התקרבות לעשיית רצון ה' כתהליך הדרגתי
פרשתנו מתארת מצב אידאלי, מצב בו המחנה מאורגן מסביב לארון ה', עם ישראל עתיד לנסוע על פי ה', והעתיד נראה ורוד מתמיד. התחושה הזו ממשיכה גם לפרשות הבאות – פרשת נשא ממשיכה את ההכנות למסע המשכן ועם ישראל מסביבו; אמנם היא מדברת גם על מורדות וקשיים, כמו פרשת סוטה ופרשת גזל הגר, אבל גם להם יש תיקונים ופתרונות הקשורים להתארגנות סביב הקודש והמקדש – המענה לבעיית הסוטה היא פרשת נזיר, התקרבות של האדם הפשוט מישראל לקודש.
פרשת בהעלותך גם היא פותחת בהמשך אותם תהליכים, קידוש הלויים "לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת ה'" (במדבר ח, יא) וסדר הנסיעה – כאמור, בלי בעיות וקשיים, במסלול הישיר למילוי לשון הגאולה החמישית של "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ" (שמות ו, ח), ואחריה בניין בית הבחירה. הדבר בא לידי ביטוי בין היתר בפסוקי הסיכום של פרשת המצוות בחלק זה של החומש, ברכת כהנים, הנחתמת במילים "יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם" (במדבר ו, כו). תיאור מצב אידיאלי, רצוי ויפה של שלום בין האדם לקב"ה.
אך מכאן ואילך, הדברים רק הולכים ומידרדרים. מהמתאוננים וקברות התאווה, דרך חטאי מרים ועדת קורח, ועד לחטא המרגלים הגורלי. והאמת היא, שגם אחרי חטא המרגלים המצב לא מזהיר. הרב סולובייצ'יק הסביר שהסיבה שהתורה ממקמת את פרשת פרה אדומה בפרשת חקת, איפה שהוא בין השנה השנייה במדבר לבין שנת הארבעים, היא שכל אותו הזמן היה עיסוק תמידי ב"אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל" (שם יט, יד). זה היה דור בו כל הזמן מתו מתים, בו עמ"י היה שרוי במצב תמיד של "אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל".
הדרדרות זו לא התבטאה רק במספר הסיפורים הבעייתיים אלא גם בחומרתם. התלונות השונות המופיעות בספר במדבר בעייתיות הרבה יותר מאשר התלונות בספר שמות, וככאלה הן גוררות תגובות הרבה יותר קשות, הן מצד ה' והן מצד משה. בספר שמות התלונות מתקבלות על הדעת – עם העבדים שיוצא למדבר חרד לגורלו ולגורל ילדיו, לא יודע מה יאכל וחושש מ'המדבר הגדול והנורא'. לעומת זאת, בספר במדבר התלונות לא נובעות מדאגה וחשש מתנאי המדבר, אליהם עם ישראל כבר התרגל, אלא הן תלונות 'לתאבון', כפיות טובה כלפי הקב"ה וחסדיו ורצון בדברים טובים וקלים יותר.
עלינו ללמוד משינוי קיצוני ומטלטל זה מספר דברים. ראשית, אנו נדרשים להפנים שאין שום הבטחה שהמציאות תישאר באותו מצב טוב לאורך זמן. לעתים דברים משתנים, ולפני ששמים לב ניתן למצוא את עצמנו ברצף של חטאים; מתאוננים, מתאווים, מרגלים.
אולם, ניתן ללמוד ממהפך זה אפילו יותר, אם ננסה לרדת לשורש הסיבה בגללה הוא התרחש. אומרת הגמרא:
תנו רבנן ויהי בנסע הארן ויאמר משה … רבן שמעון בן גמליאל אומר עתידה פרשה זו שתיעקר מכאן ותכתב במקומה ולמה כתבה כאן כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שנייה. פורענות שנייה מאי היא? – 'ויהי העם כמתאננים'. פורענות ראשונה – 'ויסעו מהר ה", ואמר רבי חמא ברבי חנינא שסרו מאחרי ה'. (שבת קטז.)
יש מחלוקת ראשונים בשאלה מה היא אותה פורענות, מהי משמעות הביטוי "שסרו מאחרי ה'". רש"י (שם ד"ה מאחרי) מסביר שהחטא הוא תאוות הבשר של העם, "התאוו האספסוף תאווה להתרעם על הבשר כדי למרוד בהקב"ה". התוספות (ד"ה פורענות ראשונה) חולקים ומסבירים שהפורענות הראשונה היא עצם הנסיעה מהר ה', שהייתה "כתינוק היוצא מבית הספר שבורח לו והולך לו".
אלו שני מודלים של הדרדרות רוחנית שעלינו להכיר ולהשמר מהם. רמה רוחנית גבוהה ותחושה אינטנסיבית של קרבת אלהים כמו שהיו במעמד הר סיני ובמתן תורה עלולות ליצור דחף לכיוון ההפוך – אם בחיפוש אחרי תענוג גשמי ולא רק רוחני, ואם בעצם תחושת הדחייה והרצון לברוח מדבר ה'.
