החירות מרתיעה, שכן כרוכה בה אחריות כואבת, הדורשת ניהול עצמאי של החיים. האדם המשוחרר נדרש לחשוב על חייו, להתמודד בעצמו ולבחור. כל הפעולות האלו נחסכות מהעבד, שחייו תלויים באדונו.

משה גבר על הקולות האלו במצרים, אולם הם עדיין רוחשים מתחת לפני השטח וצפים למעלה בכל מפגש עם קושי. באופן טבעי, מפגש כזה אכן מתרחש מיד עם היציאה לדרך. מתעוררים שוב קולות, מקצה המחנה, להפנות את הגב ולחזור אחורה למצרים.

משה, יחד עם ענן ה' השורה על המשכן, מבינים שיש לטפל שוב במשיכה הזו לאחור. לכן אש ה' יוצאת ואוכלת את המתאוננים שבקצה המחנה (י"א, א'). ה' מבין שהשכינה לא יכולה להישאר רק במרכז המחנה ויש לטפל במה שקורה בקצה.

ד. המשיכה לאחור

אך הטיפול בקולות המושכים לאחור אינו מסתיים כאן. קולות אלו הולכים ומתגברים: "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר׃ זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם" (שם, ד'-ה')

נדמה שדרשת חז"ל כאן מתמצתת את עומק ההתרחשות הפנימית: "חינם – חינם מן המצוות" (ספרי במדבר ז'). הזעקה היא לחזור שוב אל המקום העבדותי-ילדותי, שבו הקיום הפיזי מתרחש ללא אחריות רוחנית.
יתירה מכך, מצב נפשי זה, בו העם משתוקק אל העבדות, אך נדרש לחירות ולהתקדמות, יוצר תחושות חסך ומצוקה. תגובה אוטומטית נפוצה לתחושות חסך היא צורך מיידי בהנאה פיזית, שתשכך את ההרגשה המטרידה. זהו כנראה מקור ההשתוקקות הפתאומית של העם לבשר, מתוך אשליה שהוא יפחית את החסך הנפשי. זוהי אכילה רגשית ללא צורך פיזי אמיתי (המטופל כבר על ידי המן, וראו שם, ו').

גם האופן בו דורש העם בשר מלמדת על המקום הילדותי בו הם מצויים: "מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר?". בדומה לתינוק הזועק להאכלה חיצונית על ידי ההורה, כך זועק העם לדמות חזקה ואקטיבית שתטפל בהם. הם רוצים להישאר פסיביים ומואכלים בבשר, ולא כפועלים להשגתו. הדימוי לתינוק מתחזק מכך שגם הם משתמשים בכלי התקשורת המרכזי של התינוק, הבכי: "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ" (שם, י"א)

הבכי אינו מתרחש בתוך האוהל אלא בפתח, אל מול משה ו-ה' – כדי לתבוע את צרכיהם בחוזקה.

נדמה כי כוחות אלו, של חוסר אונים ותלותיות, הפעילו את משה והצליחו לערער אותו. העם, המתנהג כתינוק הזועק לאוכל, מעורר במשה תחושות אמהיות. כשם שאמא השומעת את זעקת התינוק מתמלאת בדחף לפתור את מצוקתו, כך קרה גם למשה בתגובה לזעקת העם.

אך משה, בניגוד לאם הרגילה, מחובר אל ענן ה' הדוחף קדימה ולא אל המקום הינקותי. לכן, הוא חש בסלידה עצמית מן התחושות הללו, שמתעוררות בו ופונה אל ה': "האנכי הריתי את כל העם הזה… כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האמן את הינק?" (שם, י"ב). משה מרגיש כי התלותיות של העם דוחפת אותו להיכנס למקום הורי, אך הוא מסרב להיכנס אל המקום הזה. תגובתו של משה היא כשל אמא המגיבה לילדה הגדול הדורש היא תמשיך ותניק אותו, באופן לא מותאם לגילו. משה רואה את המקום התלותי שהעם מבקש כמקום כה שפל, עד שהוא מעדיף לבחור במוות מאשר לספק צרכים אלו: "וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי" (שם, ט"ו)

בנקודה זו, מתבהר כי הטיפול הראשוני במתאוננים, דרך האש השורפת בקצה המחנה, אינו מספק. המלחמה החזיתית בכוחות האלו גורמת דווקא לחיזוקם. האספסוף משתמש במשבר הנוכחי, בו נשרפו אנשים מכוחותיו, בכדי לחזק את המשיכה לאחור ולהוציא את העם מההליכה קדימה.

כעת, הטיפול בכוחות אלו מקבל כיוון שונה לגמרי. שני כיוונים מציג ה' מולם: סמיכת שבעים הזקנים והיענות לבקשתם לבשר. כיוונים אלו שונים מאוד מהדרך הראשונה של האש השורפת בקצה המחנה. מסתבר כי הטיפול בכוחות אלו לא יכול להיעשות בכח אלא בחכמה. יש להכיר בכוחות האלו ולתת להם מענה.