ננסה להבין למה זה קורה, דרך העונש שהקב"ה מטיל על עם ישראל. כתוב שהקב"ה אומר שלפני הכניסה לארץ דור המדבר צריך להתחלף בדור חדש, ושזה יקח פרק זמן של "יוֹם לַשָּׁנָה" (במדבר יד, לד), ארבעים שנות המתנה כנגד ארבעים ימי סיור המרגלים. וניתן לשאול, למה היחס הזה של 'יום לשנה'? למה זה הוגן?
ונדמה שתקופת ההמתנה הארוכה שנגזרה על עם ישראל היא לא סתם עונש על התנהגות שלילית, אלא מעבר למודל חלופי של התפתחותו הרוחנית של עם ישראל במדבר. לפי המודל הזה, לא ניתן להסתפק במאורע חד פעמי של "קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר" (שמות יט, טז), שאחריו אפשר להמשיך הלאה לארץ ישראל. תצוגה כזו תפעל מצוין לטווח הקצר, אבל לטווח ארוך השפעתה תתמוגג, ואולי אפילו תגרום להליכה אחורה. לפי המודל החדש הכיוון הוא הפוך – נדרש תהליך עומק ארוך־טווח, של חינוך מתמשך והדרגתי, כדי להגיע למדרגה הנדרשת.
דוגמא טובה לשני המודלים היא בדמויותיהם של כלב ויהושע ותגובתם להאשמות המרגלים. כלב מגיב בתקיפות ובנחרצות, ומציב אלטרנטיבה למרגלים: וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ: (במדבר יג, ל)
לעומתו, יהושע בן נון לא מגיב בתקיפות שכזו, הוא לא משתיק אף אחד, ומדבר על לב העם יותר בעדינות ובהשתדלות. התחושה הראשונית שלנו היא שהתגובה החשובה ונצרכת היתה זאת של כלב, ואכן הקב"ה מזכיר אותו במפורש לחיוב: וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי וַהֲבִיאֹתִיו אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה: (שם יד, כד)
אך לא ניתן להנהיג כך עם. כלב ממשיך לקחת חלק חשוב בכיבוש הארץ וזוכה חברון לנחלה אישית, אבל למחליפו של משה ולמנהיג עם ישראל כולו מתמנה יהושע, שדרכו בהנהגת העם היתה פחות 'תקיפה'.
יהושע זכור כאחד המנהיגים הגדולים שלנו, גם בזכות כיבוש הארץ אך הוא גם הנהיג את העם בדרך ה': "וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל אֶת ה' כֹּל יְמֵי יְהוֹשֻׁעַ וְכֹל יְמֵי הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הֶאֱרִיכוּ יָמִים אַחֲרֵי יְהוֹשֻׁעַ." (יהושע כד, לא)
הדברים חשובים בפני עצמם, אבל ניתן לקשר אותם לענייני דיומא. אנחנו אחרי יום ירושלים, בו אנו מציינים את שחרור העיר וחלקים נרחבים מארץ ישראל. דיברנו ביום עצמו רבות על הנס הגדול ועל ההודאה הגדולה שאנחנו חייבים להודות בעקבותיו, אך היום נעסוק בדברים מזווית אחרת.
בזמנו רבים חשבו שאם הכרזת העצמאות היוותה תחילת הגאולה, הרי שמלחמת ששת הימים היא כבר באמצע, אולי אפילו לקראת סוף התהליך. אבא ז"ל התנגד לכך, ואמר שהוא רחוק מלראות בנצחון במלחמת ששת הימים את סוף תהליך הגאולה. בזמנו זו הייתה אמירה חריגה, אבל למפרע מתברר שהוא צדק מאוד. מאז ועד היום אנחנו רואים שהמצב הדתי בעם ממשיך להדרדר, שיש בעיות קשות של אלימות, צניעות ושבת. עלינו לזכור שכאשר אנו מצפים להגיע לגאולה רוחנית, זה חייב לקרות ע"י תהליכים ארוכי טווח ולא מידיים. יתר על כן, כאשר אנחנו באים לפנות לעם ולנסות לקרב אותו לעבודת ה', שהרי גאולה יכולה לקרות רק לכלל ישראל, עלינו לבוא בגישה של יהושע: לא להשתיק את העם ולהורות לו בתקיפות מה לעשות, אלא לנסות לדבר בעדינות ובהכלה, ולהתחבר אליו ע"י מציאת שפה ומכנה משותפים.
(הרב משה ליכטנשטיין שליטא. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה בסעודה שלישית שבת קודש פרשת במדבר ה'תשע"ז, סוכמה על ידי יאיר אוסטר ונערכה על ידי שמואל פוקס. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. לע"נ פנינה בת ר' אהרון (למשפחת פריירייך) ע"ה. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).