אולם יש לעמוד על פשר המענה לקולות הללו – כיצד שבעים הזקנים והאבסת העם בבשר תעזור להתמודדות?

ה. רוח וצרכים

הפתרון הראשון, סמיכת הזקנים, מלמד על הניסיון לחזק את רוחו של ה' בתוך המחנה. משה אינו יכול לבדו להוביל את העם קדימה מול הקולות המושכים אחורה. כאמור, אש כוחנית לא תסייע מולם, אלא רק תחמיר את המצב. יש לחזק את הרוח.

התורה רומזת כי הקולות המושכים אחורה מגיעים מהשפעות חיצוניות למחנה, הקשורות עדיין לרוח של מצרים. כך, התלונות הראשונות גורמות לאש בקצה המחנה (י"א, א') והתאווה לבשר מתעוררת מ"האספסף" (שם, ד') – אנשים שנאספו מבחוץ. קולות אלו מושכים את העם ככח צנטריפוגלי, החוצה מהמחנה, באופן המנוגד להשפעת הענן הפועל מן המרכז פנימה.

לכן התגובה החדשה מורכבת ומתייחסת קודם כל לפיתוח משקל נגד לכוחות הללו. נדרש חיזוק הרוח בעם, מן המרכז אל הקצוות: שבעים זקנים נקראים לאהל מועד ומשם מואצלת עליהם רוחו של משה. הרוח שחותרת קדימה. בסיום תהליך זה מופיע ביטוי ייחודי, המתאר את חזרת משה והזקנים למחנה: "ויאסף משה אל המחנה הוא וזקני ישראל" (שם, ל'). מה הכוונה שמשה וזקני ישראל "נאספו"? נראה כי זוהי תשובת המשקל לאספסוף – בעוד הם נאספים מבחוץ על המחנה וכך מושכים אותו אחורה, הרוח המואצלת על הזקנים נאספת אל תוך המחנה ומחזקת את הקול המושך קדימה.

אולם הטיפול בבעיות במחנה לא מתמצה בנקודה זו. לא ניתן לנהוג כמשה ולסלוד מן הקולות המושכים אחורה. תגובה זו עשויה, שוב, רק לחזק אותם. יש להישיר מבט אליהם, לתת להם מקום ומענה מסוים. לכן, למרות שהקול הזה מעורר את חרון אף ה' (שם, י"א), הוא בוחר להתייחס אליו ולהביא לעם בשר בהרחבה. הקול המושך לילדותיות הפאסיבית הדורשת להיות מואכלת בבשר לא תיפתר בהתעלמות. כאשר מתעלמים מצרכים, הם לרוב רק מתגברים.

לכן, ה' מעניק בשר, אך דרך זה מלמד את העם שיעור חשוב בהתייחסות לצרכים כאלו. ה' נותן להם פרק זמן לעסוק רק באכילת בשר, ללא המשך ההתקדמות בדרך. תקופת זמן זו עשויה לתת לעם פרספקטיבה מה קורה כאשר נכנעים באופן בלעדי לצרכי האכילה וזונחים את היכולת להתקדם. עם ישראל יעסוק חודש בזלילת בשר, עד "אשר יצא מאפכם" (שם, כ').

הצרכים מקבלים מענה, אך עם ישראל צריך ללמוד בדרך הקשה מה המשמעות האמיתית של ההישארות באכילה רגשית. האכילה הזו תוביל למיאוס ול"זרא" (שם). תאוותנות היותר תוביל לעיסוק בשטיחתו סביבות המחנה (שם, ל"ב), במקום להתקדמות. בכך ה' משוחח גם עם הקול המושך אחורה ולא נחרד ממנו, כמשה. הלימוד יהיה דרך המעבר דרכו ולא דרך ההתעלמות ממנו. כך נוצר איזון מעניין בין העלאת הרוח לבין הענקת מקום לבשר.

מורכבות הפרשייה מתומצתת בשתי המילים המנחות בפרשייה: "בשר" (8 מופעים) ו"רוח" (6 מופעים). הבשר מבטא את השאיפה אחורה, לתלותיות הילדותית, למקום המוצא נחמה רגעית דרך צריכת בשר באופן פאסיבי. הרוח, לעומת זאת, היא הכח השואף קדימה. הקדוש ברוך הוא, בתשובתו המורכבת, נותן מענה הן בתחום האצלת הרוח והן בתחום הבשר. שני הביטויים מתאחדים בסופו של דבר, בדרך מרתקת: "ורוח נסע מאת ה' ויגז שלוים מן הים" (שם, ל"א). רוחו של ה' מביאה את הבשר. רוח שרצה קדימה ושוכחת את הבשר מובילה באופן פרדוקסלי להתפרצות הצרכים הראשוניים. לעומת זאת, הימשכות אחרי הבשר מובילה להתרסקות. הסוד הוא באיזון – רוח הנושאת עמה את הבשר.

(הרב איתיאל גולד. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. כך הזכויות שמורות לישיבה ולרב)